רפליקה לירית:
באשדוד/ ז'יל אמויאל


 

בְּאַשְׁדּוֹד / דן אלבו

 

אִיזַקֶה מַרְצִיָאנוֹ מִקָּפֶה סָן-רֵמוֹ

נַתָן עֵינוֹ בֵּעֵינַי

וְקַפָץ מֵרוֹם סַלְעֵי שׁוֹבֵר-הַגַּלִּים עֵרוֹם לְעֵבְרֵינוּ

הִשְׁתַכְשֶׁךְ, צַחָק, צַלָל, שִׂיחֶק, חַבָק אֶת מַעֲרֻמֵּנוּ, הֵתִיז מַיִם

וְנַהָם מִשֶׁפַע הַאֹשֶׁר שֵׁנַפַל פִּתְאֹם בְּחֶלְקוֹ

בֵּמִן זְחִיחוּת דַּעַת וְשִׂמְחַת חַיִּים

שַׁר:

Ah qu'elles sont jolies les filles de mon pays Lai Lai Lai Lai ...

כְּאִילוּ בִּיקֶשׁ לְהוֹדוֹת לָנוּ עַל הָהִזְדַּמְּנוּת שֶׁהִעְנָקְּנוּ לוֹ לַשׁוּב לְיַלְדוּתּוֹ.

הוּא שַׂחָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב, דִּבֵּר וְדִבֵּר לְעַצְמוֹ

דִּבֵּר, כֵּאִילוּ דִּבֵּר אֶל אַהוּבַתוֹ לִפְנֵי שֵׁיִגְוָע מִכֵאֶבִים וְגָּעְגּוּעִים,

עַל מַרְבַד הַחֹל, בְּקַו הַמַּיִם

מִתְּפָּקֵעַ מִצְחוֹק, הִצְבִּיעַ בִּשְׂמֹאלוֹ לְעֵבְרִי

עַד שֵׁהִבְחַנְתִי בַּאַצּוֹת שֵׁדַבְקוּ בֵּעֵרְוָתִּי מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת

כְּמוֹ זָקָן יָרֹק,

בַּעֲלִיָּה הַבָּיְתָה דֶּרֶךְ גַּן אֱלִישֶׁבַע,

כְּשֵׁהַכָּל הָיָה שָׁקֵט עֲדַיִן

בִּצְּבֵּצוּ בֵּעֵינֵנוּ אִי אֵילוּ דִּמְעוֹת אֹשֶׁר, לְשַׁחָר רָטֹב מֵשִׁגָּעוֹן.

 

 

 

 

השיר הזה מעורר בי רטט, מעין געגוע סמוי לעיר זו המקפלת בחובה נמים דקות ורבדים של זיכרונות ומראות בלתי נשכחים ובלתי נדלים, גלים שגואים אי-שם בחופים היפים של העיר אשדוד ובדמיוני חוצים ומגיעים עד ירושלים. ביום הורים אחד בתיכון הישראלי למדעים ולאמנויות נסחפתי כאשר נודע לי שאביה של תלמידתי מתגורר באשדוד. ולא התאפקתי וסיפרתי לו על יום אחד שבו השתרעתי להנאתי על חולות חוף לידו, מאהיל על עיני מפני קרני השמש וצופה למרחוק על האניות הממתינות לאות כדי להחליק את הנמל וברקע שמעתי שרשרת שירי אנריקו מסיאס, כל השירים האהובים ומוכרים, כמו בני משפחה יקרים שתמיד שמחים לפגוש אותם, וככה במשך שעה עיני טבלו בים הנהדר ולאוזני הגיעו רחשי צליליו של הזמר האלג'ירי הגולה, ולא היה קץ לריגוש, לפעימות הלב ולהתרגשות שאחזה בי. וכך נפרדנו. לא חלפו ימים רבים והנה נגשה אלי בתו, תלמידתי, מושיטה לי חבילה קטנה ארוזה באופן האנושי ביותר, ואמרה "זה מאבא". לתדהמתי כי רבה, פתחתי בחדר המורים הצנוע של בית הספר ודיוקנו של הזמר האהוב עלי עלה ובקע מתוך שלושת אריכי נגן של הזמר מקונסטנטין. לבי החסיר פעימה ועוד פעימה עד שנזקקתי לכוס מים מרווים. ומכתב אישי גם צורף אבל זה כבר סיפור אחר.

בשיר ישנה חיוניות קמאית: זינוקו של איזקה מרציאנו מקפה סן רמו לגלי הים ושמחתו המתפרצת, המשוחררת מכל כבלים, מה שהעלה בדעתי את ההנאה הבלתי-רגילה כשאלבר קאמי טבל בחופי אלג'יר, ארץ הולדתו הנשכחת, חוויה בראשיתית שיכול היה לבטאה רק בשפת סימנים בלי דיבור אל אמו החירשת. העירום של איזקה (איזק) והשעשוע הרב, הילדותי, נטול מעצורים שהפיק מהטבילה בים, ושירת אנריקו מסיאס הבוקעת מפיו ומהללת את יופיין של נערות הארץ האבודה. כמה תודה, כמה הוקרה צחוקו המשחרר ביטא אל הילדים שהסבו לו עונג עילאי. איזקה מצטייר בעיני כמו איזו נימפה זכרית, אשר גידולה הטבעי הוא הים ורק הים וכן קפה סן רמו, המוסד האולטימטיבי של גולים זה שעתה באו והרימו כוסיות פסטיס לזכר החופים הנטושים של אלג'יריה. תיאורו של איזקה שאיננו שולט בשמחתו, כולו שמחת חיים בתוך המים של אשדוד, היא תמונה נפלאה בעיני "כאילו דיבר אל אהובתו לפני שיגוע מכאבים וגעגועים". השיר הזה מיוחד במינו כי יש בו אווירה דיוניסית של משחק נטול מעצורים, האיזקה הזה מעלה על דעתי את זורבה היווני, זורבה הפלישתי... וסיום השיר: נפלא ביותר, החזרה מחוף הים של אשדוד אל הבית, אולי אחד השיכונים הראשונים של אשדוד, העיר שראשיתה, בדומה לערים רבות, קוביות של בטון שנטעו בחולות הזהובים, איכשהו ממתינים לבואם של העולים, שרים לעצמם שירי פרידה של אריקו. גן אלישבע (שאותו אינני מכיר) מסמל את המציאות ארצישראלית העכשווית, הצנועה, בעליה לבית אחרי טבילת הילדות, "בצבצו בעינינו אי אלו דמעות אושר, לשחר רטוב משיגעון"

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים