אירוע ספרות ורפואה ד"ר לימור שריר/ חגית בת אליעזר

הקורס "ספרות ורפואה– דו שיח סופרים-רופאים", שמתנהל זו השנה האחת עשרה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת ת"א, הוא פרי תכנונה וניהולה של ד"ר לימור שריר– רופאה במקצועה וסופרת. הקורס מארח סופרים, משוררים, מחזאים ואנשי רוח לצד אנשי מדע ורופאים בכירים. לדברי ד"ר שריר : "הזיקה בין ספרות ורפואה מעודדת יצירתיות ובמקביל גם תורמת לפיתוח הדיאלוג רופא-חולה תוך שימת דגש על הגישה הנרטיבית ועל זו הרפואית כאחד. באמצעות תהליך הקריאה יכול הרופא לעתיד להתמודד עם כאב, חרדה ואובדן – תהליך שישפר את היכולת להבין את החולה". בעקבות הקורס, ד"ר לימור שריר כתבה "הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה", שיצא בחמישה כרכים.

הקורס זוכה להצלחה רבה בקרב הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב שעליהם נמנים מלבד סטודנטים לרפואה גם תלמידי  פקולטות אחרות כגון: סטודנטים למדעי החיים, מדעי המוח, פסיכולוגיה וארכיטקטורה.

השנה, בשל מגפת הקורונה, מצולמות הרצאות הקורס ליוטיוב האוניברסיטאי ללא קהל באולם. שיעור הקורס מה-12.11.2020 הוקדש לאנמנזה כפיוט. והמשוררים האורחים היו פרופ' פיליפ רוזנאו מהפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב וחגית בת-אליעזר – מהנדסת תוכנה, בעלת תואר שני במתמטיקה. שניהם כותבים שירים, ופרסמו ספרי שירה.

בתחילת השיעור ד"ר לימור שריר דנה במשורר-רופא ויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) – מחשובי המשוררים המודרניסטים בארה"ב בשנות העשרים של המאה העשרים. ויליאמס כתב שירים נטולי חריזה – כתיבה מאוד מצומצמת על נושאים מאוד קונקרטיים, ממשיים  בניגוד לנושאים אבסטרקטיים. לדברי המשורר אלן גינסבורג, ויליאמס עשה פריצה נוספת כשהביא לתוך השירה את ביתו, אשתו, המטבח שלו, המקרר שלו, הרחוב, השכנים, השכונה, הקליניקה, והפציינטים – הן כסובייקטים והן כנושא נאות לפואטיקה אמריקאית, וכן שינה את המודוס המוסיקלי כמו שאף משורר אמריקאי לא עשה. סגנונו של ויליאמס מתואר כשירה אימג'יסטית, כלומר שירה שדגלה בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר, ושיאו בין השנים 1912 – 1917.

ד"ר לימור שריר הדגישה בשיעור שלושה  עיקרים:

1.  הזיקה בין כתיבה ורפואה. ויליאמס היה רופא ומשורר ועל  הנושאים שכתב נמנו "סיפורי רופא" - ביקורת על הרופאים ותיאור החולים שביניהם היו מהגרים עניים איריים, איטלקים ויהודים שויליאמס הכיר היטב אותם ואת משפחותיהם ואת הסביבה בהם חיו. לפי דבריו של ויליאמס, העיסוק ברפואה מעניק "חומרים" לסופר – לא רק חומרי עלילה אלא רגעים של אמת, של הבנה, של "שירה" אנושית שוויליאמס נוכח בה, ומאידך, העיסוק בספרות מעניק לרפואה "משמעות" אנושית שמעבר למשמעות המקצועית והכלכלית.

2. יצירתיות, וכתיבת שירים בפרט, מצויה אצל כל אחד מאיתנו, כולל אצל נהג האוטובוס, המתואר בפואמה של ויליאמס ובסרט שנשען עליה. ד"ר לימור שריר סיפרה על סרטו של ג'ים ג'רמוש "פטרסון", והקרינה קטע ממנו. הסרט הוא המנון לשירה והמנון לשגרה גם יחד. שני גיבוריו הם האיש והעיר, ששם אחד להם –  פטרסון. האיש הוא נהג אוטובוס ומשורר לעת מצוא, והעיר היא פטרסון, ניו ג'רזי. זהות השמות של העיר והאיש אינה המצאה של הבמאי. הוא לקח את הרעיון מן הפואמה האפית "פטרסון" מאת ויליאם קרלוס ויליאמס. הזהות בין העיר והאיש היא מוטיב חוזר מרכזי בפואמה: "העיר / האיש, זֵהוּת –  אי־אפשר / שיהיה אחרת – / הם חדורים זה בזה וזה בזה". שמו של המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס צץ ועולה בסרטו של ג'ים ג'רמוש פעמים רבות. פטרסון בסרט מעריץ את המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס, ואת שיריו שלו עצמו הוא כותב, בין השאר, בזמן נהיגתו באוטובוס.

 3. ישנם מתמטיקאים, שכותבים שירים, ובפרט שני האורחים בשיעור. ואכן יש זיקה  בין מתמטיקה לבין שירה: מתימטיקה היא מלכת המדעים, כפי ששירה היא מלכת האומנויות. ובעצם מתמטיקה היא במידה רבה אומנות החשיבה.

להלן הקישורית לצפייה בשיעור ביוטיוב האוניברסיטאי:

https://www.youtube.com/watch?v=YI6m1-AP95g&list=PLNiWLB_wsOg7a2wlFgQKkORurlp786RRN&index=4