סיפור:
מולדת – שנת 1993/ ארמן אוונוב

 (לפתוח בעוד 24 שנים חודשיים ו-10 ימים)

אני אדם שאין לו מולדת. האם הייתי רוצה שתהיה לי? ברור. אני מחפש אותה כל חיי, כמו יתום שמחפש דמות-אם בכל אישה שהוא נתקל בה. מולדת אינה בהכרח המקום בו נולדת, אלא מקום בו אתה  מרגיש מוקף בדברים הקרובים לליבך, טובים או רעים כאחד.

החלפתי מספר בתי ספר מאז שעברנו מגאורגיה למוסקבה. בתי הספר היו שונים לחלוטין, אבל היה להם דבר אחד במשותף: בשלושת הימים הראשונים להגעתי החלק הגברי של הכיתה ניסה להרוג אותי במכות. הם היכו בי רק מפני שהייתי שונה. הייתי ילד קטן ושחום עם שיער שחור ומתולתל, ההיפך הגמור מהמראה הסלאבי הקלאסי של הילדים בכיתה.

   הילדים בכיתה כינו אותי במילים שפירושן לא היה ברור לי, על אף השליטה הדי טובה שלי בשפה הרוסית. שם לראשונה שמעתי את המילה "ז'יד". הילדים בגיל שבע לא ידעו את פירושה בעצמם אך היו בטוחים שזו מילה יותר מעליבה מכל קללה אפשרית. כך הכיתה התלכדה סביב הרעיון לכסח את הזר. אבל בשבילי זאת הייתה הזדמנות נהדרת להרגיש ייחודי, שונה מכולם.

ביום לימודיי הראשון בכיתה א׳ התיידדתי עם ילד מליטא. בחור בלונדיני, גבוה וחזק. למרות זאת גם הוא נחשב לזר. אם בשבילי רוסית הייתה שפת-אם, במקרה שלו זה היה אחרת- הוא דיבר שפה לקויה מטובלת במבטא ליטאי כבד. כבר באותו יום ראשון של הלימודים נלחמנו יחד. כמה ילדים תקפו אותו ואני ראיתי את זה ומייד זינקתי.

כשחזרתי חבול הביתה, אבי אמר לי: "אתה חייב להכות ראשון כשיש סכנה. תזהה מי המנהיג והכה אותו ישר באף בכל הכוח שיתחיל לדמם. דבר ראשון, יהיה לך תוקף אחד פחות. דבר שני, האחרים יפחדו. ואם הבעיה לא תיפתר, אני אבוא לבית הספר לפתור אותה באופן אישי. אבל אתה חייב להבין שהיחס הזה ילווה אותך כל החיים איפה שלא תהיה ועלייך ללמוד לפתור את בעיות בכוחות עצמך. ההורים לא תמיד יהיו לצידך." הייתה לי הרגשה שננטשתי. פחדתי ללכת לבית הספר. פנטזתי על איזו מחלה נוראה שתנחת עליי ותאלץ אותי לשכב זמן רב בבית, איפה שאימא תרחם עלי ולא תרשה לעולם לחזור לבית הספר. אבל הבוקר הגיע ושוב נכנסתי לכיתה.

כאשר הפעמון צלצל להפסקה, תחושת בחילה ירדה בגרוני. הלכתי לבחור הליטאי כדי שנתכונן לקרב הצפוי והוא, לפתע, הרחיק אותי וקילל בצורה גסה. זה הפתיע אותי.

"מה קרה? למה אתה מקלל אותי?" שאלתי.

"עוף מפה!", ענה, "אחרת אפוצץ לך את הפרצוף." הוא היה גדול ממדים, ראש וחצי מעליי.

"תנסה אותי", השבתי לו, "אתה לא הראשון שמאיים."

היה ברור שהוא ניסה להשפיל אותי בכדי להפגין לאחרים שהוא בצד שלהם, מאותו השבט. כך ביום אחד הסתיימה החברות הראשונה שלי ובגיל שש הבנתי שאין דבר כזה "אחים לצרה".

 

בהפסקה הזו אני חטפתי לבדי. לא באותה העוצמה כמו ביום הראשון, מפני שהקשבתי לעצה של אבי ונתתי את האגרוף הכי חזק שיכולתי היישר לאפו של מנהיג הקבוצה.

הבחור הליטאי עמד לו בצד והביט יחד עם האחרים על מפגן ההישרדות שגיליתי.

שום דבר לא השתנה גם בכל ההפסקות הבאות: פעמון, בחילה והתכווצויות בטן, יציאה למסדרון וקרבות הישרדות.

 

ביום למחרת מנהיג הקבוצה התאושש והגיע נחוש מתמיד. המכות היו אכזריות. השמועה שלא נשברתי ומעולם לא התלוננתי בפני המורים, התפשטה במהרה ובהפסקה האחרונה אפילו תלמידי כיתה ו׳ הגיעו מלאי סקרנות.

אני כרגיל נלחצתי אל הקיר ששימש לי כסוג של הבטחה שאף אחד לא יבוא אליי מכיוון הגב והרמתי את ידיי לכיוון הראש, מוכן לקרב. ואז שמעתי קולו של תלמיד תיכון פונה לליטאי שעמד בצד:

"מדוע אתה עומד בצד ולא מתערב למען חבר?"

"הוא לא חבר שלי" ענה בן כיתתי.

"איך לא? שמעתי שהוא עמד לצדך כשאתה הותקפת ועכשיו הוא משלם על זה ביוקר", המשיך התיכוניסט.

"זה לא קשור״, הוא אמר, ״זה בגלל שהוא ז'יד שחור מסריח.". קללה זו, כשהיא מתובלת במבטא ליטאי חזק, נשמעת ממש מגוחכת.

"לי נראה שהוא דווקא בן-אדם בסדר גמור, מה שלא הייתי אומר עליך", הרהר התיכוניסט.

זרקתי על הליטאי מבט מלא שנאה ומיד איבדתי את השליטה במצב. מנהיג הכיתה צעק: "תקרעו אותו!". מספר מכות חזקות ולא צפויות פתחו לי את הגבה, את האף והשפתיים. פניי דיממו. התחלתי לזרוק אגרופים לכל עבר ואפילו לא שמתי לב לכך שתלמיד תיכון ניגש אלינו להפריד והשאר נסוגו. "תקרעו אותו לגזרים" המנהיג שוב התחיל לעודד. התיכוניסט מיד הגיב לו: "מה, אין לך ביצים ללכת אתו אחד על אחד?". שאלה זו עלתה בפשטות, בלי איום בקולו, אך משום מה כולם קפאו.

הוא דחף אותי קדימה ואני עפתי למרכז המעגל שנוצר, פנים מול פנים עם מנהיג הקבוצה. הבטתי ליריב בעיניים. הוא היה ראש מעליי והדיף ריח של פחד. עשרות זוגות של עיניים הופנו אליו, מחכות לראות מה יעשה, איך יגיב. גלי הפחד שגופו הפיק התגברו. לפי איזושהי מנגנון עתיק שמוטבע בנו אנו מסוגלים לחוש כשמישהו נמצא במצב כזה. אותו האינסטינקט הקדום גם גורם לנו למהר לתקוף את הקורבן, כאילו אומר לנו: "הוא חלש, צריך לטרוף אותו, עכשיו, מיד."

אבל בכל זאת ניסיתי להתגבר על התחושה החייתית הזו מפני שהייתי משוכנע שברגע שהוא יעשה צעד אחד, או אפילו תנועה קלה ביותר לכיווני, דבר לא יעצור בידי מלהסתער עליו.

בשיא המתח יריבי השתין במכנסיים. בהתחלה הילדים לא הבחינו בכך, אלא רק כאשר השלולית ליד הרגל שלו החלה להתפשט. הם כולם מהרו להצביע על השלולית ופרצו בצחוק. מנגד יריבי פרץ בבכי. הוא התייפח ולא היה מסוגל לזוז. ריחמתי עליו. דמיינתי לרגע את עצמי באותו המצב והבנתי שהשפלה גדולה מזו לא יכולה להיות. יותר מכל ברגע זה רציתי שהוא יתגבר על הפחד ויכה בי. וידעתי שאם זה יקרה אפילו לא אגיב לו, להפך, אפילו אשמח. לצערי זה לא קרה. המנהיג לשעבר הסתובב וברח כשהוא ממרר בבכי ומאבד יחד עם זאת את החברים ואת הכבוד.

באופן מפתיע, לא הייתה לי כל תחושה של אופוריה מהניצחון. מה שקרה מבחינתי היה מאוד עצוב ומעליב ובעיקר משפיל. הרגשתי אחריות מסוימת לכך למרות שכל זה לא קרה בכלל באשמתי.

לעיתים, כך הבנתי מאז, מילים יכולות להיות חזקות מאגרופים. ומאותו הרגע, אם מישהו מנסה להשפיל אותי או מישהו שנמצא בקרבתי, מיד עולה לי באף ריח חריף של שתן.

            אותו דבר קרה בכל בית ספר חדש שהלכתי אליו. שלושה ימי לחימה, ואז כבוד ואפילו התרפסות. חלק רצו להיות חברים שלי, אבל כבר הבנתי שאין "חברים לשמחה", כמו שגם אין "חברים לצרה". חברים הם אלו שתמיד נמצאים אתך. אבל כאלו לא מצאתי כאלה בשום בית ספר בו הייתי.

 

חלפו שנים ואני לא מתגעגע לבית הספר. הייתי מלא גאווה להירשם לאוניברסיטה בישראל לשתי פקולטות: מדעי המדינה וסוציולוגיה. במקרה בדקתי לאילו פקולטות יכולתי להירשם בהתאם לנקודות שצברתי במבחן הפסיכומטרי. גיליתי ברשימה את הפקולטה לביולוגיה. לפתע, חשבתי על זה שאני יכול ללכת בעקבות הוריי שעסקו בתחום ופניתי למשרד הדיקן. לשמחתי התברר שיש מחסור בסטודנטים בפקולטה. בעקבות זאת נשלחתי מידית לראיון עם דיקן הפקולטה או סגנו כדי שיחתום על טופס הקבלה, והנה קיבלתם ביולוג חדש בישראל.

בפקולטה לביולוגיה פגשתי את סגן הדיקן. יהודי אמריקני כבן ארבעים וחמש, דתי חובש כיפה שחורה. החבר'ה האלה אף פעם לא מאבדים את המבטא האמריקני הכבד שמייצר הרגשה כאילו הוא מדבר אתך ובמקביל לועס פיצה עם תוספת טונה פלוס אקסטרה גבינה. מיד עברתי לאנגלית. האמת היא שכשהגעתי לארץ וערכתי את ההיכרות שלי עם השפה העברית לא היה בינינו חיבור טוב. היא לא היתה נעימה לי באוזן ולכן לא ממש השקעתי בה. את האנגלית שלי רכשתי דרך מורה אנגלי בשם טים, לונדוני אמתי, שלמד רוסית במוסקבה. אולי זאת הסיבה שהמבטא שלי באנגלית לא דומה לזה של הרוסים, אלא יותר לזה של האירופאים. כשאני מדבר באנגלית רבים חושבים שאני איטלקי או יווני. טים, אגב, עשה תפנית בחייו: חזר ללונדון ונהיה כומר. צריך לבקר אצלו מתישהו.

השיחה עם סגן הדיקן הייתה מבדרת באופן יוצא דופן. דנו בעבודתם של הוריי. הם עוסקים בהזרעה מלאכותית של בעלי חיים. קראתי על כך הרבה ואפילו פעם אחת הלכתי לבנק זרע, שם אנשים בכפפות עבות ומעילים מרופדים מיוחדים מניחים מבחנות בתרמוס עם חנקן נוזלי.

לאחר חצי שעה של שיחה, הודיע סגן הדיקן שהוא ישמח לראות אותי בין תלמידיו. הוא החל למלא את הטופס וביקש לקבל את הדרכון שלי. הסברתי לו שאני ישראלי ויש לי תעודת זהות. הוא הופתע מאוד. לקח את התעודה שלי, העיף מבט והחזיר לי בחזרה. אחר כך קרע את הטופס שמילא לחתיכות. שאלתי אותו מה גרם לו כך בפתאומיות לשנות את דעתו כלפי, והוא ענה באדישות ש״יש לי יותר מדי ׳רוסים׳ בפקולטה״. אחר-כך הוא קם ועזב את המשרד.

מיד הרגשתי באפי ריח חריף של שתן ותחושה מוכרת של בחילה פשה בגרוני. מה שגרם לי להבין- גם פה בישראל אצטרך להילחם.

 

התחושה שלי היא שגם אם אהיה בין המתיישבים הראשונים למאדים אנשים סביבי ידעו לבדל אותי, ישימו עליי איזו תווית וינסו להכות בי. אגב, היתרון בחליפת חלל זה שאם אתה משתין במכנסיים לא רואים את זה.

* ארמן אוונוב-סופר ומשורר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים