פוליקר בן שבעים/ אבינועם חקלאי
אתה לא צריך לנקד לאנשים...
———————————
״אתה לא צריך לנקד לאנשים, הם צריכים לקחת את זה משם".
כך אמר יהודה פוליקר בשנת 2010 כאשר ביקרו אותו על כך שרק רמז על נטייתו המינית.
ההמון צמא לדם ולזרע, אבל ליאונידיס פוליקאריס, ששם משפחתו עוּברת לפוליקר (אזור בצפון קסטיליה שנקרא כך בעבר-מוצאה של משפחת פוליקר מ״גירוש ספרד״), סירב לתת את בשרו. כזה הוא המשורר; רומז ממרחק, באלכסון, כותב את האמת בחציה, תופר את החור הממשי בשורות, מסרב לרעב התמידי של העין ושם הינומה של אהבה ואות בין הקהל לבין הדחף. המין מבקש את האובייקט שלו, אבל לאהבה אין מין.
כאשר הרכב המוסיקאים שפעל תחת שמות משתנים, החליט לשנות את שם הלהקה ל״בנזין״ ב-1981, החליף ליאונידיס את שמו הפרטי ליהודה. כך נכרכו שם הלהקה והשם הפרטי שהמציא לעצמו, ברגע מסויים בחייו. באופן זה יצא לעולם ועשה לעצמו שם. ועוד איזה שם...
ליאונידיס, מקורו באריה, לא יהודה, אבל האריה הוא סמל שבט יהודה, ולשם זה ללא ספק יש תהודה, שלא להזכיר את ההודיה וההודאה, כי מיהודה פוליקר לא הסכמנו מעולם לקבל פחות מהאמת, עד כמה שהיא ניתנת להאמר, להתלחן ולהתנגן על גבי גלי הקול.
בגיל שש הגיש לאביו לחם, לבקשתו.
זה בצע חתיכות גדולות ובלע אותן כנהוג בקרב בוגרי אושוויץ. לפתע נחנק האב וליאונידיס הילד נשלח בבהילות על ידי האם אל הרופא. מן הפחד שאביו ימות נולד הגמגום.
אב זה, ז׳אקו, היה אהוב מאוד על יודקו הקטן; הוא זה שרצה בהיוולדו והוא אשר העניק לו חום ואהבה אימהיים, וכמובן הרבה דאגה הרכובה על דחף המוות...
עבור הילד, אבא היה הבית, שכן הבית, היה כל עולמו של האב-איש העולם הקטן אשר פחד מן המרחבים.
איזו התענגות שאין לה ייצוג בשפה חצתה כמו רכבת אחרי הגשם את איברי הדיבור של ליאונידיס? איזו מחתה בוערת צרבה את לשון הילד הקטן? עקבת הרגע הזה נטבעה לנצח, אבל לא יכלה לשירה. למעשה, היא אותו חור שממנו נבעה.
יהודה פוליקר בן שבעים.
היינו שם כשפרץ עם בנזין והבעיר את השתיקה הטעונה שלנו, עברנו איתו אל המוזיקה היוונית ונסענו איתו בקרון לטרבלינקה. אי שם בסוף המאה ה-20 נפרדו דרכנו. אולי ליצירה שלו היתה זיקה לקשרים שכבר היתרנו, אולי לאובדנים שהותירו כאב עמום. יתכן שלאהבות שאבדו בזמן, משאירות שובלים קרועים של חיים ומוות.
היה לי דוד, ליאו, לעיתים כונה בחיבה ליאונידס, שאהבתו למוזיקה יוונית נזרעה בנדודיו בין ישראל לבלגיה.
הוא ידע לאהוב חזק, לחיות חזק, אבל הוא ידע גם למות.
פעם פגשתי אותו במקרה בהופעה בקיסריה. הוא היה אמור להיות בבלגיה מולדתו וביתו למיטב ידיעתי, אבל שמר את דבר ביקורו הזה, הקצר, בישראל בסוד, כדי שיוכל לאהוב מישהי בשקט, בלי החובה המעיקה לאימו ולאחותו שחיו בישראל.
את הפגישה הזאת, בהופעה של יהודה פוליקר בקיסריה, קיסריה של טרום קיטש, שמרנו בסוד. שקרים וסודות משפחתיים קטנים נלקחים לא פעם אל הקבר-ליאו מת בודד וחולה בדירתו באנטוורפן-מוות מוקדם מדי, אך ידוע מראש, בדיעבד.
מיתריו של יהודה פוליקר, בגיטרה ובבוזוקי, מעלים אותו באוב, לא פעם,
עבורי.