הטבע העירוני מבעד לעדשת המצלמה עם ארז עמיר/ אתי יוחנן 

ארז עמיר, בן 17, תלמיד כיתה י"ב מירושלים, ניצל את הזמן הפנוי בימי הקורונה רצופי הסגרים, כדי להוציא לאור ספר חדש בשם "חיים בעיר" הכולל סיפורים בליווי צילומים שכתב בהשראת החוויות כצלם טבע מתבגר בטבע העירוני. הספר יצא לאור בעזרת מימון המונים, בו תמכו כ-230 איש בתקופת הקורונה. ארז: "כיתה י"ב הייתה אמורה להיות השנה הכי חוויתית וטובה שלנו, וכמו הרבה דברים בתקופה זו נדפק. אבל אין על מה להתבכיין. בכל תקופה יש רגעים טובים ופחות טובים וצריך להפיק את המיטב גם מזאת".

רוב ילדותו ונעוריו של ארז עברו ברדיפה יומיומית אחרי חיות בר, עם מצלמה ומשקפת. בסוף 2018, אחרי ארבע שנים בשגרה זו הוא הקים בגיל 15 בלבד תערוכת צילומים בנושא חיות בר בעיר בתיאטרון ירושלים בעזרת מימון המונים.

ארז, מתי גילית את אהבתך לצילום טבע?
"כבר בגיל 11 הייתי הולך עם ההורים לאתרי טבע וגני חיות וצופה בתוכניות ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'. זה הקסים אותי. התחלתי לצלם בגינה פרפרים, חיפושיות ועכבישים עם מצלמת כיס של ההורים, ומשם התקדמתי לאתרי טבע חדשים, לחיות מעניינות יותר, לציוד חדש ולטכניקות צילום. הכרתי אנשים וסיפורים מעניינים התחילו להירקם. למדתי לצלם לבד, בעזרת ניסוי וטעיה, כמו שלמדתי את כל התחביבים שהיו לי: ציור, גילוף, אוריגמי, קסמים או רכיבת שטח. נעזרתי במבוגרים ובאנשים בכלל, בעיקר במובן הרגשי והפחות במובן הטכני. התמיכה, ההתלהבות והתגובות שקיבלתי על הצילומים ועל התחביב שלי סיפקו לי סיבה מצוינת להמשיך ולהתקדם".

ממי אתה מקבל השראה לצילומי הטבע הייחודיים שלך?
"אני לוקח השראה מצלמי טבע עם סגנון צילום ייחודי מהארץ ומהעולם. את ההשראה לכתיבת ספרו לקח מיוצרים ומרעיונות שונים ומהעולם בחוץ, מהתנהגויות וממאפיינים של אנשים הקרובים אליו, מסיטואציות מצחיקות ומפתיעות שקרו לו ולאחרים, וכמובן מהטבע ומבעלי החיים שמצליחים לחבר הכול ביחד. אני גם לוקח השראה מכל מי שמצליח להעביר סיפור טוב ולגעת באנשים – באמצעות צילומים, ספר, אלבום, סרט או סדרה. אני בן אדם שאוהב להיות בתנועה, להתקדם. אם אני נשאר במקום יותר מדי זמן ללא שינוי או התקדמות, אני מתחיל להתנוון ולאבד אנרגיה. כשאני עובד על פרויקט חדש, כמו לצלם כל יום שלוש שעות בטבע עבור תערוכה, לכתוב בשלוש לפנות בוקר בשביל הספר שלי או לפרסם ולשלוח אינספור הודעות כדי לקדם את גיוס ההמונים לספר שלי, אני מרגיש חי. האדרנלין הזה עושה לי טוב".

ארז מגלה כי הוא לא היה יכול לחשוב על תזמון טוב יותר בשביל להוציא לאור את ספרו מאשר בתקופת הקורונה. "מעבר לסיפורו האישי ולעולמו הפנימי, מתמקד הספר בסביבה הקרובה ומתאר לא רק את חיי הבר והטבע בסביבה זו, אלא גם את חיינו, כך שזה דווקא הסתדר לי לא רע".

אחד המאפיינים הבולטים בספרו הוא ההומור, כמו גם העולם הפנימי שלו בגיל ההתבגרות. "כתיבה היא הדרך הטובה עבורי להעביר את ההומור הזה ואת הרגשות, התחושות והמחשבות, כמו גם את הקסם של צילום טבע כמו שחוויתי. הומור הוא כלי נהדר להנגיש נושאים שאנשים לא מתעניינים בהם, כמו צילום טבע וחיות בר, אבל ההומור עצמו לא מספיק כל עוד אינו יוצר הזדהות כלשהי. וכאן נכנס החיבור לעולמנו ולחיינו, שהוא הקונספט של הספר[A1] : להראות מזווית אישית את הקשר בין האנשים לבין הטבע והחיות. זה הנושא שהכי מעסיק אותי כעת – בהקשר של הספר ושל היצירה שלי בכלל".

אתה מצלם וכותב כשאתה מרגיש מלנכולי, כמו יוצרים אחרים?
"בימים פחות טובים, כשאני מרגיש שכל מה שאני עושה הוא טעות או כשאני לא מוצא סיבה מספיק טובה לקום בבוקר, זה בהחלט עוזר לי לצאת לטבע ולכתוב. היציאה לטבע נותנת לי פרספקטיבה על משברים זמניים ועוזרת לקחת דברים בפרופורציות. בטבע התודעה מתרחבת מעבר לעצמך ומעבר לאירועים חולפים. כשאתה מסתכל על משהו גדול ממך אתה מבין עד כמה הבעיות שלך קטנות. הכתיבה עוזרת לי להתגבר על משברים קטנים או על ימים פחות טובים. במקרים כאלה לכתוב זה כמו להקיא. כשיש לי בלאגן בראש, עומס מחשבות או תהיות קיומיות, אני מוציא הכול בכתיבה. זה כמו אתחול למוח שעוזר לי לסדר את המחשבות".