תערוכת פנינה נדיבי החאן באשקלון/ מארי רוזנבלום
שלושה אומנים פגשתי בחאן באשקלון.
שלושה יוצרים נפלאים.
ראשית, רואה לעצמי חובה לספר בכמה מילים על אותו מבנה מיוחד- החאן באשקלון.
החאן שוכן בככר העצמאות. הוא מבנה בעל ערך תרבותי והיסטורי. נוסד בתקופה הממלוכית במאה ה-14. מכיל אלמנטים מתקופות היסטוריות שונות- סמל להיסטוריה ארוכת השנים של אשקלון.
בעבר שימש כמסגד הגדול של העיירה מג'דל.
מבנה החאן מהווה מונומנט מרכזי בלב מתחם עירוני שוקק ויוצר את הקשר בין החדש לישן ונותן אוירה אורבנית מיוחדת במינה.
כיום מוצגות במתחם תערוכות אומנים מתחלפות ומתקיימות בו סדנאות .
ראויה לציון מיוחד האוצרת הוותיקה, חנה רביב, שהינה בעלת ידע נרחב, רבת פעלים ועשייה. רביב מנהלת את המקום ביד רמה ובמקצועיות ראויה לשמה.
בואו להיפגש עם פנינה נדיבי.
נדיבי הנה סמנכ"ל כספים בכמה חברות משפחתיות. מכאן שנדיבי עסוקה "מסביב לשעון", כהגדרתה.
ילידת רומניה. בגיל שנה וחצי אביה, עורך דין במקצועו, נכנס לכלא על סחר במשקאות חריפים, שהיו אסורים בשלטון הקומוניסטי ברומניה, ונשפט ל-13 שנה.
רכוש המשפחה הולאם. אמה לא יכלה לגדל את שני ילדיה ולכן היא ואחיה נמסרו לגידול אצל קרובי משפחה.
עם שחרורו המוקדם של האב, עלתה המשפחה ארצה. נדיבי הייתה רק בת חמש שנים . כך החל מסעה בארץ ישראל.
.
בעקבות המלצה הגיעה נדיבי למורה אלי צרפתי.
"אלי צרפתי בשבילי הוא פרופסור היגנס.
בבואי אליו לא ידעתי להחזיק מכחול, שלא לדבר על ערבוב צבעים. הוא פשוט לקח אותי משום מקום.
אבל תחת חסותו ובזכות האמון שלו בי, משהו נפתח והתחלתי לצייר.
ציירתי בממוצע ארבעה ציורים בשבוע!
אני מסתובבת בתערוכה, ציוריה גדולים ורבים. להפתעתי הרבה נדיבי מציירת רק שלוש שנים!
"בלילה, על הכר, אני רואה את מה שאני רוצה לצייר וכך בשעות הבוקר המוקדמות אני מתעוררת, יורדת לחדר העבודה שלי ומתחילה לצייר את הרעיון. ישירות על הקנבס.
לאחרונה, אני מציירת מתוך מקום של מרד על דברים שאני חווה בחיי היום יום, על מעמד האישה, על הרצון להשתחרר מכבלים של העבר , לצאת מהגולם, , להעז לפרוח, לנתק תלות, לראות את העולם בגוונים הרבים שלו. אני מנסה להביע את חיפוש והדרך לאחדות בתקופת הקורונה,
להביע את החשש לא ליפול, להדגיש עוצמות נשיות ואמונה בסוד הנסתר של החיים.
קיים בי הרצון להבין את התפקיד שלנו בחיים. הרי לא נולדנו רק לנשום, לחיות, ולהגדיל את האוכלוסייה בעולם!
אני רואה שתפקידנו הוא להשאיר את החותם שלנו בחיים ולסגור קצוות מהכאן ועכשיו ומהעבר.
כשאני מגיעה לשיעור בדרך כלל הציור מוכן רעיונית ואז אלי צרפתי, האלוף, מעיר ומאיר לי ומברר מה בדיוק רציתי להגיד כדי שהציור יצא מושלם מבחינתי.
לאחרונה העזתי ולקחתי את יום חמישי כיום חופשי ואני נוסעת לפסל בסקולטורה, בדרום תל אביב בהנחיית האומן דויד פאר.
הציור נותן לי רגע של אתנחתא, רגע של חשיבה על אירועי היום, על רשמים וחוויות שעוברים עלי ביום-יום, בארץ ובחו"ל.
בציור קל לי יותר להביע את הכאב והתסכול שלי מצד אחד ומצד שני את האמונה והתקווה שיהיה טוב.
הרבה מהציורים מתארים דמויות שהם חלק מההתמודדות שלי להשאיר את החותם שלי, האישי על החיים.
על הציורים:
ציוריה צבעוניים וגדולים-מטר ושלושים על מטר.
מציירת בצבעי אקריליק.
הסבריה:
- אני צופה בבני האדם סביבי ורואה כיצד הם רצים כל הזמן ולעיתים לא רואים את האופק.
לכן ציירתי אדם שרץ במעין מעגל אינסופי. קראתי לציור מרוץ לחיים.
- בעת ביקורי בדרום אפריקה, דובר רבות על האפרטהייד, על העבדות, השחרור מעבדות לחירות. ראיתי שם בתים מפוארים שרובם בבעלות לבנים ואילו אנשי השירות ברובם היו שחורים. ציירתי שתי מסגרות של תמונות כאשר בכל מסגרת כושית יפיפיה וכל אחת מוציאה בעדינות, אולי אפילו במעט חשש, את רגלה מהמסגרת, שהייתה לכודה בה שנים.
- בציור אחר שלי, ציירתי גולם של פרפר שיוצאים ממנו כנפיים יפיפיות וראש של אישה. לאמור "כל עוד תהיי כלואה בתוך הגולם ולא תעזי לצאת מהגולם, יופייך לא ייראה. את תצליחי רק אם תעזי.
- ציירתי את חווה בעירום מביטה על התפוח ומסביבה הנחש הנמר והנשר. כל אלה מנסים לפתותה או לאחוז בה אבל היא חדורת מטרה. מסתכלת רק קדימה בתפוח הנחשק.
- בעקבות הקורונה ופיטוריי העובדים, ציירתי נעלי עבודה עוצמתיות. היה חשוב לי לומר "אנחנו העובדים כאן נטועים באדמה שום כוח לא יזיז אותנו".
- בציור אחר מופיעים אנשים בעלי צורות גיאומריות. הציור מתאר כיצד בני האדם נוגעים אחד בשני, מגע פולשני, מגע בצוותא, מגע הדדי, מגע מחבק. זהו חיבור העולם.
