מאמר:
שלמה הלל- שליח של ההיסטוריה/בלפור חקק


 

שלמה הלל, איש רב פעלים, הלך מעימנו והוא בן 97, בפברואר 2021. ממש שנה קודם, בפברואר 2020 נפגשנו עמו בדירתו ברעננה לראיין אותו עבור אתר 'בכיוון הרוח', והריאיון עלה כסרטון יוטיוב: "חיים של שליחות".

 

אחי הרצל ואני היינו עמו בקשר לאורך השנים, והוא ביקר באירועינו המשפחתיים כבן משפחה. הייתה בנו יראת כבוד כלפיו וגם רגש של הוקרה עמוקה. בריאיון עמו אמרנו לו שבאנו לסגור מעגל: בהיותנו בני שנתיים, ברחה משפחתנו ערב ליל הסדר תש"י דרך הגבול מבגדד לטהרן, שם שהינו במחנה חשאי של התנועה הציונית בבית קברות "גן עדן" (בֵּהֵשתיֶיה). מתוך הספר "רוח קדים" למדנו ששלמה הלל היה היוזם של מחנה זה בבית הקברות, והם הפכו את חדר הטהרה למשכן של צוות המחנה. הודינו לו שנה לפני מותו, וזה מופיע בריאיון.


כולנו זוכרים לו שהיה בצמתי הכרעה של המדינה בהקמתה, וגם מילא תפקידים בכירים בשירות הציבורי: הוא שימש יו"ר הכנסת וגם שר הפנים ושר המשטרה. בשנת 1998 זכה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייו למען המדינה.

 

שלמה הלל נולד בעיראק. בהיותו בגיל 11 עלתה משפחתו לארץ. הוא למד בגימנסיה "הרצליה". לאחר שירותו הצבאי הוא למד מדעי המדינה, כלכלה ומינהל ציבורי באוניברסיטה העברית. אחד המעשים הגדולים שלו היה להקים את מכון איילון. ההגנה גיבשה אז  דרכים לייצר אמצעי לחימה, וכך קם מכון איילון, לא רחוק מתחנת הרכבת של רחובות ביקרתי במכון איילון, כמו רבים אחרים. היום זהו מוזיאון. מרתק להגיע לשם ולראות איך בהזזת מכונת כביסה נחשפות מדרגות לולייניות, ואתה יורד במדרגות אל מכון לאמצעי לחימה מתחת לפני הקרקע...

בהיותי בן למשפחה שעלתה מעירק (בגדד), כל יהודי עירק זוכרים  לו תמיד את השנים שהקדיש לעליית יהודי עירק, ולמבצעי ההעפלה משם. הוא יצא לעירק כשליח של "המוסד לעלייה ב' " ב-1946. הוא יצר את הקשר עם המחתרת הציונית בעירק, תחילה עסק בפעולות של הדרכה, ועם הזמן נרתם לארגן את העלייה הבלתי לגאלית. הוא היה אחראי ל'העפלה המוטסת" שהתקיימה בחשאי, והעולים שיצאו במטוס בחשאי נחתו ביבנאל (מבצע מייקלברג). בביתו ראינו, כשהתארחנו אצלו הדמיה של המטוס שנחת ביבנאל, והצטלמנו יחד ליד הדמיה זו.

לאחר השנים שהקדיש להעלאת יהודי עירק ואירן, הוא היה ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל, ועם הזמן נבחר לכנסת ב-1952. הוא שירת כשגריר במדינות שונות באפריקה, נבחר לכנסת שוב ב-1974, וכיהן בכנסת 18 שנים ברציפות. נזכור לו תמיד את פעולתו להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה ('ביתא ישראל').

שׂיא שירותו בכנסת היה בהיותו יו"ר הכנסת.

לאחר סיום כהונתו בכנסת, שימש יו"ר קרן היסוד ונשיא המועצה לשימור אתרי מורשת. בכל מעשיו היה עבור כולנו דמות מעוררת השראה. בשנים האחרונות חווה את אובדן בתו הגר, ממחלת הסרטן. הכרנו אותה אישית, כיוון שלמדה בתיכון ליד האוניברסיטה שבו למדנו. היא הייתה צעירה מאיתנו ולמדה עם אחותנו רינה (ורון) בכיתה אחת. גם אשתו תמימה, שזכורה לנו מן הביקור בביתם בירושלים ברמות דניה, בנובמבר 1985. החמימות שבה קיבלה אותנו זכורה לנו.

ראיינו אותו אז ב-1985, עם צאת הספר "רוח קדים" עבור ביטאון "במערכה".

הוא אמר לנו אז: "דודו של אבא היה הרב אברהם הלל, חכם באשי של הקהילה בבגדד במשך הרבה שנים. הוא היה מקובל כאדם מתון שידע לפשר בין החוגים המסורתיים והחוגים המודרניים בקהילה...ביתנו היה באופיו ציוני ומסורתי. אבא ריכז את מערכת המסחר של המשפחה, ואחיי יצאו להקים סניפים בהודו, יפן, אנגליה וארה"ב...הם הביאו תה מציילון, בדים מהודו ויפאן. כל בן יצא לארץ אחרת, ותחנת המעבר הייתה הודו."

הוא סיפר לנו אז על החיים בשכונה היהודית שהם גרו בה בבגדד. וגם על ילדותו:

"בשנים הראשונות לחיי למדתי בבית ספר לבנות. מעשה שהיה כך היה: אחותי המבוגרת ממני בשנה הלכה לבית ספר, ולי כבן תפנוקים קשה היה להיפרד ממנה. שלחו אותי לבית ספר יחד איתה, ואמרו למורים שזה זמני. בסופו של דבר, זה נמשך כך שלוש שנים. רק בגיל שמונה עברתי לבית ספר 'שמש', בית ספר לבנים".

כשגדל, כך סיפר, הוא נרתם לפעילות של התנועה הציונית שקמה אז בשם "אחיעבר" בראשות אהרון ששון, שכינו אותו כולם "המורה". האח אליהו היה פעיל בתנועת "אחיעבר", והוא רתם את שלמה לפעילות בתנועה זו. הוא סיפר שהיה עומד על כיסא ומדקלם בפני הפעילים בתנועה (חלקם מורים שהגיעו מארץ ישראל) את שירי ביאליק בעל פה. כשהתרחשו בארץ פרעות בשנים תרפ"ט (1929) וכן תרצ"ו (1936), החלו גם בבגדד הפגנות שנאה כלפי היהודים. ההתרחשות הקשה ביותר הייתה "הפרהוד" שאירע ב-1941.

שלמה הלל הגיע לארץ לפני ה'פרהוד'. ב-1934 יצא האב לארץ  עם שלמה ועם האחים נעים ומנשה. לאחר שדאג למצוא להם מקום מגורים, ולאחר שנקלטו במסגרת לימודית של בית ספר יסודי "הרצליה" (ולימים גם בגמנסיה 'הרצליה'), חזר האב לבגדד לארגן את המשפחה כולה לעלייה לארץ. שלמה הלל סיפר לנו באותו ריאיון שקיימנו ב-1985, שזכור לו שהמורה שלו לספרות היה המשורר דויד שמעוני, ומאז נקשרה נפשו באהבת השירה.

כך סיפר לנו בהמשך הריאיון: "את אשתי תמימה הכרתי בפרדס חנה ב-1943. היא הגיעה לארץ מאוסטריה באניה 'פאטריה' בשנת 1940. הנוסעים ב'פאטריה' ברחו מאוסטריה לאחר כניסת היטלר לשם. האניה 'פאטריה' נתפסה ע"י הבריטים והם עמדו לגרשם למאוריציוס. ה'הגנה' החליטה לעשות מעשה נקם באנייה, כדי למנוע את הגירוש. מוניה מרדור ואנשיו שמו חומר נפץ קטן בבטן האנייה. התברר שהאנייה הייתה רקובה והיא נבקעה לשניים. מחצית מהאנשים טבעו. אשתי ניצלה, וכן גם הוריה ואחותה... שמה היה פרומה. בארץ היא קיבלה את השם תמימה".

שאלנו אותו אז באותו ריאיון על ספרו "רוח קדים", שבו תיאר את הסאגה של העלייה מעירק, ואת תרומתו לעלייה זו: "חשוב היה לי לספר את הדברים ולהעלותם על הכתב" אמר לנו. "מדובר בתנועה חלוצית מחתרתית שהיא המפוארת ביותר בתולדות המחתרות הציוניות...יש לי תחושה שנפלה לידי זכות גדולה למצוא עצמי במרכז העשייה. אולי עמדה לי זכות אבות".

כאמור, ביקרנו אצלו בביתו ברעננה לפני שנה בדיוק. הצטרף אלינו חברנו יהודה ניסן, שטרח לצלם סרטון של האירוע, ואתר 'בכיוון הרוח' הפיק את הסרטון (ניהול: ראובן שבת, עריכת הסרטון: יהונתן שבת). הופתענו לראותו לפני שנה גר בגפו בדירתו ברעננה. הוא ניגש למטבח והכין לשלושתנו קפה ועוגיות. שאלנו אז אם אין מי שעוזר לו בחיי היומיום, והוא השיב לנו שהוא מתנהל בצורה עצמאית, ומדי פעם מגיע הבן ארי, שגר לא רחוק מן הדירה ברעננה. הבן נשוי לעולה מאתיופיה, שעובדת בתפקיד בכיר במשרד החינוך. הם נוהגים לבוא ולבקרו גם כמשפחה עם הנכדים. שלמה הלל ז"ל הראה לנו אז אלבום של צילומים ותעודות מכל חייו. שמחנו כל כך לבוא ולפגוש אותו, והידיעה שמת מדום לב בביתו, הסבה לכולנו צער רב.

כולנו חייבים לו הכרת תודה על מפעל חייו למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

    

חפש באתר
טואול - בניית אתרים