פרק מספר:
הרהורים על בגידה על עצב ועל שמחה/ יוסף כהן אלרן

מתוך הרומן "שמועות על אושר"


 

מי את יקירה? האם מישהי שמצאה בי נשמה תאומה, אישה שאינה אשתי? מניין הקרבה הלא ברורה הזאת והאם זאת נחשבת כבגידה. זאת השאלה שלי. ואני רוצה לומר לךְ אלו דברים מתוך ממה שרוחש בי, היות ואת כותבת לי:

 

    ובכן איפה מקומם של בני הזוג? עניין בן הזוג או בת הזוג יכול להטריד, והאם זו נחשבת בגידה. אילו הרגשתי כך במובהק, לא הייתי עושה את הצעד. נכון שרעייתי אינה יודעת, אני מסתיר ממנה, אבל אני עושה זאת כדי לא לפגוע בה. כי אולי תבין לא נכון, אולי תחשוב דברים שאינם. ובכן אנחנו מסתירים, ולא שצריך להתפאר בזה, למען האמת. אני רואה בזה סוד קטן, שמא סוד לבן, אבל האם אחר יכול לראות בזה מעשה של בגידה? או אחרת? הלוא זה טהור כל כך. האם ידידותי מעמידה את אשתי שאני מוקיר אותה, בקטגוריה של נבגדת? זה די שורט אותי: אשתי נבגדת?

 

  אני מנסה להגדיר לעצמי מהי בגידה, ונדמה לי שאינני יודע. אבל אני מאמין שלא נוכל להגדיר תוך הגדרה אחת בלבד את המושג הזה. אני מאמין שיש לבגידה צורות שונות ומשונות ודרכים רבות, ואני מניח שכל אופי וכל אילוץ מולידים אופן שונה של בגידה, או אפילו של תחושת בוגדנות או נבגדות. בוודאי יש דרכים לבגוד הרבה יותר מהדרכים להיות נאמן. אני מניח שיש אנשים שבוגדים ואינם מתייחסים לכך בכובד ראש. כל אדם ואופיו והדרך שבה בגד ועומק הבגידה שלו.

 

זה לא אובייקטיבי בוודאי, ובוודאי גם לא מאוזן. אני מניח שיש אנשים בוגדים וטוב להם, והם גאים ומאושרים. כשם שבוודאי יש אנשים בוגדים, והבגידה מולידה בהם אשמה. יש אנשים שבגדו, והבגידה הביאה להם אושר גדול. ויש אנשים שבעקבות בגידתם חרב עליהם עולמם ונחרבו חייהם. יש כאלה שבגדו והרגישו עוצמה, ויש כאלה שבגדו ונתקפו חרדה וחרטה גדולה. יש גברים ונשים ששכבו עם אחרים פעם אחת ויחידה ולא ייחסו לכך חשיבות, אמרו זה חד-פעמי, חסר משמעות, שגיאה. ויש שרק התגפפו וכבר חשו טעמה של בגידה גדולה. יש שבגדו כי אהבו את השותף לבגידתם, ויש שבגדו כי שנאו את השותף של חייהם. ואולי נוסף על הכול ולאחר הכול יש כאלה שאין להם הסבר לכך, ובוודאי לא אני הוא שיכול להסביר אותם הדברים.

 

ובכן האם, לצורך העניין, אני בוגד באשתי? שאלה קטנה שנשאלת, אך שאלה קשה. איך אני יכול להגדיר בגידה ומי הסמיך אותי לכך? ומניין לי היכולת להחליט? אולי עצם הסודיות, עצם ההסתרה מבני הזוג שלנו? זו מעילה כלשהי באימון? אשתי חשובה לי. אבל אם אנחנו מסתירים את עובדת ידידותנו, אולי אנחנו סבורים שהמעשה שלנו הוא מעשה שיש בו ניצנים של בגידה, ואולי זה מערער בנו דברים.

 

    ואני שואל: אם נושאים עיניים ברחוב אל אישה אחרת, או אל גבר אחר - זו צורה של בגידה? האם לגפף ידידה או ידיד זו צורה של בגידה? האם להתעלס עם בני הזוג שלנו ולחשוב על שותף או שותפה אחרים זו בגידה? האם לחשוק בכוכב או בכוכבת של סרט זה או אחר, זו בגידה?

 

    אם כך ואם כך, האם כולנו בחזקת בוגדים? האם נוצרנו כך שכל מחשבה שלנו וכל צעד שלנו וכל מבט שלנו יש בהם ניצוץ של בגידה? האם נתן אלוהים את הדיבר העשירי, לא תחמוד, בגלל הדברים האלה? ואם כן, מדוע יצר אותנו כאלה? טעות של היצירה? החמצה? האם הדיבר העשירי, שלא לחמוד, דורש מאתנו לדכא את המחשבה? לאבן אותה? לא להיות מה שעשה אותנו להיות?

 

כל כך הרבה אני שואל בעקבות השאלה הזאת, ונראה שתשובות אין לי. קשה מדיי לחשוב על כל זה. לשלוט אפילו בחלומות? זה מייגע ומרתיע. לא נוכל להתפעל? להעריץ? להחמיא? להביט? להתגעגע?

 

     לפי כך נדמה לי, שהחשוב ביותר בכל עניין הוא המניע. מדוע זה קורה כאשר זה קורה. זה הטבע האנושי? הדחף האנושי? דברים שנובעים מההבנה המצערת מאוד שאנחנו בני חלוף ועלינו לחלום? האם אין מעשה הבגידה עצמו בגדר חלום? הנה, במקום לענות לךְ אני שואל. כי אינני יודע להשיב אפילו לעצמי. קטונתי.

 

    והנה בא העצב, ומדוע בא העצב? את נעצבת, אך יש סיבה לבוא העצב? לפעמים הדברים רק נדמים לנו והעצב לא יוצא מכלל זה. אנחנו מסוגלים לעשות את עצמנו עצובים. די שנאמר לעצמנו שאנחנו עצובים, וכבר העצב בא. הדברים הרעים באים מהר. זה יהיה נדוש אם אומר לךְ שעלינו לחשוב בחיוב? ממש כמו שמברכים בברכת בוקר טוב בלי הבדל איזה מין בוקר הוא הבוקר? כי אם הרוע יכול לגלוש ולסחוף עוד ולהתרבות, מדוע לא יוכל הטוב להתרבות באותה דרך? אני בטוח שהוא יכול. אלא שהרוע, כנראה מטבעו, דומיננטי יותר ומורגש יותר. כמו ששני פרחחים גסי רוח יכולים לשתק מאה אנשים מתורבתים ושקטים ולהשאיר אותם פעורי פה וחסרי מילים. הלא אנחנו בנויים כך שהצער מלמד אותנו מהו האושר. והכאב מלמד מהו העונג. והמחסור מלמד מהו השפע. והחושך מלמד מהו האור. ככה זה.

      

אבל אנחנו בני-אדם וחבל לנו על חיינו. אולי לכן אנחנו עצובים על כל רגע שאינו טוב. אני יודע שלדעת רבים אני אדם שיש לו כנראה הכול, ובכל זאת יש בי מקומות ריקים ואיני יודע איך למלא אותם. וזה כנראה לא קשור למצב החומר שלנו. זה קשור לנפש. כל אחד והנפש שלו. פעם כבר חשבתי שהתמלאתי, אבל כנראה, כאשר מקום אחד מתמלא מקום אחר מתרוקן. ומכל מקום, אני יודע שעניין הגיל מפחיד אותי ומשפיע עליי, כמו שהגיל אולי מפחיד אותך ומשפיע עלייך. ככה אנחנו בנויים.

     

 אני רוצה לומר, בסך הכול העולם לכשעצמו אינו מקום גרוע כל כך לחיות בו, ופעמים רבות החיים מלבבים. ומשפחה זה הדבר הכי יציב שיש, וילדים זה הדבר הכי יקר בעולם, ונתינה היא דבר נפלא, ולא רק למי שאתה אוהב. אבל אם מסתכלים מהצד הכואב של הדברים, כל זה נראה אחרת, ואז זה באמת עצוב. כי אפשר לשאול לאן כל זה מוביל - העולם והילדים והנתינה וכל מה שנרצה, לאן כל אלה מובילים? כאילו המשחק מכור מראש. בסופו של דבר אנחנו עשויים חומר שמתקלקל, ואיש מאתנו אינו ממהר לסוף של החומר הזה. כי העולם כעולם וכמקום הוא יפה, כבר אמרתי. יש נופים קסומים, יש ריחות נפלאים, יש טעמים משכרים.

 

וכל זה נברא בידי אלוהים בחמישה ימים. מדוע, בואי ונשאל. אם יש כל כך הרבה רוע מסביב, מדוע לא פסח על היום השישי ונכנס מיד לשביתה? למה היה צריך לברוא יצורים כמונו? הלא יש בנו רוע. אז מדוע? כדי שנהיה מתוסכלים וכואבים? כדי לשנוא? וגם אם נהיה שמחים, בסופו של דבר אנחנו בוזזים את העולם היפה שהיה, משחיתים אותו ואת החיים עצמם בשנאת חינם ובמלחמות קטנות כגדולות שאין להן סוף. ואני תוהה אם זה קרה לאלוהים, ויסלח לי על השאלה, רק בגלל בדידות, בגלל ריקנות כמו שיש לנו, בגלל כמיהה לדבר-מה, כמו שאנחנו כמהים. מילה יפה, כמיהה, נכון? אז אל תחשבי עצוב, תחשבי על רגעי האושר שהיו לך. אני נוטה לחשוה שלכל אחד מאתנו היו רגעים כאלה. תעצמי את עינייך ותחשבי עליהם. ואפילו תחלמי. תחלמי עליהם.

 

  כי חוויתי גם אושר. וחוויתי גם את אותה אהבה שחרדתי לה, וחוויתי גם את גידולם של אותם ילדים שדאגתי להם. וחוויתי גם את שובי מהמלחמה הארורה ההיא. ואיזו מלחמה, נשאלת השאלה בוודאי. כל מלחמה. והלוא זו מלחמה ארוכה אחת, המלחמות שלנו. ידענו כבר יותר מדיי מלחמות, וכל מלחמה שנבחר תהיה מלחמה אחת יותר מדיי. ואין מלחמה שאינה ארורה, כל המלחמות ארורות. כל דבר רע הוא רע מיסודו ותמיד יהיה ארור, ומה רע ממלחמה? מה מטורף ממנה? מה הרסני וקטלני ונבזי ונאלח ממנה? והלא אין כמעט מלחמה בלי כוונה תחילה ולכן היא המקוללת שבמקוללות. אבל לעומת זאת האושר נשאר בהחלט צנוע ומועט מדיי. גם אי אפשר לכוון אליו. הוא צנוע מדיי, והרוע מנצח אותו בקלות בלתי נסבלת. האם זה עשוי כך בכוונה תחילה? בכוח עליון ובכוונת מכוון? שלא נחמוד יתר על המידה את החיים שלנו? שלא נרצה לחיות בלי סוף? שאולי כוח הרצון העז שייווצר בנו אכן יעניק לנו את החיים?

 

  מי יכול אפוא לעצור את הסחף הזה אם לא אלוהים בעצמו? לא נראה לי שבני האדם עצמם ימצאו תבונה מספיקה. אנחנו טיפשים מכדי להגיע לזה. אז מה דעתך שהוא עצמו, באחד הלילות אולי, בעוד כולנו ישנים, יפזר עלינו סם של שפיות, של היגיון, של התרגעות מהטירוף? של רגש טוב במקום רגש רע? של אהדה במקום איבה? של שיתוף במקום מלחמה? של מחילה במקום נקמה? מי אם לא הוא?

 

 


חפש באתר
טואול - בניית אתרים