מעבר לקושי להגדיר מהו "זמן" מאז פרמנידס וזנון, אנו מדברים על זמן בהקשרים רבים ושונים.
אחד מהם הוא – הזמן הטכני. מדידה של השעות, הימים, השנים והכרונולוגיה האינסופית של הזמן.
ממד אחר הוא הזמן "הסובייקטיבי" מול הזמן "האובייקטיבי"
איינשטיין עוד הוסיף לתסבוכת את "היחסיות" וקבע ש"הזמן" יכול להיות שונה עבור צופים שונים.
וכעת נפנה לשני סוגי זמן נוספים – הזמן הפוליטי, מול הזמן הרוחני.
הגדרה:
זמן פוליטי, הוא זמן העוסק "בכאן ועכשיו"
זמן רוחני, הוא זמן העוסק בדברים שאין להם קשר למציאות.
זמן פוליטי, הוא הזמן בו נדרשת מהפוליטיקאי החלטה. כדי להחליט, המחליט, אוסף מידע, מתייעץ ולבסוף מחליט. אלא שתמיד, לתוך המשוואה – זמן, מידע, התייעצות, האינטרסים הפוליטיים חברויות, יריבויות – והמבט אל הקלפי. השאלה העיקרית בזמן פוליטי היא כיצד יגיב "הציבור" להחלטה. נקודת המבט של "הפוליטיקאי" צופה תמיד אל הבחירות הקרובות, ובעשורים האחרונים, למהדורת החדשות הקרובה.
"הכאן ועכשיו" גוברים אצל הפוליטיקאי, לטוב ולרע על מבט מעבר לאופק הבחירות או מהדורת החדשות.
בזמן הרוחני, אין משמעות ל"הווה", ההווה הוא קדימון, אשליה, שלב, קושי, מכשול – בדרך למימוש "הערך" ויהיה זה ערך דתי, ערך מדיני, ערך מוסרי.
הזמן הרוחני, חותר למשיח – בין שהמשיח הוא משיח של דת זו או אחרת, ובין שהוא זמן "אזרחי" שחותר להצלת כדור הארץ – תוך התעלמות, הכחשת, ודחייה של המציאות והצרכים של "זמן פוליטי" ושל "כאן ועכשיו", או "ישועה סוציאלית" שהניסיון מורה שהגשמתה, בדרך בה ניסו להגשימה, הביאה אסון ולא ישועה.
שני תחומי הזמן הללו לוקים בחסרונות ברורים, עד כדי סכנה לאנושות.
הזמן הפוליטי, לוקח בחשבון עליות. עליות כלכליות, חברתיות, פוליטיות.
הזמן הרוחני משוחרר מכל חישוב או חשבון.
המציאות העכשווית, אין לה משמעות בזמן רוחני – ממתינים למשיח, שיבוא כארבעת אלפי שנים, או אלפיים שנים כדי שיחזור. לזמן אין שום משמעות משום שהמשיח – יגיע אוטו, טו, מחר. השנים שעברו אין להן משמעות. המחירים ששולמו בהמתנה למשיח, אין להם שום משמעות, משום, שבבוא המשיח. הכול יחזור לשלמות. וזמן ההמתנה, יהיה כלא היה.
זמן פוליטי, ככול שיהיה נגוע בשחיתות, וקיימת שחיתות, הוא זמן עדיף מהזמן הרוחני, דווקא משום שהוא "סופר עלויות" ונאלץ להתחשב בכאן ועכשיו.
כאשר זמן רוחני, חובר לזמן פוליטי, מתרחש אסון, דוגמת דאע"ש.
או כאשר "הרעיון המסדר" של המציאות הוא חיסול יהדות העולמית, והתרחבות מזרחה, חובר, לכאן ועכשיו פוליטי.
המדע עוסק בחיפוש של "התיאוריה של הכול" ניסיון להסביר את כל תופעות הטבע, החיים, והקוסמוס במשוואה אחת שנותנת תשובות לכל השאלות והבעיות המחקריות.
הרעיון המסדר, האוטופי, דומה לכך.
כל רעיון – גדול – משיחי, משיחי דתי, או אזרחי, עלול בתנאים מסוימים להיות מסוכן, משום שכדי להגשימו, נוטים להתעלם מכאן ועכשיו, מהמחיר. הרעיון המסדר הגדול, לא מתחשב בכלום מלבד הגשמתו.
וביום יום הפוליטי, אסור להסיר עין מהמהלכים שהפוליטיקאים מוליכים ולו לרגע, משום שהם נתונים בסבך אינטרסים ולחצים סותרים ולא תמיד, יש בהם הכוח, לעשות למען הכלל, המדינה, אזרחיה ובוחרים לעשות למען עצמם והאינטרסים שלהם.
נאמנות, נאמנות "מפלגתית" חסרת ביקורות היא רעל מזוקק. משום שפוליטיקה אינה כדורגל, בו, האוהד נשאר נאמן לקבוצתו, לצבעיה, שיריה גם כאשר קבוצתו מפסידה.
את הנאמנות יש להשאיר לקבוצת הנושאים, שעבור הגשמתם, האזרח בוחר במפלגה, פוליטיקאי שיגשים חלק מנושאים אלה - כאן ועכשיו.
ברגע שפוליטיקאי, סוטה מהבטחותיו לבוחר – יש מצבים שהם בבחינת "אין ברירה" – הבוחר צריך להגיד לו תודה, סיימת את תפקידך.
רק כך, יכול הציבור – על אגפיו הפוליטיים – להבטיח שקולו, בבחירות, לא יסורסר בניגוד לרצון הבוחר.
