סיפור:
טעם מר של הבטחה שבורה/ ווליד טייבי מערבית ראובן שבת


 

התעוררתי מאוחר ושטוף זיעה. החיה שביליתי בה במשך כל הלילה בחלומות שלי הדביקה אותי בסופו של דבר. שפשפתי את זרועותיי והרטבתי את שפתי בלשוני. "היום זה לא יום רגיל", אמרתי לעצמי. פגשתי את לואיזה אחר הצהריים. היא הבטיחה לי את עצמה. הייתי צריך לפרוש ולהתענג על אישה בפעם הראשונה. גופי רעד בציפייה! בירכתי את הצעתה להיפגש בלה בונגלו בהתלהבות חסרת מעצורים. הייתי כבר בן עשרים, גיל בו גברים חייבים להעמיד במבחן את הגבריות שלהם. לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר מאחור במירוץ להפוך למישהו, במיוחד בעיר כה תוססת כמו פוקה, ולא רציתי בסופו של דבר ליפול לקטגוריה של אותם קולין וילסון למיניהם  שממותגים כבינוניים.

 

ירדתי במדרגות החלודות של הבניין הנטוש תוך שאני בוהה החוצה אל העיר הנמתחת לפניי. השעון הגדול בכיכר הראה  כי השעה שתיים אחר הצהריים. זה היה בספטמבר ובאותה שעה הרחובות היו לרוב די ריקים. הילדים היו עדיין בבית הספר ורוב הגברים קטפו ענבים קרוב לדואודה.

 

עברתי על פני בית הבושת הישן של העיר, המתגאה בארכיטקטורה קולוניאלית, אך מתפורר לרסיסים  ומתמלא בסקוואטים, שהרשויות ניסו לשווא לפנות מספר פעמים במטרה לשקם את המבנה ההיסטורי. החברים שלי מאוד אוהבים את השירותים שהממסד מספק ומעודדים אותי מאוד להשתמש בהם ביותר מפעם אחת, אך עדיין לא הוסמכתי להאמין שאוכל לחוות חוויה שמימית עם ערבי השינה הכבדים וכך גם אותו זבל שאפשר למצוא בפנים.

 

כשנכנסתי לרובע פנורמה, שגם הוא נרקב לאט לאט, כבר הייתי מבעבע מהתרגשות. הרוחות העזות שנושבות מהים בצפון השחירו את מרפסות הבניינים, שמהן תמיד ישנה אישה זקנה שנשענת על אדני המרפסת שלה וסוקרת היטב את הרחוב. כמו, אינה  מצליחה להחליט  אם זה אכן משביע את סקרנותה לגבי צרות שעשויות להתפתח בשכונה.

 

לאוויר היה ריח של חצילים מטוגנים ומתובלים. המדרכה זרועה פירורי לחם רטובים. הגברתי את הקצב.

 

בפינת המסעדה האיטלקית של לורנצו, שנמצאת מול הקניון "הפנינה הקטנה" והפכה לפופולארית במיוחד, נאלצתי לפנות שמאלה.  אך ראשית, החלטתי להיכנס ולהזמין מנה של פסטה בוקאטיני. זמן מה לאחר מכן, לורנצו עצמו יצא לברך אותי. שאלתי אותו בצחוק אם כיבוש ליבם של המקומיים עם האוכל שלו הוא הצעד הראשון בתכניתו להשגת שליטה על כל המדינה. הוא חייך ואמר שאני יכול להיות סמוך ובטוח שאנשים עדיין יזכרו אותו זמן רב לאחר מותו, באותה דרך שהאיטלקים עדיין זוכרים את אבן הוקאל עד היום על מה שעשה וכתב כשהיה בסיציליה. צחקתי, תקעתי כף במקרונים עם סרדין בפה וגיהקתי כדי להביע את הערכתי לארוחה. מבחינתי, לורנצו יכול להשתלט על העולם בכל עת.

 

שמעתי את קריאת הצהריים לסגידה למסגד נסארה, שנבנה במקור ככנסיה קטנה על ידי האירופים שפלשו לארצנו, והחלטתי שהגיע הזמן לעזוב את המסעדה. לא רציתי לאחר לדייט שלי עם לואיזה.

 

זמן לא רב אחר כך הגעתי ללה בונגלו, מתחם דיור קטן של דירות חד קומתיות אשר מושכרים לתיירים בקיץ ונראים נטושים למדי לאורך כל השנה. בקושי יכולתי לחכות לראות את לואיזה בשלב זה. נפגשנו באוניברסיטה. היו לה שדיים גדולים עם פטמות מחודדות בגודל החרוזים במסבאחה שלי. היו לה גם השפתיים הכי חושניות  שראיתי. רק המחשבה עליה גרמה לזין שלי להתקשות. ניסיתי לשפשף אותו תוך כדי שמירה על דיסקרטיות כדי להקל על הגירוד והמשכתי ללכת.

 

לבסוף הגעתי למקום שקבענו להיפגש, ברחוב אל-הוואנ'ט, העובר במקביל לים. קניתי סודה והתחלתי להתקדם בעצבנות במורד הטיילת. הדייגים פרסמו את תפיסת היום שלהם. “בורי אדום! דיונון! שרימפ!" התיישבתי על ספסל כשהשמש התחילה לטבול מתחת לאופק. עיניי נסחפו לים והסתכלתי על הגלים נשברים על הסלעים ונמסים לקצף. פתאום התחלתי לדאוג. איפה היא הייתה? ניסיתי להגיע אליה, אבל היא לא ענתה לטלפון שלה. לבשתי את האוזניות ושיחקתי את דידי, מאת צ'אב חאלד, במכשיר החכם למדי שלי.

 

ביליתי את מה שנראה כמו נצח בהמתנה. אולם ככל שחיכיתי זמן רב יותר הרגשתי בפנים. השמים הפכו לאדומים לוהטים כשסוף סוף קמתי ללכת. זה היה צבע הדם שהיא הייתה שופכת אם הייתה מכבדת את דברה. כל מה שיכולתי לעשות היה להתנחם בשקיעה יפה אך לא מבטיחה במיוחד.

* ווליד טייבי-סופר אלג'ראי.

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים