סיפור:
חתונה/ אושרית מינץ


 

במשך שנים בכל יום חמישי אחר הצהרים אני באה לבקר את אימא שלי. אימא מתגוררת בקומה השלישית בבניין ישן בשכונת 'עין הים' בחיפה, אבל יתרונו של הבניין שממרפסת המטבח בדירתה ניתן לראות את הים.

גם היום הגעתי בשעה חמש אחר הצהרים, ומיד עברתי על פני המטבח הקטן והתיישבתי במרפסת אל שולחן עץ האורן המכוסה בשעוונית משובצת באדום לבן. גם ארבעת הכיסאות עשויים עץ אורן, ובגבו של כל אחד מהם ישנו חלל בצורת לב. הישיבה עליהם אינה נוחה במיוחד ואולי כריות היו מרככות את המושב הקשה, אבל אימא לא טרחה מעולם לצרף להם כריות. התרגלתי כבר למושבים הקשים, והנוף המרהיב וגם הקפה ועוגת התפוחים שלא לדבר על שיחת חולין עם אימא שלי הספיקו לי כדי לא להחמיץ ימי חמישי רבים בביתה של אימא.

שנים רבות הייתה אימא אופה עוגות רק בסיר פלא על כירת הגז הקטנה במטבח, כירה שגזלה לה מחצית מהשיש. המטבח הקטן והצנוע נבנה בתקופה שעוד היה נהוג לבשל על פתילייה או על פרימוס, וממילא לא היה מקום להעמיד תנור אפייה שכירת גז בחלקו העליון. אולם עם השנים, כשכבר הייתי אישה נשואה, קניתי לה תנור כזה והעמדנו אותו במרפסת המטבח הסגורה בתריסים שגם כך הייתה חלק מהמטבח, לאחר שנעשו סידורי החשמל והגז הדרושים. עכשיו יכלה אימא לבשל כמעט באוויר הפתוח ואף לתת מעוף לכשרון האפייה שלה. מאז יצאו מתנורה עוגות שוקולד, עוגות קרנץ', עוגות גבינה ועוגות תפוחים. את האחרונות אהבתי במיוחד.

היום צנחתי בכיסא שממנו רואים את הים ואימא כדרכה שאלה מיד,

-         רוצה קפה ועוגת תפוחים?

-         כמובן אימא! תמיד!

תוך דקות עמדה בפני כוס קפה מהבילה ועוגת התפוחים הוגשה לשולחן ועל צלחתי נחת נתח מכובד בגודלו. אימא התיישבה מולי, לגמה מכוס הקפה שלה, לקחה כזית עוגה על המזלג ואמרה:

-         לא תאמיני מה קרה כאן אתמול!

-         מה קרה? ספרי לי!

-         אז תשמעי, אומרת אימא, אתמול, בערך בעשר בבוקר היה צלצול בדלת. ניגשתי והצצתי דרך העינית. את יודעת שמאז שהיה כאן שוד, אני לא פותחת את הדלת לפני שאני מבררת מי המצלצל ואם אני מכירה אותו.

-         כמובן! את נוהגת נכון אימא!

-         אז הצצתי דרך העינית וראיתי פרצוף של גבר לא מבוגר במיוחד ולא מגולח. לא היה לו ממש זקן, אלא זיפים כאלה שנראים כמו פרצוף מלוכלך.

-         ומי זה היה?

-         זהו, שלא ידעתי מי זה בכלל ולכן גם לא פתחתי לו את הדלת.

-         טוב עשית. ומה הוא עשה?

-         זה בדיוק העניין! לא הייתי יודעת, אם לא הייתי יורדת למכולת אחרי הצהרים. איך שירדתי קומה, גברת זילברמן פתחה את הדלת, את יודעת, הסקרנית והרכלנית הזאת?

-         כן?

-         והיא אומרת לי, " שלום גב' סוניה! את יודעת שהבחור ההוא שהיה פעם לבת שלך היה כאן היום? "לא!" אמרתי, "איזה בחור?" וכבר התחלתי לחבר אחד ועוד אחד. והיא אומרת, "נו, ההוא שהיא כמעט ... אבל בסוף לא...". "אהה," אמרתי " ואת זיהית אותו ודיברת איתו?" "בהתחלה לא זיהיתי" היא אומרת, "אבל אחר כך למרות הזקן, נו לא זקן, אבל השערות הלא מגולחות, כן זיהיתי. ראיתי אותו יושב על המדרגות ואמרתי לו שאין לו מה לחכות כאן, כי רונית כבר לא גרה כאן שנים, ואמרתי לו גם שרונית נשואה ויש לה כבר שני ילדים".

 

-         את מבינה, רונית, קוראת אימא, זה היה חזי! כל כך משונה שהוא בא לחפש אותך אחרי כל השנים האלה!

-         באמת מוזר אימא! אני לא מבינה את זה!

-         כנראה שהוא לא שכח אותך! מסכן למרות הכול!

-         אחרי מה שהוא עשה אז, לא הייתי קוראת לו מסכן!

-         אבל טוב שיצאת מזה בזמן! מי יודע מה היה קורה לחיים שלך אם היית מתחתנת איתו!

-         אלוהים ישמור! אני בכלל לא רוצה לחשוב על זה! ורק בזכותך, אימא, זה לא קרה! תמיד אודה לך על זה ...

 

 

 

 

חמש עשרה שנה קודם לכן, עמדתי להינשא לחזי.

 

את חזי פגשתי בטבריה כשיצאתי לחופשה קצרה עם רוחלה ששירתה איתי בצבא. מאז נשארנו חברות טובות, וכיוון שגם היא התגוררה בחיפה היינו נפגשות כמעט בכל שבוע. לכאורה זה לא נראה פשוט לצאת לחופשה בטבריה, כי בהיותנו חיילות משוחררות, לא היה לאף אחת מאיתנו כסף כדי לקחת חדר באחד המלונות. אבל רוחלה נזכרה שהדוד שלה, ירמיהו, עובד כמנהל של מלון קטן בטבריה. לא אזכיר את שמו מטעמי צנעת הפרט. ויש גם בן דוד, היא אמרה, בחור די נחמד שיוכל לעזור לנו למצוא מקומות בילוי מתאימים. וכך לקחנו חדר לשתינו יחד באותו מלון שאותו מנהל ירמיהו, דודה של רוחלה, וכמובן שהדוד דאג שהמחיר יהיה זול ככול האפשר. אמנם הייתה בחדר מיטה זוגית, אבל זה לא הפריע לנו ביותר. ממילא היה ברור לנו שנדבר במיטה אל תוך הלילה. היה למלון יתרון נוסף, היה לו חוף פרטי שבו יכולנו לרחוץ ואף למצוא כיסא נוח הכלול במחיר המלון.

 

כיוון שהייתה זו תחילת אוקטובר, החום בטבריה כבר לא היה נורא כל כך והחלטנו לבלות את סוף השבוע כולו על חוף הכינרת.  

 

זכור לי כאילו היה זה היום, איך ביום שישי בבוקר לבשתי את בגד הים התכול ועליו שמלה בצבע דומה מאוד והייתי גאה בעצמי על התלבושת האופנתית. גם רוחלה החמיאה לי על תלבושתי ועל מראי הכללי. תלתלי השתלשלו על כתפי וקצותיהם הפכו לבקבוקים ערמוניים.

-         את הג'ינג'ית היפה ביותר שאני מכירה! אמרה רוחלה בהתפעלות כשהיא סוקרת את דמותי.

בארוחת הבוקר הכנו לנו גם כריכים עם גבינה צהובה ועגבנייה ולקחנו כל אחת בננה ותפוח. את כל אלה שמנו בסל הנצרים העגול שרוחלה הביאה איתה. לקחנו את מגבות הרחצה מהחדר ויצאנו אל היום הבהיר.

כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לעבור את הכביש וכבר היינו בסמוך לחוף. החוף אמנם היה מגודר, אבל המפתח לחדרנו פתח את השער בגדר ויכולנו להיכנס. בשעה זו כמעט עוד לא היו מתרחצים. אנשים היוצאים לחופשה מרשים לעצמם עצלות מסוימת, אבל אנחנו רצינו לנצל את חופשתנו עד תום.

לקחנו שני כסאות נוח מהערימה שעמדה בפינה ופתחנו אותם על החוף שרוחבו לא היה יותר משלושה מטרים. כל הקרקעית הייתה מכוסה חלוקי אבן בצבעים ובגדלים שונים ושברי צדפים. ופה ושם אפשר היה גם למצוא קונכייה שלימה ומעניינת.

צנחתי בכיסא הנוח כשאני מביטה בים הרוגע המשתרע לפני ומבטיחה לעצמי שאקום עוד מעט ואטייל על החוף כדי לחפש קונכיות ששווה יהיה לאספן ולקחתן עמי לחיפה, כדי שאוכל להציג אותן על השידה בחדרי.

בינתיים ישבתי כך בעיניים עצומות מאחורי משקפי השמש שלי והשמש כמעט והרדימה אותי. איני יודעת כמה זמן חלף, אבל לפתע שמעתי קול גברי אומר:

-         שלום, אני חזי!

מיד פקחתי את עיניי וראיתי בחור גבוה למדי ובלונדי עומד מעלי כשחיוך מרוח על פניו. הוא נראה לגמרי לא רע. הבנתי מיד שזהו הבן הדוד המפורסם. העפתי מבט בכיסא של רוחלה, אבל הוא היה ריק משום מה. הסתכלתי בים וראיתי אותה מנפנפת לי מתוך המים בחיוך רחב ומעודד.

הרמתי את ראשי אל הבחור הנאה ואמרתי.

-         אני רונית.

-         אני יודע, השיב. שמעתי עליך המון מרוחלה. כבר לא הייתה לי סבלנות לראות אותך, והנה את לפניי במלא הדָרֵך!

-         לא צריך להגזים! אמרתי במבוכת מה מהמתקפה החזיתית.

-         אז איך את רוצה לבלות את זמנך בטבריה?

-         תגיד לי אתה, העזתי, אתה מכיר את העיר טוב ממני! אתה מקומי.

-         נכון! השיב. לא שיש פה מבחר גדול מדי, אבל מחוץ לחוף הים ולמסעדות שבו ישנם גם כמה מועדונים שפתוחים בערבים. את רוקדת?

-         כן, אני רוקדת, אפילו אוהבת לרקוד.

-         אז אקח אותך עוד הערב לאחד המקומות שאני מכיר.

-         טוב, אבל גם את רוחלה כמובן!

-         כמובן, אם היא תרצה לבוא ...

-         רוחלה? בטח שהיא תרצה לבוא! רוחלה מתה על ריקודים.

-         אם כך, נלך שלושתנו. ועכשיו את רוצה להיכנס למים?

-         בסדר, אמרתי, וקמתי קצת בכבדות.

הסרתי את המשקפיים וגם הוא הסיר את שלו והיה עלינו להביט לרגע זה בעיני זו. היו לו עיניים ירוקות יפות וחייכניות, ואני הרגשתי איך פני מעלים אודם והורדתי את עיניי ראשונה.

רצנו למים, השתכשכנו והתחרינו בשחייה. הוא היה שחיין הרבה יותר טוב ממני, אבל נראה היה לי שהוא אינו מנצל את כל יכולתו כדי שלא ארגיש מובסת לגמרי.

מאותו היום והלאה חזי לא נפרד מאיתנו כמעט לרגע. לכל אשר הלכנו, הלך גם הוא. בחדר האוכל של המלון הגיש לנו את האוכל באופן אישי. לא ידעתי אם זהו תפקידו, אך לא עלה בדעתי לשאול אותו. בערבים יצאנו לרקוד והוא תמיד שילם עבור המשקאות לשתינו. לא היה לי מושג במה הוא עובד בדיוק, אבל הנחתי שהוא עובד בבית המלון. כששאלתי לבסוף, הוא ענה בחיוב וחייך חיוך רחב ומיד עבר לנושא אחר. לא לחצתי. חיבבתי אותו ונתתי בו אימון.

בלילה האחרון של החופשה שלנו ירדנו ללובי וחזי המתין לנו. הוא הביט ברוחלה והיא הביטה בו ופתאום אמרה שיש לה כאב ראש ושהיא חוזרת לחדר. לא הצטערתי. אמנם הבנתי שהיה איתות מוסכם ביניהם, אבל גם אני, כמו חזי, רציתי שנישאר לבדנו.

יצאנו ברגל אל החוף. דיברנו מה שדיברנו וחזי החזיק בידי. לא התנגדתי. חשתי שמשהו רוטט בחזי למגעו של הבחור הנאה והרהוט הזה. אחר כך הוא נשק לי, ואחר כך...

הדברים התנהלו כמו בין שני צעירים שיש ביניהם משיכה חזקה. האם אוכל לכנות זאת אהבה? איני יודעת, אבל אז חשבתי שאני מאוהבת מעל לראש.

כשחזי ביקש רשות לבקר אותי בחיפה, נתתי לו ברצון את כתובתי. ידעתי שאבא שלי קצת שמרן, ולא כל כך אוהב לראות בחורים מבקרים אצלנו. הוא תמיד חושש שהשכנים ידברו, אבל לא היה אכפת לי.

וחזי אכן הגיע והביא זר פרחים. אפילו אימא שלי התרשמה, והיא לא מתרשמת בקלות. וכך הוא המשיך לבוא במשך חודש וחודשיים.

ערב אחד הוא הזמין אותי למסעדה איטלקית. לבשתי את חצאית המיני החדשה שלי, התאפרתי והלכתי איתו ברצון. במסעדה חיכה לנו שולחן לשניים שהוזמן מראש. וכמו בסיפורי אהבה או בסרטים, חזי הגיש לי קופסת קטנה עטופה בסרט. כשהתרתי את הסרט הייתה בפנים קופסת קטיפה בצבע ארגמן ובתוכה טבעת. לא ידעתי אם זהו יהלום, או חיקוי, אך לא היה אכפת לי. חזי ביקש את ידי ואני אמרת "כן" מבלי לחשוב פעמיים.

קבענו שהחתונה תערך בעוד חודש באולם של המלון בטבריה. ההורים שלי לקחו על עצמם את ההזמנות לחתונה. קיבלתי מתנות מהורי החתן, והורי נתנו לחזי שעון יוקרתי. הלכתי אל התופרת והיא תפרה לי שמלת כלה פשטה לפי בחירתי. אני לא אוהבת את כל "עוגות הטול והתחרה". השמלה הדגישה את גזרתי הדקה ונראתה לי פשוטה ומלכותית. שבוע לפני החתונה היא הייתה תלויה בחדרי בצדו החיצוני של הארון בתוך מעטפת פלסטיק. בכל פעם שהבטתי בה, רטט לבי.

רק נעלי כלה לבנות היו חסרות לי. וכך אימא ואני עלינו לאוטובוס ונסענו להדר לחנות 'שיינמן' הידועה. שם לא היה ספק שנמצא נעליים מתאימות. הייתי מרוכזת בעצמי ובחתונתי הקרבה, עוד ארבעה ימים! לא היו לי עיניים להביט על איש או על הנעשה סביבי.

את הנעליים מצאנו בקלות, לבנות בעלות עקב לא גבוהה כדי שאוכל לרקוד כל הערב ולא אפול מהרגליים. הלכתי לי לאיטי כשקופסת הנעליים אחוזה בידי בתוך שקית עם שם החנות. הלכתי ועיני הביטו פנימה ודמיינו את דמותי ודמותו של חזי רוקדים לעיניהם המתפעלות של האורחים. פתאום אימא לחצה את ידי. הבטתי בה כאילו אני רואה אותה לראשונה והבחנתי בהפתעה רבה שפניה אינם כתמול שלשום.

-         מה קרה אימא? את נראית מודאגת!

-         רונית, אני... אימא גמגמה, והיא אינה מגמגמת בדרך כלל.

-         מה? תגידי! נו!

-         אני... אני לא יודעת אם להגיד לך ואיך להגיד לך את זה ...

-         פשוט תגידי!

-         טוב ... אה... את יודעת איפה אבא מחביא את המזומנים בבית, נכון?

-         כן, בארון של כלי המיטה. למה? מה קרה?

-         סכום גדול מאוד נעלם מהארון.

-         מה את אומרת, איך זה קרה? חיפשתם היטב?

-         כמובן, הוצאנו הכול מהארון. זה לא קרה לנו אף פעם לפני כן. הכסף נגנב ...

-         אבל איך? ... אמרתי מבולבלת, הרי רק אנחנו בבית.

-         וחזי.

פתאום קצות העולם נטשטשו לעיניי, כאילו העולם איבד את יציבותו, את ממשותו והפך לערפל סמיך שלא ניתן לראות בתוכו מתארים של ממש. חשתי בחילה, אבל ניסיתי לא ליפול והבטתי ישר לפני מבלי לראות דבר. אימא תמכה בכתפי, הובילה אותי לספסל והושיבה אותי כמו בובת סמרטוטים. לא הייתי מסוגלת לחשוב. תוהו ובוהו השתלט על כל אשר בתוכי ומחוצה לי ואיים למחוץ אותי בתוך מערבולת אינסופית.

-         עכשיו כשאת יודעת, מה את חושבת לעשות? שמעתי את קולה של אימא מרחוק.

הרמתי את עיני וראיתי את פניה המודאגים והחיוורים.

-         אנחנו נתמוך בכל אשר תחליטי! אמרה. שוחחתי על כך עם אבא. הוא התנגד בהתחלה, אבל אחר כך הוא הסכים שזו את שצריכה להחליט.

פתאום הכול התבהר לי. הטבעת! חזרתי בראשי על הערב בו קיבלתי אותה. ופתאום הבנתי שאיני יודעת כמעט שום דבר על חזי. פשוט בטחתי בו בעיניים עצומות, מפני שהוא בחור נאה, מעורר אמון, בן הדוד של רוחלה, מפגין רגשות כלפי. אבל לאמיתו של דבר, לא ידעתי היכן הוא עובד, כמה הוא מרוויח, האם יש באפשרותו לפרנס את עצמו. קבענו שנגור במלון עד שנשכור דירה, ואני קיבלתי הכול כמובן מאליו.

-         אנחנו מרגישים אחראיים, הוסיפה אימא, כי לא ביררנו ולא לחצנו עליך לברר יותר על הבחור, פשוט מפני שהוא הבן הדוד של רוחלה, חשבנו שהכול בסדר.

-         לא אימא, זו גם האחריות שלי. גם אני לא בררתי. אני לא יודעת עליו כלום בעצם, חוץ ממה שהרגשתי אליו ... שמתי לב שאני משתמשת בלשון עבר ...

-         ומה את מתכוונת לעשות? תתחתני איתו או ...? כמו שאמרתי לך, אנחנו נעמוד מאחוריך בכל מקרה.

הבטתי לאימא ישר בעיניים.

-         לא, אימא! אני לא רוצה להתחתן איתו! אבל מה נעשה.? החתונה בעוד ארבעה ימים!

-         את אל תדאגי! אנחנו נסדר הכול! אמרה אימא והרגשתי שיש הקלה בקולה.

ואכן לא ידעתי דבר מכל אשר נעשה לביטול החתונה. את הטבעת נתתי בידיה של אימא. וחוץ מזה הכול נעשה כך שלא אצטרך לדאוג. הנושא לא הוזכר עוד בביתנו. תאריך החתונה חלף עבר, וחוץ מעצב מסוים לא חשתי חרטה. רק עם רוחלה הפסקתי להתראות. היא אפילו לא התקשרה לברר מה קרה.

שנתיים אחר כך, פגשתי את איתן. יצאנו שנה וחצי. איתן הוא מהנדס אזרחי ולפני שנעניתי להצעת הנישואים שלו כבר ידעתי את כל תולדות חייו ופגשתי את כל בני משפחתו, הורים ושתי אחיות.

 

 

 

-         אז מה את אומרת על הסיפור הזה? שואלת אימא בחיוך לא כל כך בוטח

-         אני אומרת שיש לי מזל שאת אימא שלי! אני אומרת, קמה מהשולחן, ניגשת אליה ומחבקת אותה בחום. ואחר כך אני חוזרת אל הכיסא שלי וטורפת את עוגת התפוחים מול פניה המחייכים של אימא.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים