אירוע "שואה וצמיחה מחדש"- יום שואה בינ"ל וערב ט"ו בשבט/ רחל עדן

השנה קיים מוזיאון בית יוסף באו ( שזכה לכינוי "המוזיאון האופטימי") את אירוע יום השואה הבינלאומי, המתקיים מדי שנה ב-27 בינואר, משולב עם אירוע ערב ט"ו בשבט. אירוע הזום התקיים ממש בי"ד בשבט, ערב ט"ו בשבט תשפ"א. המיזם כולו התרחש ביוזמה משותפת עם הרצל ובלפור חקק, שכיהנו בעבר כיושבי ראש של אגודת הסופרים העברים, וזכו לאחרונה בפרס השירה של אגף לתרבות יהודית, פרס ע"ש אורי אורבך.

האחיות הדסה וצלילה באו, מנהלות במשותף את מוזיאון יוסף באו (רחוב ברדיצ'בסקי 9, ת"א),  ועד כה, כל האירועים התרחשו בבית מיוחד זה, ששימש הסטודיו של יוסף באו, ניצול שואה שהפך לאייקון בינלאומי יחד עם רעייתו רבקה באו, שהסצנה של חתונתם בבית הקברות במחנה פלשוב בעיצומם של ימי השואה, הונצחה בסרט "רשימת שינדלר".

הרצל ובלפור חקק הנחו את האירוע, והמשוררים קראו שירים. הערב עמד בסימן חזונו של יוסף באו, וסיפורם המיוחד של רבקה ויוסף באו, שזכו לאחר מותם לתואר "מציל/ת יהודים", על הצלת יהודים ממחנה פלשוב בקרקוב (פולין).

27 בינואר נקבע בעבר כיום השואה הבינלאומי, כי בתאריך זה שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים על ידי בעלות הברית.

רבקה ויוסף באו

יוסף באו היה דמות ססגונית ורבת כשרונות, הוא תיאר את סיפור אהבתו לרבקה בספר "שנות תרצ'ח", על ימי השואה בפולין. סיפור האהבה המיוחד התקיים בתוך השואה, במחנה השמדה. הסיפור צד את עיניו של סטיבן שפילברג, וטקס הכלולות בבית קברות הפך לסצנה דרמתית בסרט "רשימות שינדלר".

לאחר שהמשוררות והמשוררים קראו שיריהם, סיפרו האחיות הדסה וצלילה באו במלל, בתמונות וגם בשירה את הסיפור של הוריהם בגטו פלשוב  בפולין.

האירוע המיוחד התקיים בזום בשילוב של חומר חזותי רב בצד שיריהם של המשוררים.

המנחים ציינו את הייחוד של קיום האירוע בשילוב עם חגיגת ט"ו בשבט:

"אשרינו שאנו חוגגים את הפריחה של הארץ, כי בדברי חכמינו, הפריחה היא אות וסימן שאנו חיים את זמן הגאולה. בדורנו: העם שלנו הגיע אל הבית שלו. העם היהודי הוא אוּד מוּצל מאֵש שהגיע אל נחלתו".

המשוררים כתבו שיריהם, כשהשואה וההצלה היו עבורם מקור השראה לשירים, וגם מקור השראה לאנושות כולה. השואה נתנה לנו שיעור על תעצומות הנפש של העם ועל כוח הרצון שלו לחיות.

כוח החיים של ניצולי השואה

שושנה קרבסי כתבה שיר על ניצולי השואה בשכונת הילדות ועל כוח החיים שלהם. גם ציפי שחרור סיפרה של שורדת שואה "האשה בעלת הכפפות" בשכונת ילדותה: התברר יום אחד הסוֹד שלה: היא הייתה ילדת "הניסויים של מנגלה", והיו חורים בכפּות ידיהָ.

 אסתר מישה פולק, בת של ניצולי שואה הביאה את סיפורם של הוריהָ, שניצלו מן השואה.

משה ויג הביא בשיר את סיפורו של אביו, שורד שואה שהיה סגור באבלו כל חייו:

לְיַלְדַּי לֹא סִפַּרְתִּי

אֵיךְ כְּיָתוֹם אֶת הַשּׁוֹאָה שָׂרַדְתִּי.

אֶת עֵינֵיהֶם כִּסִּיתִי

אֶת אָזְנֵיהֶם אָטַמְתִּי

שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אֶת אֲשֶׁר עָבַרְתִּי.

אשר כנפו, חווה כמשורר וכמפקח שהגיע עם קבוצות תלמידים לפולין את מראות מחנות המוות. הוא תיעד זאת בשיר:

אֶרֶץ פּוֹלִין, גֵּיא הַהֲרִיגָה, אַדְמַת עִצָּבוֹן וּמְאֵרָה

אֵי בָּנָיִךְ וּבְנוֹתָיִךְ, גְּדוֹלֵי עוֹלָם, אֵי תּוֹרָה?

לָמָּה הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט עוֹלָמִים

בְּמֵרְחָבָיִךְ, רַק נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת נוֹתְרוּ מֵהַבְּעֵרָה

יפה לורנצי כתבה שיר מחאה נגד הצירוף "כצאן לטבח". היא הצדיעה לניצולים ששבו לחיים, והעלתה את ערך קדושת חיים ושמירה על מורשתם. שושנה ויג כתבה על הוריה יצחק ורבקה, ניצולי שואה שהם כור היתוך: הוא ניצל מפולין והיא מתוניס, ויחד קידשו את החיים והקימו משפחה.

שרה זמירה אייזקס כתבה שיר "נר תמיד" שבו שזרה יחד את השואה והתקומה:

עָלָה הַקּוֹצֵר בְּחַלּוֹנֵנוּ,

וְהַשּׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה:

נִבְחֶרֶת שְׁמַיָּא

מֵהַצֹּאן הַמֻּבְחָר....

 ורדה גינזך הוקירה את כוח החיים של הניצולים וכתבה שיר על החוזקות של האדם בהתמודדות עם המשברים של הקיום.

השמש הזורחת מעבר לימי השואה

יעל קסוטו שרון כתבה שיר זמר על השמש הזורחת מעבר לשואה ועל שברי הזיכרונות.

דינה לוין סיפרה בשיר על אחותה דינה שנספתה בשואה לפני לידתה, והיא נושאת את שְמה. היו אלה ימים קשים לניצולים שהגיעו לארץ המובטחת ונשאו את הכאב בלבם. עדנה ויג כתבה על האֵלם שלהם בשיר שלה: "הם לא סיפרו":

אֲבָל הַדְּבָרִים  נִמְצָאִים בִּפְנִים

חַיִּים מְאוֹד וְצוֹעֲקִים לָצֵאת

 וְלָכֵן בַּלֵּילוֹת בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁבָּאִים

חָמִי יְרוּחָם בּוֹכֶה בִּדְמָעוֹת

דליה אילון סינקלר, עשתה מסע שורשים והגיעה  אל המחנות. היא כותבת על מסילות המוות.

עמית דרבקין, מורה ומחנכת, שוררה על האחריות שלה להציב יד ולהנחיל את מורשת השואה לתלמידים, לדור אשר לא ידע את השואה. גם שישי מאיר, מרגישה  בשיר שלה את המחויבות הזאת.

תות הרמס סאטורי נושא את הזיכרונות שהורישה לו משפחתו, והוא כותב על העתיד, על הימים שלאחר השואה:

נֶפֶשׁ מִצִּיּוֹן לֹא תְּשַׁחְרֵר עֲבוֹדָה

שֶׁלֹּא נוֹלְדָה אַף נִתְּנָה עוֹלָם

לִתְקֹן: לְעוֹלָם כְּצִרְעָה: רוֹעֶצֶת תְּהִי לָאָדָם.

האור ביום שלאחר השואה נשזר בשיר של תמר מחלין, שרואה את עץ החיים הצומח לאחר השואה. יהודה ניסן רואה בשיר שלו את "התקווה באופק".

קלריס דיין חוותה את כל המראות וקושרת את זה לימים בהווה, לסבל של הניצולים בימי הקורונה.

אדלינה קליין כותבת על הפרפרים ששאלו עצמם אם לחצוֹת את גדרות התיל אל מחנות המוות?

הַאִם פַּרְפַּרִים הִגִּיעוּ בִּמְעוּפָם, אֶל גֶּטָאוֹת מַחֲנוֹת הָרִיכּוּז?

הַאִם רֵיחַ הַגּוּפוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, לֹא הִרְתִּיעַ חוּשֵׁיהֶם הַחַדִּים 

לָסֶגֶת מִבְּעוֹד מוֹעֵד מִלִּיפּוֹל אֶל לוֹעַ -חַיּוֹת -הַטֶּרֶף הַמְרוּשָׁעוֹת?

כרמית רינצלר מצפה לאור שיבוא ויבקיע מעבר לחידלון:

בּוֹא אֵלֵינוּ כַּדּוּר צָהֹב

אֶל רְאִי חַיֵּינוּ הַכֵּהִים

תֵּן אוֹר רַב אֶל פִּנּוֹת מֻסְתָּרוֹת

הַגּוֹוְעִים בְּנֵטֶל חִדָּלוֹן,

אלה רק מקצת מן המשוררות והמשוררים שקראו שיריהם המיוחדים בערב זה. השירים הביאו בשורה של עולם טוב יותר,  הם נשאו עמם את הנחמה שבאה לאחר השואה, כשהיא שזורה באורות של גאולה.