סיפור:
מכתב 7: סינדרלה – שנת 1994/ ארמן אוונוב

ציור: נטליה קוליקובה 

(לפתוח בעוד 23 שנים 6 חודשיים ו-14 ימים)

מה שהתרחש במעונות הנשים בבית החולים בילינסון נשאר בבילינסון. אל תגלו לאיש. זה רק בינינו. מאחר והגברים הורשו להישאר במעונות הנשים רק עד השעה 23:00 היינו צריכים לחפש דרכים לפתור את הבעיה. על חלונות הקומה הראשונה והשנייה הותקנו סורגים ולכן נאלצנו לטפס על צינור הביוב החיצוני עד לקומה הרביעית.

היה לי חבר בשם מישה- "ילד" שמנמן וביישן שחלם להכיר בחורה. יום אחד הוזמנתי ליום ההולדת של אחת הבנות במעונות והחלטתי לקחת את מישה איתי. למרות ששדכנות מעולם לא הייתה התכונה החזקה שלי, סמכתי על הנטייה של נשים לקבל החלטות בלתי צפויות מפעם לפעם. במסגרת ההנחה שתכננו לצרוך כמות אלכוהול גדולה במיוחד, סיכוייו של מישה להכיר בחורה גדלו באופן משמעותי.

החלון בקומה הרביעית היה בעצם חלון אוורור של שירותי נשים והיה קטן ממדים. אני טיפסתי ראשון ונכנסתי פנימה כדי לעזור אחר כך למישה להשתחל דרך אותו החלון. זאת הייתה טעות גורלית. מישה השמן ניסה להיכנס דרך החלון אבל נתקע בדיוק באמצעיותו. מה שלא ניסיתי לעשות, שום טכניקה בה השתמשתי, לא עזרו. מישה נשאר תקוע בתוך החלון כמו פקק בתוך בקבוק שמפנייה.

הרגשתי שהמצב גדול עליי. החלטתי ללכת לקרוא לעזרה. מישה התנגד וסירב בתוקף לקבל עזרה מאנשים שהוא לא מכיר, למרות שמצד שני, להופיע בפני הבנות במצב הזה, גם לא היה דבר כזה נעים. הוא הבטיח לי כי בתוך כמה דקות הוא יירגע וישתחרר בכוחות עצמו. השתכנעתי מהר מאוד והבטחתי למישה לבקר אותו בעוד כעשר דקות ובינתיים הלכתי לחגוג. ברור שאחרי הכוסית הראשונה שזרמה בגרוני כבר לא זכרתי שמישה תקוע בחלון של שירותי הנשים בקומה הרביעית כשהוא תלוי באוויר.

כששמעתי צרחה של אחת הבנות מכיוון השירותים, זכרוני שב אלי. ובכן, דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם הולכים לשירותים בנחת והנה פתאום מתוך החלון בולט פנימה חצי גוף עליון עתיר שומנים של גבר לא מוכר. למען האמת, גם אני הייתי צורח. למרבה המזל החדר של הבנות בו חגגנו לא היה רחוק מהשירותים. מיהרנו לבדוק מה קרה.

בדרך לשירותים שאלתי את עצמי שוב ושוב מה עושים, ולא הייתה לי תשובה. כשהתקרבנו אל הנערה, שמנו לב שהיא נמצאת בתוך פרדוקס קיומי. מצד אחד היא רצתה להשתין, ובדחיפות. מצד שני היא מתה מפחד ורצתה לברוח. והרי ברור שאת שני הדברים הללו לא ניתן לבצע בו-זמנית.

ידעתי שעליי לגשת למצב בעדינות וניסיתי להרגיע אותה. "אולייה תכירי, זה מישה״, אמרתי, ״אני לא יודע איך להסביר לך את זה כמו שצריך, אולייה, אבל הוא קצת תקוע כאן. אבל בקרוב נשחרר אותו. אני מקווה."

אולייה התגלתה כבחורה פרקטית למדי. "כמה מהר תוציאו אותו משם?״, שאלה, ״אני לא יכולה להתאפק יותר. אני צריכה שירותים בדחיפות"

"לדעתי, זה לא ייקח יותר מכמה ימים. גג שבוע. כלומר ברגע שהוא ירזה קצת אנחנו מיד נוציא אותו" עניתי לה בחיוך.

"לא מעניין אותי כלום", ענתה אולייה בעצבים ורצה לתוך תא השירותים.

הדלת נטרקה והמנעול ננעל. היה לי ברור שזה הולך להיות ערב מיוחד. אחרי אולייה הגיעו גם ז׳אנה, נטשה ודינה, מה שגרם לכך שהייתי צריך שוב ושוב להתנצל ולהציג את מישה בפני הבחורות המבוהלות. לאחר כשעתיים חלפה השמועה שישנו גבר תקוע בחלון שירותי הנשים והיא הגיעה אפילו לחלקים הכי מרוחקים של האגף ה"רוסי" במעונות. אין אישה שתעמוד בפני הסקרנות. לשירותים בקומה הרביעית החלו להגיע סטודנטיות מכל הקומות. בתוך שעתיים מישה הפך לסלב מקומי. ובתור סלב מקומי טרי הוא קיבל אומץ והתחיל להציג את עצמו בפני הבנות. לקשר מהסוג הזה היה חיסרון מסוים מעצם היותו כפוי. כלומר, אחרי הכול, נשים שמגיעות לשירותים מטרתן איננה למצוא שותף לשיחת נפש.

  לאחר זמן מה של שהייה בתוך מסגרת האלומיניום העז מישה לבקש סיגריה מאחת הבנות. הבחורה, כמובן, ריחמה עליו ורצה להביא לו סיגריה.

לאחר זמן מה כשבאתי לבדוק מה שלומו של מישה, נחשפתי לתמונה הבאה: מתחת לחלון בו נתקע מישה עמדו שני שרפרפים, אחד על גבי השני ועל השרפרפים נחה צלחת נקניקיות ולצידה בקבוק מיץ, כוס מלאה בוודקה, מאפרה ושתי חפיסות סיגריות.

מישה, שהיה כבר די שיכור- כלומר, סלב מקומי שיכור- חשף צד שלא הכרתי בו. הוא היה מוקף בשלוש בחורות שהקשיבו לסיפוריו בעיון רב, אפילו הייתי אומר בדריכות.

  פניתי למישה: "תקשיב, אם תמשיך לנצל את אדיבותן של הבחורות ולא תפסיק לאכול נקניקיות, אנחנו לא נצליח להוציא אותך מכאן לא רק בעוד שבוע, אלא גם לא בעוד חודש."

"אתה יודע מה״, השיב הסלב השיכור, ״אני כבר לא בטוח שבא לי בכלל שיוציאו אותי מכאן".

עמדתו הייתה מוצדקת יחסית. כלומר, תוך שעתיים מישה הכיר כמות בחורות שלא הצליח להכיר בכל מהלך חייו. לדעתי, הוא היה מוכן להיות תקוע בחלון הזה אפילו חודש שלם אלמלא הצרחה שהגיעה מחוץ לבניין: "תזמינו משטרה! יש פה גנב!". זה היה קולו של השומר הקשיש ששנא אותנו ובכל פעם ניסה למנוע מאתנו להיכנס למעונות הנשים בשעות האסורות. תחושת הריחוף באדיבות כמות האלכוהול האימתנית שגופי ספג באותו ערב התפוגגה ברגע כשהבנתי שהשומר רואה מלמטה את רגליו של מישה מחוץ לחלון בנעלי ההתעמלות האדומות והבוהקות שלו.

"אם אתה לא יוצא, אני יורה!", צעק השומר.

מישה נבהל עד כדי כך שבו במקום הוא ויתר על התוכנית שלו להישאר שם חודש ימים לפחות. הבעיה הייתה שאחרי כל הפינוקים הקולינריים שהוא צרך סיכוייו להשתחרר הצטמצמו בגדול. למרבה המזל, השומר לא נשא עימו את אקדחו שהיה שמור בכספת ליד העמדה. הוא חזר במהרה לעמדתו וזה הקנה לנו מרווח פעולה של מספר דקות. שלחתי כמה מהידידות החדשות של מישה לעקוב אחרי השומר ולדווח על כל צעדיו. בתוך פחות משתי דקות קיבלתי הודעה שהשומר אסף את אקדחו מהכספת וגם הזעיק משטרה. לא היה לי הרבה זמן.

ירדתי בריצה לקומה השלישית, יצאתי דרך מבעד לחלון השירותים וטיפסתי קומה אחת למעלה. כשהגעתי תפסתי ברגליו  של מישה והתחלתי לדחוף אותו קדימה בכל כוחי. התרגיל לא הצליח. גופו של מישה נתקע בתוך החלון כאילו היה יצוק בתוכו. קיבלתי עוד הודעה שבישרה על כך שהמאבטח עזב את עמדתו ושב לעברנו. לא ידעתי מה לעשות, אז הורדתי את שתי הנעליים של מישה והתחלתי לדגדג את רגליו. אחת מהנעליים היפות שלו נשמטה לי מהידיים ונפלה למטה. "אכלנו אותה " חשבתי לעצמי, אך המשכתי לדגדג. כעבור מספר שניות נשמע צחוקו הרועם של מישה. הוא ניער את רגליו ודרש שאפסיק, אבל אני לא ויתרתי. חשבתי לעצמי שעם המזל שלי הכדור הראשון שהיה נפלט מאקדחו של השומר היה מגיע דווקא אליי. המשכתי לדגדג את מישה שנכנס לאקסטזה היסטרית: הוא צחק כמו מטורף והתפתל כמו נחש ופתאום, בתנועה אחת, צנח לתוך השירותים. מייד לאחר שמאה ועשרים הקילוגרמים של מישה נחתו על רצפת תא השירותים, קפצתי דרך החלון אחריו. מישה ניסה להביע את מורת רוחו. ״אני מאוד רגיש לדגדוגים״, הוא אמר. אבל אני סתמתי את פיו בידי כדי שלא יסגיר אותנו. ״ואני מאוד רגיש לכדורים של אקדח בקוטר 9 מ״מ של שומרים זקנים״, לחשתי לו.

 

כעבור מספר דקות הגיעו השוטרים. ברור שהם לא מצאו אף אחד. רק נעל אדומה במידה 48. השומר הקשיש קרא בהתלהבות: "אמרתי לכם! אמרתי לכם שראיתי גנב בתוך החלון, זה אולי אפילו מחבל!"

אחד השוטרים התבונן בחשדנות על החלון הזעיר של השירותים שבקומה הרביעית ומבט תוהה השתלט על פניו. פרט לצינור הביוב שחלף על הקיר לכל אורכו עד לגג, בצמוד לחלונות שבכל קומה, לא היה שום דבר שהיה יכול לאמת את טענות השומר. השוטר הפנה את מבטו לנעל ההתעמלות הענקית, הרהר לרגע ואז הושיט את הנעל בתנועה תיאטרלית אל עבר השומר והכריז: "מזל טוב! ראית את ספיידרמן!".

הנעל האדומה ניצבה במשך כל השבוע על הדלפק של עמדת השומר שעסק באובססיביות בחקר כפות הרגליים של הנכנסים בשער. הוא התעניין בכל נעל שנכנסה. אני מניח שהוא ציפה לראות גבר בנעל אדומה אחת על רגלו השמאלית כדי לתפוס את הספיידרמן שלו על חם. לפעמים, כשחשד שהנה זה מגיע, הוא אפילו היה ניגש ומבקש מהחשוד למדוד את הנעל. בעקבות התנהגותו האובססיבית של השומר, מישה זכה לכינוי "סינדרלה" בכל רחבי מעונות הנשים של ביה״ח בלינסון. אלא שלא כמו באגדות, השומר לא מצא את הסינדרלה שלו. עד יומו האחרון בעבודה לא הפסיק להתעסק בתעלומה וכשזה הגיע וערכו לכבודו טקס צנוע והרימו כוסית הוא הכריז: ״אני אומנם יוצא לפנסיה, אך לא בלב שלם״, ואז גולל את פרטי עלילת אותו הלילה שהפך לנקודת ציון בחייו. עד היום יש הטוענים שבשעות הקטנות של הלילה הם רואים אדם מבוגר מציץ מבעד לשיחים כשבידו האחת נעל אדומה.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים