מאמר:

תמימות שנייה - כוחה של אופטימיות זהירה/ שרה אוסטרוב

כאשר התחלתי לקרוא את הספר "תמימות שנייה", של הסופרת שלומית מירון, התרחש בי קסם התאהבות מידי, אינסטינקטיבי, ממש כמו בין שתי הדמויות המרכזיות בספר - נאווה ואיציק.

          "אני פותחת את הדלת והוא עומד שם - מן הכלאה של אורי גלר וג'ק

           ניקולסון... והמבט הכחלחל אפור שלו כל כך עז ומעז, שזה מיד מעורר חשד

          לחוסר איזון רגשי, משהו שלמדתי להיזהר ממנו, כי בצד השני של השמחה

         הגדולה הזאת יש בדרך כלל תהומות......". (עמ' 16)

קסם ההתאהבות מקביל לקסם הכתיבה. זה האחרון, רוקם בתוכו את הרעיונות הפילוסופיים, כמו את אלה הפסיכולוגיים, באופן נונשלנטי. ההתאהבות בין השניים, מעלה את הקטבים הרגשיים האוניברסליים של שמחה בצד פחד, של כמיהה לריגוש בשילוב  געגוע לביטחון ולקביעות.

ההתאהבות בין נאווה לאיציק סוחפת את השניים, משל שבויים הם בגלגל ענק המטלטל אותם למרומים ולמצולות כאחת.

אני כקוראת, נסחפתי לתוך רגשותיה של נאווה, לא רק בגלל העובדה שהסיפור הוא מנקודת מבטה, מבטה של אישה. אלא, הודות לאישיותה המורכבת של נאווה, אישיותה השרוטה והחמימה, האמפטית והאלטרואיסטית, העוצמתית כמו גם החלשה, התלותית אך גם העצמאית. ובכלל, כל מערכת הניגודים המתרוצצים בקרבה, שבתה את ליבי תוך הבנה כי הכרת האדם בערכו העצמי נתונה לשינויים בלתי פוסקים אשר מונעים ממנו את האפשרות האשלייתית כי חייו – בחירתו הינם.

נאווה עוברת שינוי משמעותי בתפיסת עולמה ובהכרת עצמיותה, בעקבות הקשר הרומנטי המטלטל. היא משתנית לנוכח עיניהן הפעורות של שתי בנותיה – מירב ואדווה - והופכת לאם שמעולם לא הכירו בעבר.

היחסים בין נאווה ואיציק עוברים פרידות כואבות לצד מפגשים מחודשים ומרגשים. זהו סוג של מחול חרבות המסחרר את הלב ואשר משנה את מרקם היחסים ביניהם חדשות לבקרים. נאווה ואיציק בורחים לעיתים לעולמם המרגש, אשר גורם לנאווה לשקול מחדש את סדר העדיפויות של חייה. אגם, נכדתה, מדקלמת את דברי אימה מירב, באומרה:

            "זה בגלל שאיציק עזב אותך?" היא פולטת פתאום.

           אני מביטה בה בעלבון: מי הכניס לילדה את הרעיונות האלה לראש..... ואני

          כבר בדרכי לשקר ולומר: 'לא מותק, אין שום קשר ומי אמר לך שאיציק עזב   

          אותי. הוא לא עזב בכלל, הוא גם בטיול'. ואז היא תשאל: 'אז למה אתם לא

         מטיילים ביחד סבתא'? ולא, אני לא אשקר עוד, אני אגיד את האמת: 'כי הוא

         לא רצה מותק'. הוא רצה להיות לבד בתוך עולמו הקסום. הוא רוצה אותי רק

         מידי פעם... ככה זה מותק, כשתגדלי תראי כמה זה מסוכן לאהוב מישהו

        ולתלות בו את אושרך... הכול כאן שברירי ונזיל וצריך אומץ... אז במה אנחנו

        יכולים להיאחז? בכלום". (עמ' 239)

נאווה שהייתה נשואה בעבר לאיתן, ממנו התאלמנה, חוותה חיים של יציבות רגשית. אלא שהתאהבותה באיציק מעוררת בה רגשות עזים ומסוכנים, בהיעדר הבטחון שבהם. נאווה נחשפת בעלומיה המתבגרים לסוג אחר של רגשות המאתגרים את ליבה ומעמתים אותה לראשונה עם הפוטנציאל הרגשי העצום המפעם בה.

זוהי תמצית ה"תמימות השנייה" אותה היא חווה ואשר מלמדת אותה לומר את האמת לנכדתה, גם אם איננה פוטוגנית. ההודאה בחולשתה ובהיעדר יכולתה להיות בשליטה ביחסים עם איציק, אינם אלא עדות חדשה לעוצמתה. היכולת שלה להיות אותנטית אינה אלא תוצאה של כוחות חדשים הצומחים בה.

באחת הקריסות הנפשיות שחווה נאווה בגין פרידתה מאיציק, היא פונה בצר לה למנשה הרוחני:

             "אז אתה אומר שהוא רימה אותי?"

             "חס ושלום, להפך. הוא הגן עליך... אפשר לגעת באהבה שלו כאן באוויר...

              אהבה תמימה בו. אהבתו זקוקה לתמימותך... תמימות שנייה את צריכה,

              את יודעת מה זאת תמימות שנייה?

            זו תמימות שיפה לבחור בה דווקא בגיל הזה..... אחרי ההתפכחות

             מהתמימות הראשונה..... אנו נבחר להתפלל, אנו נבחר לאהוב... כי הדרך

            האחרת היא הגהינום.....". (עמ' 263)

מה רבים הם הרעיונות ההגותיים המקופלים בשיחה זו בין מנשה לנאווה. אלא שהסיפור אינו קורס מכובד משקלם של הרעיונות. הללו מפזזים בקסמם בסיפור החי הניצב מולנו ואשר גורמים לנו לחוות את היחסים משל היו סרט קולנוע.

נאווה עוברת ממציאות בה היא מובלת על ידי החיים למציאות אותה היא מצליחה לנווט, גם אם בידיים רועדות מגעגוע וכמיהה לאהובה הקסום.

אני מודה ומתוודה, כי בתהליך הקריאה, חיפשתי כול העת את נקודת האסון. חשדתי בדמותו של איציק, רציתי לשלוף את דמותה של נאווה מבין דפי הרומן ולהזהיר אותה לפני שתאבד את שאריות חייה. אלא, שאז התרחש בי משהו אחר ובדומה לנאווה גם אני נסקתי למרומים וירדתי לשאול תחתיות ובתהליך הטלטלה לא היה בי כוח להתנגד לקסם האהבה על כול המחירים שבה.

           "לפעמים אני ענן לבן שעומד משתאה מול זוג אוהבים מבוגרים שנכנסים

 לתוכי. האישה מבקשת מהגבר להישאר בתוכי לנצח, להקפיא את המציאות, והגבר צוחק ואומר לה: 'הבעיה היא לא עם המציאות..... כמה זמן בן אדם יכול לעמוד בתוך ענן'... כולנו צריכים להמשיך הלאה". (עמ' 314)

הקונפליקט הנצחי בין הצורך בריגוש לצורך בביטחון, מקופל בענן הלבן, שלובש ופושט צורה חליפות. החיים, ממש כמו האהבה הקסומה, נמצאים בדינמיקה מתמדת הנצמדת והמשחררת לסירוגין.

* שרה אוסטרוב – מרצה ומנחה בנושאי ספרות, קולנוע וביבליותרפיה