סיפור:
אוצרות/ פפי


 

לאחר מותם של חמי וחמותי נחשפתי לאוצרות הטמונים  בתוך המזווה של ביתם.

אין הכוונה, לדברים החיצוניים שראיתי כל פעם כשביקרתי אותם אלא לאותם אוצרות שקשורות לנפשם ובייחוד לנפשו של חמי.

דניאל נדיבי, חמי, היה אוהב מדינת ישראל מושבע , לא סתם אוהב מדינה. המדקדקים יכנו תכונה זו זאת כאדם חסר פשרות, ואפילו קיצוני . במידת מה.

במה נבחנת אותה קיצוניות וקנאה לשמה הטוב של המדינה?

 

דניאל נדיבי לא יפלג, לא ישנא, לא יפגע פיזית, אבל ישמור בקנאות על אמונתו.

עד כדי כך קיצוני שברכבו בגב הכיסא שלו ושל  זה שישב מולו היו פתקאות מודבקות שמציינות את אהבת המולדת כדי שכל טרמפיסט שהוא יעלה לרכבו יאלץ לקרוא ויתפתח דו שיח בנושא .

והוא אהב טרמפיסטים.

הוא "דג" אותם בכל פינה גם אם לא ביקשו שיעצור עבורם.

וזו הייתה לשונו:

" נוסעים יקרים, אנו מסיעים אתכם במסגרת מאמצינו להתגבר על שנאת- חינם ובמקומה להרבות אהבת חינם בנינו. אם כולנו נתמיד לעשות מעשים טובים לזולתנו, נוסיף בכך לעמינו אחווה שהיא מקור לעוצמה. עוצמה שתאלץ את אויבנו להשלים עם קיומנו הריבוני במולדתנו האמיתית- היחידה- העתיקה- הקדושה והאהובה.

אנו מאחלים לכם בריאות, אחווה, שלווה, שלום- אמת ואושר. להתראות משפחת נדיבי בירושלים ואשקלון".

כאשר פתחתי את המזווה, ראיתי את צרורות המכתבים, את נפשו המעונה כאשר המדינה שכל כך אהב לא הלכה בדרך האהבה והאחדות, כאשר המדינה שכל כך אהב התפשרה על אדמותיה, שלדעתו נתנו לנו עוד בימי קדם, זאת נחלתינו.

משהו בתקופת הבידוד, שנכפה עלי, הביא אותי לחפש.

 מה בדיוק, לא ידעתי עדיין, אבל כן התכוונתי לחטט בזיכרונות.

 היום ירדתי למרתף ביתי וחיטטתי בארגזי הקרטון, שבעלי שם בצד עם זיכרונות משפחתו.

מצאתי עצמי מול  שני קלסרים כחולים, תוהה אם  לפותחם ולאן כל זה יובילני.

בעבר סידרתי שם את מכתביו של חמי.

לא יודעת  מדוע אז לא נזרקו הקלסרים לפח שהרי אחרי מותו של אדם נשארים בד"כ כמה זיכרונות, אי אלו צלחות וכוסות או אולי איזה בושם ישן, כותונת שהריח דבק אליהם וגם כמה תמונות בודדות ומפעל חייו של אדם אחרי מותו?  פעמים רבות נמסר או אחרי כאב, נזרק.

 כי מה ניתן כבר לעשות עם כל זה?.

כך פתחתי את הקלסר הראשון ומצאתי את שרטוטי המצבה ששרטט לעצמו, את מה שכתב שרוצה שיכתבו על מצבתו על החלקה שבה הוא רוצה להיות קבור, על גובה האבן התחתונה מהקרקע תוך בקשות סליחה מאשתו מילדיו וסגר במילים

"אני מבקש סליחה מעם ישראל על שיכולתי ולא עשיתי יותר למענו"

"עם ישראל חי! תחיי מדינת ישראל לעד".

 

 

 

בקלסרים מצאתי מכתבים רבים בכתב ידו אשר היה

נוהג לשלוח לכל מי שאכזב אותו, מנהיגים ואנשים מן השורה.

אך המכתב שנשאר חקוק בזיכרוני התגלה לי מיד אחרי בקשת הסליחה ממשפחתו, דברים שכתב אור ליום י"ז כסליו תש"ח בסביבות 4 לפנות בוקר 30/11/1947 יום למחרת ההצבעה באו"ם התאריך שכולנו זוכרים כיום פתיחת מלחמת העצמאות.

מצרפת חלק ממכתב זה:

"היה זה בערך בשעה 4 אור ליום י"ז כסליו תש"ח. שמעתי את אשתי מדברת עם השכנה ומיד הרגשתי ברעש שברחוב, חשבתי שהאיר הבוקר, אך פתחתי את עיני וראיתי כי עוד לא האיר השחר. שאלתי את אשתי? על הקורה ברחוב והיא השיבה לי:" מדינה עברית, מדינה עברית, בחורים עברו במכוניות והודיעו. המון אנשים זורם לרחובות".

לא הבנתי חשבתי שאני חולם, אך נזכרתי שבאותו ערב עמדה להתקיים בעצרת ארגון האומות המאוחדות ההצבעה על תוכנית חלוקתה של ארץ ישראל שהוכנה גם על ידי יהודים. הבנתי שכנראה הייתה הצבעה והוחלט ברוב של שני שלישים על החלוקה הנ"ל ,חלוקה שהיא בסה"כ 15% מאדמת המולדת.

אז אמרתי לאשתי: משוגעים אלה ,הרי זאת חלוקה ולא מדינה שלמה.

אשתי הגיבה: "נו, שיהיה חלוקה, העיקר תראה את השמחה, קום.

אני קם אל החלון, אני לא זוכר מי משנינו, אני או השכנה, פלט איזה מילה שבגללה  התפתח וויכוח על המצב. שנינו נדהמנו לעמדתו של השני.

היא לא רצתה או לא יכלה להבין מרוב שמחתה ואושרה כיצד אני לא מרוצה כמוה מהפתרון...

אני חוזר למיטתי ומנסה להירדם. אבל אחר כמה רגעים עוברת , משאית גדושה צעירים וצעירות מאנשי השורה ושרים:" ממטולה ועד הנגב מן הים ועד המדבר או מן המדבר ועד הים" כאילו שאלה היו הגבולות של המדינה שהוחלט לתת לנו. ועוד קראו קריאות" מדינה עברית", "עליה חופשית".

ואני שוב מנסה מחדש להירדם. ואז כבר אשתי לא נותנת לי לישון ודורשת כי נרד.

השתגעת?! אני אומר לה. אין לי מה לעשות? אני רוצה לישון. אך האווירה הולכת ומתחשמלת מספר המכוניות הולך וגדל, כן מספר הולכי הרגל. ושוב מפצירה בי אשתי כי חפצה לשמוח ככל השאר.

אני מתחיל להסביר לה שאין אני מתרגש כל כך לפתרון ושיכולנו להשיג הרבה יותר אלמלא הטקטיקה הפוליטית של מייצגי הישוב האומללים בלייק סקסס( המקום בו האומות המאוחדות). זה לא מועיל. היא ענתה, כולם שמחים גם אנחנו רוצים  לשמוח.

אני נכנע ואז יורדים לרחוב. עוברים לידינו משאיות עמוסות( כן ירבו) נערים ונערות שחלק מהם נשא דגלים לאומיים וקראו:" מדינה עברית", "עליה חופשית" בהגיענו להצטלבות הרחובות מלך גורג ובן יהודה בירושלים אנו מבחינים במעגל הורה גדול, קהל העצום.

דמעות עמדו בעיני בראותי את המראה ובזוכרי את החלום שנשאתי בליבי.

ליום אראה את שחרורה של ארצנו, נער וזקן רוקדים ברחובות ערינו ושותים עד לשוכרה. לוחמינו צועדים ברחובות איש איש לפי ארגונו כשנשקו בידו. עם סיסמא המסמנת את שם הארגון. הרדיו מבשר את מספר העולים היהודים שעלו לארצם במשך היממה האחרונה מי דרך הים מי דרך היבשה ומי דרך האוויר".

המכתב מתארך לעוד דפים ארוכים, של אכזבות  והסכמות כמו גם הקלסרים הכחולים שזה שנים אף אחד לא נגע בדפיו, כמו הזיכרון של חמי  כמו זכרונותיי.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים