על ספר השירים ״אני עיירת פיתוח״ מאת יוחאי סופר

אני עיירת פיתוח מאת יוחאי סופר, עריכה: יואב גלבוע, הוצאת ״קתרזיס״, 2021, 75 עמודים, 59 ש״ח

האהבה והמלחמה ארוגות זו בזו ב"אני עיירת פיתוח", ספר השירים החדש של יוחאי סופר. זהו הספר הראשון שיצא לאור בהוצאת "קתרזיס" הצעירה, הנמצאת בשלבי התהוות ו"פיתוח", בדומה לפואטיקה של סופר המכריז בשיר הפותח את ספרו:

הַקְשִׁיבוּ הַקְשִׁיבוּ

הַנְמִיכוּ צִפִּיּוֹת

לֹא תְּגַלּוּ כָּאן דָּבָר חָדָשׁ

החדשנות והמקוריות בשירתו של סופר נמצאת במודעותה הערה לאי החדשנות שלה. "אני עיירת פיתוח" הוא ספר שירה ״צנוע״, חף מווירטואוזיות, שמציג מבט מפוקח על החיים והשירה. הוא ספר שירה ישראלי ברמ"ח אבריו, שמציג את החיים "כאן" כחיים המתקיימים במלחמה מתמשכת. "כְּמוֹ סוּס מִלְחָמָה אֲנִי / סוֹחֵב אֶת הַחַיִל שֶׁבִּי לְכָל מָקוֹם" כותב סופר ב"סוס מלחמה", שיר אהבה המתכתב עם שירו "זה זמן מלחמה" ובו ה"אני" ממוקם ביחס להיסטוריה של המלחמה בישראל:

אָדָם נוֹלַד כָּאן תָּמִיד

לִפְנֵי אוֹ אַחֲרֵי מִלְחָמָה.

אֲנִי בְּ־1975

שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי יוֹם כִּפּוּר

שְׁמוֹנֶה אַחֲרֵי שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

שֵׁשׁ לִפְנֵי לְבָנוֹן (הָרִאשׁוֹנָה).

הצגת האני באמצעות מספר הוא ביטוי לדה־הומניזציה המאפיינת את החיים במלחמה מתמשכת החודרת אל המרחבים הפרטיים והאינטימיים ביותר ומעצבת אותם. כאמור, "אני עיירת פיתוח" חף מווירטואוזיות, מה שנקשר למבטו המפוקח על ההיסטוריה הישראלית האלימה, העקובה מדם. ההימנעות מווירטואוזיות היא אפוא עניין תמטי בספר המערער על הנרטיב של גבורה וגדולה, על אתוס המלחמה. ביטוי לכך נוכל למצוא ב"סינדרום ירושלים" הנפתח בהצהרה המופנית אל העיר, הנמענת בשירו של סופר:

לֹא נוֹלַדְתִּי בָּךְ

וְלֹא אֶקָּבֵר בָּךְ.

עָשִׂיתִי פַּעַם אַהֲבָה בְּאֶחָד מִבָּתַּיִךְ

קֹר וְשִׁירַת מִתְפַּלְּלִים בָּקְעוּ אֶת הַקִּירוֹת

חָדְרוּ פְּנִימָה

הִתְעַרְבְּבוּ עם חֹם גּוּפֵנוּ

אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה גַּסָּה כְּאַבְנֵי בַּזֶּלֶת.

פַּעַם כִּמְעַט שֶׁאִבַּדְתִּי בָּךְ אֶת שְׁפִיּוּתִי

דָּוִד נִגְלָה לִי בְּדֶרֶךְ הָעֹפֶל וְאָמַר "אַתָּה הַנִּבְחָר"

חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּכַל לִצְעֹד דֶּרֶךְ שְׁעָרַיִךְ

כְּמוֹ צָבָא עָצוּם

לִכְבּשׁ אֶת הָעוֹלָם.

גֶּשֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

וְכָל חַיָּלַי בָּרְחוּ לִתְפֹּס מַחֲסֶה.  

סיפור היחסים עם העיר וסיפור היחסים עם האישה זולגים זה אל זה. היחסים בין הדובר לדמות הנשית משתקפים מבעד ליחסיו עם העיר, ולהפך: העיר משתקפת מבעד ליחסים עם הדמות הנשית. יחסים אלה מתוארים כאהבה "גסה" וקשה ("כאבני בזלת") אותה מייצר המגע המתרחש בין כותלי העיר המתאפיינת ב'אל־ביתיות', בחדירתו של החוץ אל הפנים – הבית, הגוף. העדר האינטימיות העולה מן היחסים בין הדובר לדמות הנשית נקשרת אפוא באל־ביתיות של העיר הקדושה לשלושת הדתות המונותאיסטיות. כל אחת מהן טוענת לזכות החזקה על המקום – הבית, על הפרשנות ההיסטורית־פוליטית. טשטוש הגבולות בין החוץ לפנים ב"סינדרום ירושלים" מודגש בשימוש בדמותו של דוד, פיגורה הנגלית לדובר בשיר המשבש את הנרטיב של גבורה, אומץ, ומנהיגות אותה מייצגת הדמות, נרטיב שגלגולו המודרני – הלאומי מגולם בסיפור על כיבוש ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים. מהלך השיבוש של הנרטיב בא לידי שיא בסופו של השיר, כשהדובר עולה כמפקד, ראש לגיון הנס על נפשו מפני הגשם.

לשיר "סינדרום ירושלים" משלב ארספואטי, ו"אני עיירת פיתוח" הוא ספר שירים החושף את מקורותיו הפואטיים, מצהיר עליהן. אחד השירים הארספואטיים המובהקים בקובץ הוא השיר "זה שוד", ובו מצטט סופר מספרו של רוני סומק "סולו". שיר זה מתאר את אירוע הפגישה עם השירה של סומק כאירוע מיסטי, ואת גניבת המילים החודרות אל מחזור הדם של הדובר, מותירות על גופו את רישומן:

יָד לַמַּדָּף הוּשְׁטָה.

סֵפֶר רָזֶה נִשְׁלַף.

סוֹלוֹ. לִרְוָחָה נִפְתַּח.

מִלִּים מִגּוּפוֹ כְּפַרְפָּרֵי עָשׁ הִתְעוֹפְפוּ.

בָּעוֹר נִצְרְבוּ.

מֵאָז בְּמַחְזוֹר הָאַלְכּוֹהוֹל שֶׁלִּי זוֹרְמוֹת גַּם אוֹתִיּוֹת.

הוּא הֻכְנַס אֶל מִתַּחַת לַחֻלְצָה

נֶעֱלַם וְעִמּוֹ אֲנִי.

תיאור מעשה הכתיבה כ"שוד" הוא צידה האחר, הבלתי פורמלי של שפת החוק והמשפט הנוכחת בכתיבתו של סופר, עורך דין במקצועו. ביטוי לקיומה של לשון המשפט והחוק ב"אני עיירת פיתוח" נוכל למצוא בשיר "טיעונים לעונש". שיר זה, כמו שירים אחרים המופיעים בספר, מעיד על היות המשורר קורא של השירה העברית לדורותיה. שירתו של סופר מבטאת אפוא שחרור מהתופעה שהרולד בלום תאר כ"חרדת השפעה". זוהי שירה שאיננה שוללת, דוחה, או מכחישה את זיקתה למסורת הספרותית, אלא פונה אל ה'אבות' וה'אימהות' של השירה העברית החדשה, ומדגישה את הקשר בין קריאה לכתיבה.

לצד שירתו של סומק, מקום מיוחד מוענק לשירתו של אבות ישורון, שאת שמו מאזכר סופר בשיר בשם "שירה במטבח":

בְּדִירַת הַחֶדֶר שֶׁשָּׂכַרְתִּי

לְאַחַר שֶׁעָזַבְתִּי אֶת חַיַּי הַקּוֹדְמִים

לֹא הָיָה מַסְפִּיק מָקוֹם

לְכָל סִפְרֵי הַשִּׁירָה שֶׁקָּנִית לִי.

הִכְנַסְתִּי חֵלֶק מֵהֶם לָאָרוֹן בַּמִּטְבָּח.

לְעִתִּים בַּלַּיְלָה הָיִיתִי מִתְעוֹרֵר

לִצְלִיל נְשִׁימוֹת הַמְקָרֵר

וּמַקְשִׁיב

לְקוֹלוֹ הֶעָמוּם שֶׁל אָבוֹת יְשֻׁרוּן

לִפְעִימוֹת לִבֵּךְ.

כמו ברבים מן השירים ב"אני עיירת פיתוח", גם בשיר "שירה במטבח" נעשה שימוש בפנייה לנמענת. פעולה זו, של הצבת דמות נשית שדרכה ובאמצעותה מתווכחת הסיטואציה השירית חוזרת על עצמה בשירה העברית שנכתבה על ידי גברים. את קיומה של נמנעת נוכל למצוא בשירת ביאליק, אלתרמן, זך, שבתאי ואחרים. "לֹא תְּגַלּוּ כָּאן דָּבָר חָדָשׁ" כותב סופר, ואכן, במובנים רבים "אני עיירת פיתוח" אינו מחדש אלא נענה לתחבירה הלשוני והנפשי של המסורת.

שירה טובה צריכה ואמורה לחדש. שירתו של סופר איננה מבשרת על חידוש לשוני, פיגורטיבי, אך יש בה חידוש הנובע מדרך עיסוקה ב"גבריות" הישראלית, שהשירות הצבאי לוקח חלק פעיל ודומיננטי בעיצובה. "כְּמוֹ סוּס מִלְחָמָה אֲנִי / סוֹחֵב אֶת הַחַיִל שֶׁבִּי לְכָל מָקוֹם" כותב סופר, ששירתו נכתבת מנקודת מבטו של החייל. לא הגיבור, המנצח, האידיאה של חייל. זוהי שירה הנכתבת מנקודת מבטו של החייל הפצוע (בגוף ובנפש) הנולד, גדל, ומתפתח במציאות של כיבוש ומלחמה מתמשכת.

בעיניי, הרגעים היפים של "אני עיירת פיתוח" הם בשירים כמו "סינדרום עפולה" ("כָּאן אֶרְצֶה שֶׁתִּזְכְּרִי אוֹתִי./ לֹא נִבְדָּל וְלֹא יָהִיר./ אוֹהֵב וְנֶאֱהַב. שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים"), ו"סינדרום ירושלים" בו השימוש בדמות נשית כנמענת מצליח לפרוץ את גבולות המסורת דרך בחינתו את ה"גבריות" הישראלית מבעד למבט מפוקח ואירוני, ביקורתי על החיים האלימים "כאן". נראה כי לשם כך סופר כמו זקוק לקולה של נמנעת, דמות נשית שעם מילותיה נחתם השיר "סוף מתוק" החותם את "אני עיירת פיתוח":

אֲנִי נִזְכָּר בַּגְּרָפִיטִי שֶׁרָאִיתִי

עַל גֶּשֶׁר מֵעַל כְּבִישׁ מָהִיר בַּכְּנִיסָה אֶל הָעִיר

"בַּקָּשָׁה אַחַת יֵשׁ לִי מֵהַמְּדִינָה:

שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי עַל הַגַּב

כִּי כָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי הָיִיתִי עַל הַפָּנִים".

וְעַכְשָׁו אַתְּ מְכִינָה לִי קָפֶה שָׁחֹר

מַטְמִינָה פְּנִימָה כַּפִּית גְּדוּשָׁה שֶׁל סֻכָּר

בְּפָנִים חֲתוּמוֹת שֶׁל נְסִיכָה פַּרְעוֹנִית.

לוֹחֶשֶׁת לִי בָּאֹזֶן

"לֹא לְעַרְבֵּב.

שֶׁהַסּוֹף יִהְיֶה מָתוֹק

כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ".  

נאחל דרך צלחה ל"אני עיירת פיתוח" וליוחאי סופר שלשירתו יש, וראוי שיהיה מקום משום שהיא מציעה אפשרות בוגרת, מפוקחת וביקורתית לבחינת החיים "כאן" מתוך הווה שביר בו המבנים הקיימים מתערערים, והעתיד נמצא בסימן שאלה. כאן המקום לציין כי הביקורת העולה משירתו של סופר איננה שוללת את החיים "כאן". זוהי לא שירה רדיקלית, והציפיות הנבנות על ידי שמו של הספר ומייחסות לו תכונות של שירת מחאה אינן נענות, לפחות לא במלואן. "אני עיירת פיתוח" מחייב את החיים "כאן" מתוך האמונה באפשרות ל"סוף", עתיד "מתוק". אפשרות כזאת יכולה לצמוח ולהתפתח דרך מבט ביקורתי ומפוקח כמו זה של סופר, המזהה ומכיר בממד האלים והטרגי של החיים "כאן" ועכשיו.