שיר:
שִׁיר עֶרֶשׂ לְהֵלֶך II/ יוֹהָן ווֹלפגָאנג פוֹן גֶתֶה מגרמנית יעקב שקד


 

כּבָר הַכָּל בֶּהָרִים

רָגַע.

בְּרֹאשׁ אֲמִירִים

אַך מַגָּע

קַל שֶׁל מַשָּׁב;

קוֹל צִיפּוֹרֵי יַעַר שָׁקַט.

הַמתֵּן רֶגַע קָט,

אַתָּה גַּם תִּשׁלַיו.

 

Wandrers Nachtlied II

Johann Wolfgang von Goethe

 

Über allen Gipfeln

Ist Ruh,

In allen Wipfeln

Spürest du

Kaum einen Hauch;

Die Vögelein schweigen in Walde.

Warte nur, balde

Ruhest du auch.

 

על השיר

כל כך יפה השיר הזה. מעט המחזיק את המרובה. שיר ערש? שיר ערש למבוגרים. באורח מוזר יש בשירי ערש עממיים רבים אלמנטים חשודים של מוות. מה עניין מוות לשיר ערש? נבערים מדעת רבים ראו בשינה מוות זמני. לא מנוחה. לא התרעננות. מוות. בלכתו לישון אומר היהודי המאמין "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" ובהתעוררו אומר הוא מלא תודה "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶך חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשׁמָתִי", כאילו היה מת.

 

זהו שיר על מוות. שירו של אדם המקדם בברכה את המוות. האדם העייף, הנודד בדרכי החיים הפתלתלות ומלאות המעקשים. די לו. את המוות הוא מבקש. את המנוחה המוחלטת. מתי הציפורים משתתקות? כשסכנה אורבת. כשצילו של המוות מרחף מעל. זהו שיר על מוות. או לא. אולי זה רק סתם שיר ערש חביב. חברו לו מנגינה מתאימה ותראו איזה יופי נרדמים איתו.

 

על השיר הזה נכתבו כל כך הרבה שטויות, על ידי כל כך הרבה "מבינים" קשקשנים, שאני מעדיף לא להרחיב עוד עם "פרשנויות" על השיר החביב הזה, כי כל המוסיף גורע.

 

אבל על דבר אחד איני יכול לעבור בשתיקה. שמו של המשורר. גֶתֶה. כמו גֶשֶר, כמו גֶרֶב, כמו עֶצֶם. את השם הזה יש לבטא עם הדגשה של ה-'גֶ' בפה מעוגל כשההברה נובעת מן החך האמצעי ולא מן החך האחורי כב-'ג' רגילה. אבל, אבל, בשום מקרה, בשום צורת ביטוי, בשום חלום של טפשות, לא מבטאים את השם הזה גיתה. בשום צורה ואופן אין ב-Goethe י'. אז איך כותבים כל ה"מומחים"? כמובן ש"גיתה". למה? בגלל המגפה הארורה: 'עַלֶגֶת ישראלית נפוצה'. כי זאת דרך עילגי ישראל מימים ימימה. רק מה שלא נכון טוב בעיניהם. רק את מה שמטופש יתעקשו לכתוב. אם לא יְעַלגו לא יהיו חייהם חיים. ואין מושיע. למה? אנשים חסרי כשרון מתמלאים בתחושת עוצמה אדירה עם הגילוי שמותר להם לכתוב מה שהם רוצים, ואיך שהם רוצים, ושיש די שוטים בעם הזה, שיברכו על הרפש כעל אבנים טובות. ועם תחושת העוצמה בא גם חוסר כבוד, אפס יראת כבוד לנוכח כשרון ענקים. כי זו דרכו של "מתרגם" עברי גיבור. גֶתֶה? מי זה? אני מכיר רק גיתה. מה? המשורר בעצמו קורא לעצמו גֶתֶה ולא גיתה? למה, מי הוא? מי אמר שהוא יודע יותר טוב ממני איך קוראים לו? חוצפה. ועוד מגרמני! גיתה הזה יכול לזעוק חמס עד שמים, אני בשלי. רק עילגות. רק עלגלעלגלועות! אני העתקתי את השם גיתה מ"מתרגם" אחר, שהעתיק מ"מתרגם" לפניו, והרוב צודק. למה מי זה הגיתה הזה? ככה זה כשטיפש זורק אבן לבאר - שִׁבעת אלפים טמבלים יזרקו גם הם....

 

מה אתה אומר? כל העולם קורא לו גֶתֶה? אמא שלו קראה לו גֶתֶה? שילר קרא לו גֶתֶה? כל אלה הם כאין וכאפס בעיני המתרגם העברי העילג. ויותר טוב ששילר ישתוק לפני ש"מתרגמים" גיבורים יתלבשו גם על השם שלו...

 

אבל חוסר כבוד הוא החלק הקל. הגרוע הוא שרוב ה"מתרגמים" הם פשוט שוטים חסרי כל כשרון. מטומטמים לשוניים. חרשים למקצבים. אידיוטים חרוזיים. אז מה? אז אם הוא עילג, טיפש ובור - זה אומר שאסור לו לתרגם? חופש הביטוי רבותי. טוב, חופש הביטוי. ומה עם חופש החיטוי?

 

אוההה! מתמוגג המתרגם העברי הגיבור למראה תרגומו העילג והפיסח. כמה שאני מוכשר. כמה שאני ידען. כמה שאני מתת האל לאנושות. מה? יש לי שגיאות בעברית? אז מה, למי אין? יש לי בעיות בהבנת המלים במקור? טוב, לא נולדתי בגרמניה. אז מה? החריזה שלי צולעת? עַיוני, זה נקרא "חרוז לבן" והמציאו אותו נוכלים מגעילים בכדי להגן על אפסות יכולתם. אז גם אני. מה? חרגתי קשות מן המקצב? למה מה, אני רקדן אני?

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים