על הסרט   ראם דאס חוזר הביתה (2017)/ אבינועם חקלאי
בימוי: דרק פיק 32 דקות 


באבא ראם דאס, הלא הוא ריצ׳ארד אלפרט, פרופסור לפסיכולוגיה שנולד בבוסטון ב-1931, ושמחקריו בתחום השפעת הסמים הפסיכדליים עם טימותי לירי, השפיעו עמוקות על דור ״ילדי הפרחים״ בשנות ה-60 ביחד עם אלדוס האקסלי, אלן גינזברג ומצנר, אבל גם הביאו לסילוקו מהאקדמיה היוקרתית בהרווארד, פגש ב-1967 בהודו את נים קרולי באבא-מורה רוחני וקדוש שבשורתו היחידה היתה חיים של אהבה ורוחניות. מפגש זה הביאו לשנות את שמו לראם דאס (=משרת ה״אל״ ראם) ולהפוך לא רק למורה רוחני ידוע במערב, אלא גם למייסד של ארגוני סיוע שפעלו ברוח משנתו; חיים של ״כאן ועכשיו", שהפכה לסיסמת הדור ושינתה את חייהם של מיליונים ברחבי העולם. האתיקה של ראם דאס מתבססת על בחינת ההווה מעבר לאגו המזכיר ללא הפסק את העבר ואת העתיד ומביא בכך לסבל שבין אשליה לפנטזיה.

בסרט הדוקומנטרי ״ראם דאס חוזר הביתה״ משנת 2017 שצולם בביתו שבאזור יפהפה באי מאווי, מדבר ראם דאס לאט ומעט, מלווה בצילומי טבע יפים, על פרשת חייו, בעודו משותק בחלק ניכר מגופו-תוצאה של שבץ מוחי.

מעטות ידיעותיי על התחום הנקרא ״ניו אייג׳״ וכן, על מקורותיו העמוקים בפילוסופיות ובדרכי החיים של המזרח הרחוק. צפיתי בסרט לבקשתו של ראובן שבת ידידי, ולא קל היה לי לנסח את הדברים הבאים.

ריצ׳ארד אלפרט התעייף מחיי ה״אגו״ המבקשים להשיג עוד ועוד כח ופנה, קודם כל באמצעות הסמים הפסיכדליים ולאחר מכן, בעקבות המפגש הגורלי עם נים קרולי באבא, אל חיים של ״כאן ועכשיו״ (מושג מאוד נפוץ בזרמי הטיפול האמריקאי שנספגו גם כאן בישראל) המבוססים על עזרה לזולת, כי ״עזרה לאחר היא עזרה לי״ ועל הוויה של אהבה (לא לבקש לאהוב ולהיות נאהב, כי אם הוויה של אהבה-נראה שכל איווי למשהו, מכאיב ומפריע לחיי ההווה, שהרי לבקש אהבה פירושו להשתוקק למשהו בעתיד, משהו המבוסס על חוויות העבר).

ראם דאס מכנה את הליכתו לקראת מותו כ״שיבה הביתה״, ובכך מבטא לדעתי, את המשפט היהודי ״כי מעפר אתה ואל עפר תשוב״. הוא מעולם לא התכחש ליהדותו וחש חובה לחקור את מקורותיו שלדעתו, לא היו מקריים.

הרעיונות אותם מנסח ראם דאס בסרט במשפטים קצרים, נשמעים באוזניי כמו חזרה על תובנות אוניברסליות שחוקות השבות ונאמרות בכל מקום ונכתבות בפוסטים רבים, אלא שיתכן, שהוא עצמו ניסח אותם לפני שהפכו לנחלת הכלל, והעובדה שמדובר במשפטים משומשים, לא גורעת בהכרח מערך האמת שלהם, ואף יותר מכך, מהשימושיות שלהם.

כאן נעוצה לדעתי הבעיה בתנועות שונות המבקשות לשחרר את האדם מן הסבל של האגו, מטראומות העבר ומן התשוקות המכבידות המכוונות אל העתיד. ״תורה״ שמישהו הצליח לנסח תוך כדי פרשת חייו, תוך כדי הליכה וסלילת הטאו שלו, היא בהכרח משנה אישית ביותר שלא ניתן לעשות ממנה דוקטרינה כללית. פרקטיקות רציניות במזרח, מוליכות את התלמיד למצוא את דרכו שלו בהנחיית המורה. זהו תהליך שלא מן הנמנע שיהיה ארוך ומייסר.

ארוך ומייסר-לא כאידיאל, אלא כעובדה.

אם אני רוצה לתרגם לעצמי משהו מהשיח של ראם דאס, אני יכול להתבסס רק על המבוי הסתום בו התנסיתי בעצמי דרך חיים פאליים המכוונים להצלחה, לצבירה של כח, מעמד, ידע ומובן. אינני מזלזל כלל בפונקציה הפאלית בחיינו, שכן היא זו המייצרת דיאלקטיקה וגבול

כדי לווסת את הדחפים המציפים אותנו, אלא שהיא עצמה נוטה להפוך בחברה שלנו למוגזמת, לעודפת ומוליכה לשחיקה, עייפות, דכדוך, אובדן האיווי ואף למוות.

גם באגו, שנראה בתחילת הוראתו של לאקאן כאוסף הזדהויות אשלייתיות, אין לזלזל, כי לא רק ששקר ההזדהויות מחזיק את האדם שפוי, ההוראה האחרונה של לאקאן מראה שהאגו מעניק קונסיסטנטיות של גוף להוויה.

אבל, האדם מבקש לחרוג מן הלוגיקה הפאלית בה הוא כלוא (אבל גם מאובטח באופן מסויים) אל עבר חוויות שניתן לקרוא להן ״מיסטיות״, העשויות מחד לשחרר אותו לפרקים של סיפוק ושמחה, אך גם עלולות מאידך לדחוף אותו אל שיגעון ומוות. לכן, יש לגשת אל הפרקטיקות המיסטיות המוצעות בתרבות שלנו, בזהירות, בשיטתיות ובאיטיות, בתוך חברה שזאת הפרקטיקה הפורמאלית שלה, מעוגנת במיתוסים ובאתוסים מוסכמים.

ראם דאס אינו מפחד מן המוות, כי אם ממתין לו, מבקש ״לחזור הביתה״, אל מצב שהוא אף מעבר לגלגולי החיים השונים. להיות נשמה. בדרך הוא אף מאחל לכולנו את השחרור שבשיתוק מהשבץ-רגע שעורר אצלי קצת אי נחת, שכן נאמר במן חיוך מעט ממזרי, ללמדנו שברכה היא קללה ולהפך. ואולי כאן נעוצה בעיה נוספת בפרקטיקות הניו אייג׳, שכן הן מדלגות על הרב משמעות של השפה, המייצרת וחושפת דחפים המכוונים לרוע שתחת החמלה והטוּב. אנחנו יודעים היטב, שלעיתים הדרך אל הגיהנום רצופה כוונות טובות וכי עזרה לזולת עלולה לעיתיםלהזיק לו. באנליזות לאקאניאניות רצוי שאדם ידע משהו על מניעיו הלא מודעים והלא טהורים, לפני שיפגוש בהפתעה את התוצאות הלא צפויות של איווי לא מודע הספוג במעשיו הטובים.

האם המוות הוא הבית? חזרה אל הנשמה? האם הוא צורת התקיימות אחרת, האמת האבסולוטית של הקיום, שיבה אל מקורותיו?

איך בכלל אפשר לדעת?

אלברט איינשטיין הגיע למסקנה לוגית שלא ניתן למות.

כשלעצמי, אני יכול רק לדעת על המוות שלי בחיים, לא מעבר לזה, אבל נראה שמסקנות אלה עזרו לאנשים הדגולים הללו ולתלמידיהם לקבל איכשהו את עובדת המוות (עובדה? גם בזה ניתן לפקפק; ישעיהו ליבוביץ׳ קרא למוות ״לא חיים״).

פרויד עצמו ניסח את עיקרון הנירוונה כדחף לשוב אל הדומם באמצעות ״אפס עירור״ של הגוף, וכולנו מכירים בוודאי את הרגעים הללו שבהם עצם ההכרה בהם, זורקת אותנו בחזרה מן הנירוונה אל מועקת החיים.

פעם אף אמר פרויד בהומור, שמטרת סבל הזיקנה היא בוודאי כדי להקל על אובדן החיים הצפוי...

כשלעצמי, בנקודה זו שבחיי, איני מוצא טעם בחיפוש אחר הנירוונה או בפרקטיקות החותרות להגיע לרגע זה של ״כאן ועכשיו״. חיים של איווי ותשוקה אהובים עלי, מחשבות פוריות צומחות אצלי בזמן שאני נוסע על מכסחת הדשא והטרטור שלה, כמו גם הנענועים בזמן הכיסוח יוצרים אפקט מדדיטטיבי, ואת רגעי הנירוונה והאיחוד עם היקום אינני מחפש, הם פשוט מוצאים אותי מדי פעם. אימת המוות נופלת עלי לפעמים, אבל כפי שאמר לנו סוקרטס, טפשי לפחד מהמוות כי אין אנו יודעים מהו.

אני תמיד מוסיף לעצמי שממילא המוות בלתי נמנע ואין לי מה לעשות באשר לזה.

באופן כללי אני מעדיף את חיי ההווה, אבל לעיתים כאבי העבר, כמו גם זכרונות נעימים מגיעים אל הרגע הפרדוקסלי הזה שהוא ההווה, כמו גם מחשבות בלתי נמנעות על העתיד-בכל זאת מתכננים פה ושם.

כן, ראם דאס מבקש לשחרר אותנו מעט מהיות הוויה כפי שהיידיגר ניסח אותה: אדם תמיד חורג מעצמו (בניגוד לחיה), כי הוא חי גם בעבר ובעתיד.

ראם דאס אומר: ״אתה יכול לעמוד במקום אחד ועדיין לנוע״, וזה כמובן לטוב ולרע.

בנקודת הווה זאת אסיים את דברי בציטוט יפה של אלפרט ראם דאס:

״כל אחד מאיתנו מוצא את הדרך שלו לחלוק עם אחרים מעט חוכמה״.

ניסיתי.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים