מאמר:
על הספר ואז הייתי שמיים/ מארי רוזנבלום



קחו צמר גפן, מששו אותו. הרגישו את רכותו, קלילותו, צבעו. כמה רך הוא, טהור, גמיש, נושם.
כזו היא רבקה פישביין עמנואל.
זהו ספר השירה הראשון שלה.
עריכה- יוסף כהן אלרן
הוצאת צבעונים
הספר מוקדש
"לאבי, לאימי ולאחי
בכאב אובדנם
בגעגוע
ומכוח ההשראה, העוצמה והאהבה בחייהם"
שנים נחו להם השירים ונעו בין חלום להתפרסם, הקראה על בימות שירה, עיתונים ועוד. עתה הם מוצגים בכל יופיים לכל. רק תהנו מהם.
אהבתי את הכריכה, הדפים, האותיות. נעים לעיין בספר שירים זה.
הכריכה, שעוצבה על ידי אלה רסקין, גם היא רכה ונעימה. בשמי התכלת, שם בשמיים, נעה נדנדה ללא נוסע.......
פישביין-עמנואל בחרה שם לספרה "ואז הייתי שמים" . תוך כדי קריאת השירים מתברר שם הספר. געגועים למשפחתה שהייתה חמה, אוהבת ודואגת ולחווית עצמה כאישה.
פישביין משתעשעת עם המילים, היא אשפית המילים, והם כמו מחזירים לה אהבה ומשחקים, חזרה, עימה.
87 שירים מופיעים בספר זה.87 נשמות תועות. הספר מחולק לארבעה פרקים. מוקפד בליטושו.
לעיתים אני רואה בדמיוני את פישביין-עמנואל רועה בשדות את עדריה והם, שיריה מפוזרים באחו ורק צא ולקט אותם.
בפרק הראשון: "כהלך התם", בשירה הראשון "נוכחת" בעמוד 9 מספרת פישביין עמנואל על חייה. היא נוכחת, לומדת, תוהה, תועה, אבודה, על-פי תהום אבל קיימת.
נוֹכַחַת
כְּבָר יָמִים שֶׁאֵינֶנִּי בּוֹרֵאת קִצִּים.......
וַאֲנִי
עוֹדִי לוֹמֶדֶת שְׂאֵת שְׁתִיקָה לֶאֱלוֹהֵי כָּל בְּרוּאִים ....
חָגָה מַעְגְּלֵי גֵּאוּת מִשְׁתַּבְּרִים אֶל אֹפֶק
עוֹדִי מְמוֹסֶסֶת קַוֵּי מִתְאַר גּוּף כָּפוּת אֱלֵי עַצְמוֹ
מְסִירָה כְּסוּת שְׁנוֹת אֵבֶל בַּיִת וְאָדָם
אֵין תְּהוֹם לְפָנַי גַּם לֹא הַר לְהַטְבִּיעַ בּוֹ נְשִׁימָתִי
מִתְמַסֶּרֶת לְפֻרְקַן הַבְלֵי יְקוּם
הִנְנִי
פּוֹשֶׁטֶת מַפָּה וּמַצְפֵּן
מִתְעַרְטֶלֶת
טֶרֶם שֹׂבַע רְקִיעַי
נוֹכַחַת."
באותו פרק בעמוד 30 "מכתם לילדי" מפליאה פישביין עמנואל, משחקת בין ההווה לעבר לעתיד, יוצרת מעגלים של לידת בנה, הפיכתו לאב עם לידת ילדיו ומתחברת לאביה שהוא מושא אהבתה וכואבת בהרבה שירים על לכתו-מותו.
מִכְתָּם לְיַלְדִּי
"זוֹ לֹא אֲנִי שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתְךָ
אֵי אָז בִּתְחִלַּת שְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים שֶׁלִּי
זֶה אַתָּה שֶׁיָּלַדְתָּ אוֹתִי
אֵם
וְלֹא יָדַעְתִּי עָצְמָה שֶׁתִּשְׁוֶה לָזוֹ
עַד שֶׁיָּלַדְתָּ אוֹתִי שׁוּב
כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ אַתָּה
אָב."
בפרק השני של ספרה "ואז הייתי שמיים" בשירה "בשניים" בעמוד 41
משתעשעת המשוררת עם גבר ספק תינוק בהנאה אינסופית ואנחנו שוחקים עמה.
בִּשְׁנַיִם
............
אַתָּה מְחַיֵּךְ. מַעֲבִיר אֶצְבַּע עַל חָטְמִי
שֶׁאָרַךְ עִם הַשָּׁנִים
מְשַׁרְבֵּט קַוֵּי סָדִין סְתוּרִים
תְּמוֹלֵי עֲגָבִים בְּגַבִּי הַמִּתְקַמֵּר
אֲנִי צוֹחֶקֶת וְשׁוּב מִתְהַפֶּכֶת
יָדְךָ חָגָה בְּטַבּוּר בּוֹרֵא עוֹלָם
בִּטְנִי הַמִּשְׁתַּפֶּלֶת רְבוֹת וּרְבִיָּה
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְשִׁיבוֹת עֲטָרָה לְרֵאשִׁיתָהּ
חוֹפְנוֹת צַפִּיחִית דִּינָהּ לְהֵינִיק חֶלֶד....."
בעמוד 45 שירה של פישביין עמנואל "בראשית ברה" שיר אהוב עלי, מחזיר אותי לאותו תום וטוהרה עליו כתבתי בתחילת המאמר:
בְּרֵאשִׁית בָּרָה
"לֹא נוֹלַדְתִּי בְּתוּלָה
לֹא דִּמַּמְתִּי תֻּמָּתִי
חַמָּה וּמְיֻזַּעַת
קְרוּמִים קְרוּמִים שֶׁעָטִיתִי
בֻּתְּקוּ אַךְ בִּמְעַט
אִישׁ וְעוֹד אִישׁ וְעוֹד שֶׁקִּבַּצְתִּי
מְחַזֵּר עַל פְּתָחַי
הָיוּ כְּרִפְרוּף עֲשֵׁי לַיִל בְּתוֹכִי
וְעוֹדֶנִּי
כּוֹרַעַת אֶל חוֹף חַטָּאת וְנַקֵּה
בַּחוֹל מִקְדַּשׁ גּוּפִי הֶפְקֵר לָרוּחַ
צֵל חַמָּה שׂוֹחֶקֶת פִּטְמַת יַנְקוּת וְרֻדָּה
שְׂפָתַיִם עֵירֻמּוֹת לוֹחֲכוֹת חֻפַּת שָׁמַיִם
וּבִירֵכַי
מִזְבַּח עֲלוּמִים
עוֹדוֹ שׁוֹקֵק וְשׁוֹתֵק דְּמִי יָמִים
לֹא נוֹלַדְתִּי בְּתוּלָה
לֹא דִּמַּמְתִּי תֻּמָּתִי
חַמָּה וּמְיֻזַּעַת
וּבְמוֹתִי
גַּם אִם יֹאמַר אִישׁ יְדַעְתִּיהָ
אַחֲרִיתִי כְּבִבְרֵאשִׁית
בָּרָה."
בשירה "אשה" פישביין עמנואל מהדהדת ומזכירה לה ולקוראיה בהנאה על היותה אשה ברמ"ח אבריה:
אִשָּׁה
"בָּרֶוַח הַזֶּה שֶׁבֵּין גּוּפְךָ לְבֵינִי
בָּרֶגַע הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי
חֲלָצַיִם תּוֹבְעִים אַדְנוּת יְרֵכַיִם
מַשְׁהוֹת כְּנִיעָתָן עַד בּוֹא
בָּרֶוַח הַזֶּה, טְרוּפָה
בַּשְּׁתִיקָה הַזּוֹ שֶׁבֵּין גּוּפִי לְבֵינְךָ
בָּרֶגַע הַזֶּה שֶׁאַחֲרֵי
נְשִׁיפַת פֶּה אוֹבֶדֶת שְׂפָתַיִם
פּוֹשְׂקוֹת צִמְאוֹנָן עַד בּוֹשׁ
בַּשְּׁתִיקָה הַזּוֹ, שְׁכוּכָה
בַּבִּיאָה הַזּוֹ שֶׁבֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ
בָּרֶגַע הַזֶּה, אִשָּׁה."
שיר נוסף נפלא בעמוד 64 באותו פרק "נקודה" מבטא את צניעותה ומיקומה בעולם. השיר מזכיר מאוד את שירו של אברהם חלפי: " "אני מצמצם את עצמי/ כדי נקודה/ אלמונית -/ שלא להטריד בגופי/ מלכויות..."
בשירה זה רצונה להעלם, ללא מושלמות, ללא שייכות, ללא צורה.......
נְקֻדָּה
לִפְעָמִים הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת נְקֻדָּה
לֹא כָּזוֹ שֶׁצּוּרָתָהּ מֻשְׁלֶמֶת
שֶׁהֲרֵי אֵינֶנִּי
כָּזוֹ שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ אַחֶרֶת
לֹא אוֹת, לֹא הֲבָרָה
לֹא מִלָּה אַחֶרֶת
לֹא אִשָּׁה.
מתחבר לשיר זה בצורתו הכי הטבעית השיר בעמוד 71 "גבוהה גבוהה" שבפרק "זו שירתי".
הצנעה, העדינות והפחד להראות "גבוהה". הפחד מלכאוב גורם לה להראות גבוהה במילותיה בעוד היא המשוררת, מנסה להציל עצמה מטביעה.
גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה
"אַתְּ כּוֹתֶבֶת גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה, הוּא אָמַר
פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּכָל שֶׁאַגְבִּיהַּ
כָּךְ אֶרְחַק, עָנִיתִי
מִלִּכְאֹב
אֶלָּא שֶׁאָז גִּלִּיתִי שֶׁהַמֶּרְחָק דַּוְקָא מְקָרֵב
שֶׁשְּׁמִירַת נְגִיעָה מְשַׁמֶּרֶת
שֶׁאִם רַק אַתִּיר אֶת הַתֵּאוּר כִּפְשׁוּטוֹ
אִם אֶתְפַּשֵּׁט מֵהַמִּלִּים בְּמִלִּים
אֶטְבַּע בְּטֶרֶם אֶטַּהֵר
אַתָּה מֵבִין?
אֲנִי מַקְלִידָה בְּאֶצְבַּע אַחַת
זוֹ שֶׁעַל הַסֶּכֶר."
הפרק האחרון בספרה מוקדש "למועד לזיכרון ולזכר" ושמו " אילו יכולתי לצבוע את השמיים".
בחרתי בשירה האחרון של פישביין עמנואל ושמו כשם הפרק. אהבה ענקית הייתה לה לאביה וזה השיר:
אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִצְבֹּעַ אֶת הַשָּׁמַיִם
אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִצְבֹּעַ אֶת הַשָּׁמַיִם
בְּצִבְעֵי אֲדָמָה
הָיִיתִי בּוֹנָה לִי שָׁם בַּיִת לְיָדְךָ
וּבְאַרְגְּמַן דָּם
יְקִיצָה וּשְׁקִיעָה
הָיִיתִי קוֹשֶׁרֶת לִי בֶּעָנָן
נַדְנֵדָה
וְכָךְ
לְרַחַשׁ טַל וּמָטָר
מִי לְמַטָּה מִי לְמַעְלָה
רוּחוֹת זַלְ-עָפוֹת
הַרְחֵק וְקָרֵב
הָיִיתִי תּוֹעָה וּבִסְחוֹר וּבְלִבִּי
אֵלֶיךָ
אִשָּׁה וְיַלְדָּה
בְּאָבְדִי וּבִבְדִידוּתִי
לְמוּלוֹ שֶׁל אֵינְךָ
וְהִנְּךָ
וְעוֹדְךָ
וֶאֱלוֹהִים אָז הָיָה
שׂוֹחֵק לְתֻמָּתִי
מְלַטֵּף רֹאשִׁי וּמַנִּיחֵנִי
הִפָּרַע מִמְּנוּחָתְךָ
בַּקֵּשׁ חַיִּים
אַבָּא
פישביין עמנואל מספרת:
"אבא, האיש שבחייו ידע להעניק לי את התחושה שאני לעולם לא לבד. מי שלימד אותי לראות ולעשות טוב, מי שלימד אותי לבחור ולבקש חיים".
חפש באתר
טואול - בניית אתרים