פרק מספר:
פרולוג/ ליאור  אקרמן


ניו יורק, 16 באוקטובר

הלילה החשוך של אמצע אוקטובר היה קריר מהרגיל. שלכת הסתיו נתנה את סימניה בעצים שבשדרות, וטפטוף בלתי פוסק עטף את העיר. אף אחד מאלפי הולכי הרגל המודאגים שזרמו כנחיל נמלים חרוץ ברחובות שנמתחו למטה לא יכול היה להבחין בדמות העוטה לבן שישבה במרומי המגדל, מאה ושתיים קומות מעל פני העיר. הוא היה מכונס בתוך עצמו, הביט לעבר האופק והרהר. התנועה בצומת השדרה החמישית וה־33 הייתה מועטה מתמיד, אבל הרעש ממילא לא הגיע לאוזניו. ראשו היה במקום אחר. התקופה הזו בכלל, והשעה הזו בפרט, התאימו לחשבון נפש ולסיכומים.

נראה שהעולם נתון במלחמה כוללת. כלכלות שלמות קרסו או עמדו בפני סכנת קריסה, הבורסות כמעט לא פעלו, התיירות פסקה ברוב רחבי הגלובוס, אלפי טיסות בוטלו, ואנשים העדיפו להישאר בבתיהם. אנשי העסקים החלו להכין בדאגה את נתוניהם לדוחות סיכום השנה. העולם הנוצרי החל בהכנות לחג המולד ההולך וקרב, בלי לדעת בכלל אם אכן יזכה לחגוג אותו. העם היהודי התכנס בבתי הכנסת בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לימים של חשבון נפש.

רבנים רבים הוציאו פסקי הלכה ודרשו לפני חסידיהם על העתיד לבוא. כל עמי העולם, ללא הבדל דת, גזע ולאום, נשאו עיניהם לשמים בתמיהה גדולה ותהו: מי הוא? מאיפה הוא הגיע? איך הוא הצליח לעשות את מה שעשה? מה משמעות התופעה שהדהימה את העולם בחודשים האחרונים? האם קץ העולם קרב, כפי שהאמינו הפסימיים וחוזי השחורות, או שתחילתו של עולם חדש בפתח, כפי שהבטיחו נביאי שקר שונים? אף אחד לא ידע מהי האמת. התמונה עדיין לא הייתה גלויה, רב היה הנסתר על הגלוי. כך זה אמור להיות, הרי זה בדיוק מה שנאמר לו.

הכנסיות בכל רחבי העולם התמלאו בהמונים. הם הקשיבו קשב רב לבישופים שניסו להסביר את התופעה ואת משמעויותיה, ובעיקר את האופן שבו היא מוכיחה את יסודות האמונה. בתי הכנסת התמלאו ביהודים דתיים וחילונים, שביקשו לקבל הסברים ותשובות, ואולי גם לזכות ברחמי שמים בטרם יגיע קץ העולם. אלפי מקדשים באסיה הוצפו במיליוני מאמינים שחיפשו את התשובה אצל חכמי הדת והנזירים, אף שאפילו לא ידעו מהי השאלה. המסגדים בכל רחבי העולם המוסלמי לא יכלו להכיל את מיליוני המאמינים שגדשו את האולמות הפנימיים ואת הרחבות החיצוניות, והאימאמים עמדו מול מאמיניהם חסרי אונים ונטולי תשובות. רחבת הוותיקן הייתה מלאה עד אפס מקום בעשרות אלפי מאמינים שנשאו את עיניהם לעבר כנסיית פטרוס הקדוש, בציפייה לראות את פטרונם הקדוש ולקבל ממנו תשובה על מה שקורה או עתיד לקרות, ותקווה.

אבל לאיש לא היה מענה או הסבר למה שקרה בשלושת החודשים שחלפו. הם לא היו אמורים לדעת. הם לא היו יכולים להבין. עדיין לא. כך נקבע וכך התנהל הכול. גם הוא לא ידע מה באמת קורה ולאן מוביל הכול. לפחות הוא ראה חלק מהתמונה, אבל לא יכול היה לחלוק את ידיעותיו ואת תחושותיו עם איש. רק היא הרגישה שיש בו משהו, משהו גדול בהרבה ממה שנראה, וגם ג'ייקובס חשד בכך, אבל גם הם עדיין לא היו אמורים לדעת מי הוא ומה הוא עושה.

האמת הייתה שגם הוא לא באמת ידע איך ייראה הכול ביום שאחרי. היה לו תפקיד מוגדר וברור, שאותו ביצע בקפידה ומתוך תחושת שליחות אמתית. הוא ידע מה תפקידו ועד כמה כבדה הייתה האחריות שהוטלה עליו. כשאמר מעת לעת לחבריו: "כל העולם על כתפיי", הוא התכוון לכך במובן הכי מילולי שאפשר.

הוא הצליח לנצח בקרבות שכבר היו, אולם המערכה עדיין לא הסתיימה.

באותו לילה קריר, בעודו יושב מכופף ומכונס בתוך עצמו בקצה קו הרקיע של מנהטן, היה מבטו מהורהר אך מלא סיפוק. קצה של חיוך נראה על שפתיו. יותר מזה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו. העיקר היה עוד לפניו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ישראל, 2 באוגוסט

החזאים צפו כי חודש אוגוסט יהיה חם מהרגיל, והוא אכן היה כזה, ולא רק בגלל הטמפרטורה. השבוע הראשון של אוגוסט היה חם מאוד, כתמיד, נוסף על שלושה פיגועי התאבדות קשים אשר גרמו להרג של עשרות אזרחים חפים מפשע, והחזירו את אזרחי ישראל לזיכרונות האירועים משנים קודמות.

הפיצוץ הראשון אירע ביום ראשון בשעה שמונה בבוקר, בשער הכניסה לבית המשפט העליון בירושלים, בדיוק בזמן שמאות הנזקקים לחסדי בית המשפט עמדו בתור לבדיקות הביטחוניות. הפיגוע השני התרחש שעה מאוחר יותר, בכניסה לתחנת הרכבת המרכזית שמתחת למגדלי עזריאלי בתל אביב, תחנת השלום. המונים המתינו להיכנס לתחנה, ועוד רבים חלפו ברגל וברכב בכביש הסמוך. באותה שעה בדיוק, התפוצץ המתאבד האחרון בתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שעה שבה ירדו עשרות חיילים מהרכבת בדרכם לבסיס, ומאות אזרחים היו במקום ובבניין שמעל.

בתוך פחות מיממה, מנו כוחות הביטחון 280 אזרחים וחיילים הרוגים, ועוד מאות פצועים. אנשי השב"כ שהגיעו לשטח במהירות שיא ביצעו חקירה ראשונית, יסודית ומהירה. הם גילו את זהות המתאבדים לפי תעודות הזהות שנשאו עליהם, אך היו נבוכים לנוכח הממצאים – שלושת המפגעים היו צעירים מוצלחים ומצטיינים שבאו ממשפחות טובות, ולאיש מהם לא היה עבר ביטחוני או חשוד.

המתאבד הראשון היה מחמד קעדאן בן 24 ממזרח ירושלים, סטודנט מצטיין למנהל עסקים במכללת העיר המזרחית, וללא כל נטיות דתיות. רק שבועיים קודם לכן, התארס עם בחירת לבו. המתאבד השני היה שרון קדם, בן 23, תושב תל אביב וקצין מצטיין בסיירת דוכיפת. המתאבד השלישי היה ג'ורג' סמעאן, בן 25, תושב העיר התחתית בחיפה, בן למשפחה נוצרית מכובדת מאוד ובעלת מעמד כלכלי גבוה בעיר.

חקירה מעמיקה העלתה ששלושתם יצאו את ביתם יום לפני הפיגועים, ולא שבו אליו עוד. לא הייתה ביניהם כל היכרות קודמת או קשר כלשהו. השלושה לא היו זמינים בטלפון במשך הלילה שקדם לאירועים, ואיש ממשפחתם או מחבריהם לא ראה או פגש אותם בשעות אלו. מחקירתם של עדים ספורים שנותרו בחיים, עלתה תמונה זהה לגבי התנהגות המתאבדים בטרם פוצצו את עצמם בתוך ההמון – ארשת פניהם הייתה אטומה ואדישה לחלוטין, והם הפגינו אפתיות מוחלטת; איש מהם לא דיבר עם הסובבים אותו ולא אמר מילה, הליכתם הייתה כמתוכנתת על ידי שלט רחוק, ונראה שהחיים ניטלו מהם בעודם עומדים על רגליהם.

כל הפרטים האלו, ובעיקר הפרטים שהיו חסרים, לא סייעו לגורמי הביטחון להבין את מה שקרה, ואת הסיבות שהביאו את שלושת הצעירים לבצע את פיגועי ההתאבדות הרצחניים. האמת היא שלא ניתן להם מרחב פעולה רב מדי. כעבור שעות ספורות, הוסטה תשומת הלב הציבורית והעולמית לכיוונים אחרים לגמרי.

מטחי הרקטות והטילים לטווח בינוני ששוגרו מתחום לבנון לעבר מרכזי האוכלוסין של ישראל הכו בתדהמה את הצבא ואת הממשלה. לא היה על כך מידע מוקדם, לא היו התרעות, ולא הייתה סיבה לכך שהחיזבאללה יפתח בירי כולל לעבר ישראל. כעבור דקות, שוגרו מטוסי חיל האוויר, והנחיתו אלפי טונות של פצצות על בורות הירי. דרום לבנון כולה הפכה לאזור נטוש ומעלה עשן. היקף ההרס היה נוראי. המערכה הזו נמשכה שלושה ימים רצופים, שבסיומם נרשמו אלפי קרבנות בנפש ברחבי הארץ. ערים רבות ספגו פגיעות קשות בבניינים ובתשתיות, ושכונות שלמות בערי גוש דן נהרסו. באר שבע, אשדוד ואשקלון ספגו אף הן מכות כואבות, והתנועה בהן נעצרה. בצפון, נפגעו קשה חיפה, כרמיאל, עכו וחדרה.

הדיווחים לא פסקו מלזרום לחמ"לים הצבאיים והמשטרתיים. כוחות ההצלה לא עמדו בקצב האירועים, ונפגעים רבים נזנחו שעות ארוכות בטרם טופלו. בצד הלבנוני, היו הפגיעות קשות אף יותר, אף שלא הביאו להפסקת הירי. מטה החיזבאללה הופצץ ונחרב לחלוטין, כמו גם כל שכונת דאחיה בביירות, ועוד מאות מטרות של מנהיגי הארגון שסומנו מראש. ממשלת ישראל דחתה לחלוטין את טענותיהם של מנהיגי החיזבאללה על כך שלא יזמו כל תקיפה ולא אישרו ירי טילים לעבר ישראל. לא היה להם כל הסבר מי אישר את הירי, ומי ביצע אותו והפעיל את אלפי המשגרים באותה שעה ולמשך שלושה ימים.

הקבינט הביטחוני התכנס בלשכת ראש הממשלה בירושלים לדיון מרתוני, שבו הוצג כל המידע הקיים, וכן ניתנו הערכות וצפי להמשך. האמת הייתה שקציני הצבא היו נבוכים מאוד. לא היה להם כל מידע מוקדם או הערכה כלשהי על המתרחש ועל העתיד לקרות בהמשך. לאחר שתי יממות, התקשר ג'יימס ריצ'ארדס, ראש הסי-אי-איי, לראש המוסד, ועדכן כי מבדיקה יסודית שלהם, אכן לא ניתנה כל הוראה בחיזבאללה לפתוח באש. מידע זה רק הגביר את המבוכה.

"מי ירה?" שאלו ראש הממשלה ושר הביטחון, "מי שלח את המתאבדים? איך ייתכן שבין המתאבדים יש גם נוצרי ויהודי?"

הקבינט לא הספיק לתהות זמן רב מדי. במהלך הדיון שנמשך בערבו של היום השני למערכה, הוזעק בבהילות האלוף גדי שרון, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אל מחוץ לחדר הישיבות, וחזר אליו כעבור חצי דקה, חיוור לחלוטין. מטח טילים ארוכי טווח ששוגרו מאיראן ומדרום רוסיה עשה את דרכו לישראל, ואחריו מטח נוסף, גדול יותר. מערכת החץ הוכנסה לפעולה מהירה באופן אוטומטי, והצליחה ליירט בתוך דקות יותר ממחצית מהטילים. השאר פגעו במטרות שאליהן הם כוונו. הדיווחים החלו לזרום בקצב מהיר אל תוך חדר הישיבות של ראש הממשלה, שבינתיים העביר את מקומו למקלט המוגן שבמרתף הבניין.

שלושה טילים פגעו בתל אביב. חלקו המזרחי של מגדל עזריאלי המשולש קרס כולו, ובכל האזור נגרמו נזקים אדירים. בניין מלון דן פנורמה, השוכן לחוף הים בדרום העיר, נהרס כליל, כל הבניינים הסמוכים נפגעו קשות, ומאות אזרחים נפגעו. טיל שלישי פגע במסלול שדה התעופה דוב שבצפון העיר. הנזק הסביבתי היה רב מאוד, וטרם התקבל מידע על היקף הנפגעים המדויק. דיווחים על נפילות טילים ועל נפגעים רבים הגיעו מאזורי המרכז, חיפה ובאר שבע. התקשורת דיווחה על עשרות אלפי אזרחים מבוהלים שרצו ברחובות בהיסטריה ובחוסר אונים וחיפשו לעצמם מסתור. השרים הביטו זה בזה בחוסר אונים. הרמטכ"ל כבר יצא מזמן לכיוון הבור בקריה, ומשם החל לנהל את המערכה הנגדית מול האויב, אף שכלל לא היה ברור מיהו.

הלחץ וחוסר הסדר היו גדולים מכדי שמישהו ישים את לבו באותה עת לבלוג שעלה במקביל באתר המסורת היהודית "שובו בנים" ובעמודי הפייסבוק והטוויטר של העמותה, בשמו של הרב יוחנן אהרון הכהן. דבריו החלו בציטוט מספר יחזקאל, פרק לח:

לָכֵן הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע. וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן, אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ, רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב. וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה, וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג. כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הַאַתָּה-הוּא אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים, לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי ה', תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי, בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲדֹנָי ה', חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם, וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו וְעַל-עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'. 

לאחר הציטוט הזה, הוסיף הרב וכתב:

המלחמה השלישית אינה בפתח. היא כבר כאן. האמינו כולכם בשליחותו של השליח, אשר יביא את הניצחון והגאולה לעולם, כי בידו הכוח.

מנהלי האתר לא הצליחו לאתר את מקור הבלוג או את כותבו. הם גם לא הצליחו למחוק את הטקסט או לשנותו. איש התמיכה הטכנית שהוזעק למקום טען כי הפתרון היחיד הוא להפיל את האתר לחלוטין, ואז להעלותו מחדש. אנשי פייסבוק בישראל ניסו אף הם להבין כיצד הועלה הפוסט, בלי שאפשר לזהות את מקורו. הגורמים הטכניים קיבלו אישור ממנהליהם למחוק את הפוסט אפילו במחיר של השבתת האתרים, אולם כל הניסיונות להוריד את האתרים, לכבות את השרתים ולאתחל אותם מחדש עלו בתוהו. גולשי האתרים שקראו את הכתוב החלו להפיץ את הבלוג ברשתות החברתיות, ובתוך שעות ספורות, תורגמו הדברים לשפות רבות, ונחשפו לפני מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם. האיש שכתב את הדברים לא אותר, אף שהיו שטענו כי הם מכירים אותו. איש לא ידע שהדברים נכתבו על ידי אדם שנעלם מעל פני האדמה זמן רב קודם לכן.

המילים הגיעו אל הציבור האמריקני בשעות אחר הצהריים של אותו יום, בדיוק בשעה שזיהו לווייני החלל האמריקניים שני שיגורים של טילים גרעיניים ארוכי טווח מצפון קוריאה לכיוון צפון אמריקה. גם הלוויינים שהוצבו מעל אסיה הגיבו והצביעו על שיגורי טילים ממזרח רוסיה לעבר וושינגטון, ניו יורק ולוס אנג'לס. הנשיא הרוסי, דימיטרי מגרייב, התקשר לנשיא האמריקני, ג'רלד לינדון, כשהטילים עוד היו בדרכם ליעדם, והודיע לו חד־משמעית, כי הממשל הרוסי אינו עומד מאחורי המתקפה הזו. הוא ידע גם לומר לנשיא האמריקני, שגם הממשל האיראני אינו עומד מאחורי ירי הטילים לעבר ישראל. הנשיא הסיני התקשר אף הוא בקו האדום, ודיווח כי איש בצפון קוריאה לא אישר ירי טילים. המבוכה הייתה רבה, והמועצה לביטחון לאומי, כמו גם הסי-אי-איי, לא ידעו לומר מה באמת קרה. מערך הטילים האמריקני הגיב וחימש את טיליו לכיוון מוסקבה, טהרן ופיונגיאנג.

הבריטים והגרמנים הודיעו מיד על תמיכתם המלאה בארצות הברית ובישראל, אבל נמנעו מהתערבות אקטיבית במלחמה. ההימנעות הזו לא חסכה ממדינות אלו סדרה כואבת של פיגועים קשים, בימים שהגיעו אחר כך. הדיווחים בתקשורת העולמית לימדו כי לונדון ספגה פיצוצים אדירים בבניין הפרלמנט, בארמון המלוכה ובגשר לונדון, ובברלין קרס בניין הרייכסטאג על יושביו, ומיד אחריו קרס גם המבנה העצום של מרכז סוני בכיכר פוטסדאם. מספר ההרוגים נאמד במאות רבות, והממשלים שנותרו בשתי המדינות נשארו חסרי אונים לחלוטין.

בתום דקות ארוכות של לחץ היסטרי במסדרונות הממשל, התקבלו הדיווחים הבאים בחדר המלחמה של הבית הלבן:

"הטילים הרוסיים והקוריאניים ששוגרו לעבר ערי ארצות הברית נוטרלו ואינם מחומשים עוד. הם הוסטו מנתיבם, וייפלו באזורים פתוחים בלי לגרום נזק".

אנחת רווחה קולנית נשמעה בחדר, אך לא לאורך זמן. שש יחידות של הכוחות המיוחדים הוזנקו אל מקומות הנפילה של הטילים, שנפלו כולם באזורים בלתי מאוכלסים ברחבי ארה"ב, אולם אלו גילו שמישהו הקדים את הצבא האמריקני, והסיר את כל ראשי הנפץ הגרעיניים מהטילים. עכשיו החל מרדף מסוג אחר לגמרי. הדיווח הזה הועבר מיד לנשיא לינדון, שתפס את ראשו בין ידיו והגיב:

"זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. שישה ראשי נפץ גרעיניים מסתובבים באופן חופשי במדינה".

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים