סיפור:
מכתב לאיש הזה/ מארי רוזנבלום


ביום ראשון נפגשנו. שוחחנו.

 

ביום שני התהלכתי עם עצמי וחשבתי. וכאבתי. ואז ניגשה אלי אישה אחת, אחת, ואמרה לי שכשאני צוחקת, יש אור ועצב בעיניי.

 

למחרת ניגשה אחרת, אותה אני מכירה שטחית, והסבירה ששיריי וציוריי קשים מאוד ואני זקוקה לאהבה.

 

אתה, היא והיא - שלושה אנשים, אנשים זרים, שלושה ימים. הולכת עם המחשבה של לרכך, להפסיק להיות "שפיצית", לוותר, לשחרר.

 

לשחרר, ולו בטיפ טיפה, את אכזבותיי וכעסיי מהעבר. משהו כמו לתת לזיכרונות שלי כרטיס מעבר ולזכור שהם גם תרמו רבות בחיי.

 

וביום הרביעי, היום בו נבראו המאורות, בשעה שבין היום ללילה הוזמנתי לאירוע           של  האמנית עלית קרייז  LESS ALONE CITY- ואז כשהחשכה ירדה הצלחתי להבחין בבהירות בין האור לחושך.

 

והייתי באור.

 

ואהבתי עצמי.

 

עדיין תוהה ותועה וטועה...

חפש באתר
טואול - בניית אתרים