יונה וולך- לא כמו כולם אירוע זום במוזיאון החצר הישן / אורה פיקל

לרגל שבוע "נפשות" למען פגועי הנפש בקהילה, שחל בימים אלו , פנה מוזיאון חצר הישוב הישן  למשורר אביחי קמחי,בבקשה לקיים ערב שירה כחלק מאירועי הספרות המתקיימים במוזיאון. אביחי קמחי הציע להעמיד את דמותה  של יונה וולך במוקד האירוע , וגייס לצורך הערב יוצרים הבקיאים בשירתה  של וולך: ד"ר דורית זילברמן, ד"ר דיתי רונן, המשורר רוני סומק, המבקר והעורך הספרותי רן יגיל והמשוררת הדרה לוין ארדי.

במהלך הערב שולבו קטעים מסרטו של יאיר קדר משנת 2012- "שבעת הסלילים של יונה וולך".

באמצעות הסרטונים והדוברים הרהוטים עקב אביחי קמחי אחר הסימנים השונים ביצירתה וניסה לפצח את חידת יונה וולך.

בראשית האירוע קרא אביחי קמחי את השיר "הבתולה הקדושה" מתוך כוונה להציג את חתרנותה של וולך בשירה העברית. הוא סקר בקצרה את חייה של  המשוררת. יונה וולך נולדה בכפר אונו בשנת 1944 להורים עולים מסרביה. אביה, נהרג במלחמת העצמאות , בהיותה בת 4. מותו השפיע רבות על חייה ויצירתה. היא עסקה בשירתה באירוטיות , מיניות, פחד, מוות ושגעון.  בערב זה ביקש אביחי להציץ לחדר העבודה של המשוררת , ולהבין את השפעתה על משוררים בעבר ובהווה.

ד"ר דורית זילברמן ניתחה את השיר "אויויו" המהווה בעיניה דוגמא לשירתה היחודית של וולך ומצביע על דמותה החידתית. "צפורה" - מתייחסת הן ליונה והן מתכתבת עם "שלום רב שובך צפורה נחמדת" של ביאליק. ד"ר זילברמן מוצאת בשירתה של וולך הומור, אירוניה וזעקה של חוסר מוצא , ושילוב שפה גבוהה לצד שימוש בסלנג. במילים "ימים קשים, כמו לשתות את כל הימים בקשית"- ניתן לראות את הקושי בחייה של וולך. התחבושות המכסות את הפצעים הן כמו בגדים המכסים את הגוף. מתחת להסוואות (תחבושות) הגוף פצוע. בלילה ניתן להסוות את הפצעים בגלל החשיכה, אך ביום שוב חוזרים לתחושת חוסר המוצא והבדידות.

הדרה לוין ארדי , התמקדה בזוית אחרת של יונה וולך. לדעתה, יונה וולך הבינה שהפרסום הגן עליה מפני התעלמות ממנה ומיצירתה.עצם הפרסום אפשר ליונה וולך לא להיות כמו כולם ולומר דברים שבדרך כלל לא אומרים. הפרסום נתן לה הגנה מרחבית .היא היתה נפש בלתי ניתנת לעצירה.

המשורר רוני סומק התמקד אף הוא בבדידות אותה חשה יונה וולך.הוא ציטט מהשיר "דובה גריזילית גידלה אותי". הוא התייחס לליהטוט  בין שפה גבוהה לשפת הדיבור.  לטענת סומק, לכל משורר יש קופסה שחורה שצריך לפענח כדי לפענח את שירתו . אצל יונה וולך הוא מצא את המילה "זה" כמשמעותית. "זה לא מה שישביע את רעבוני/ זה לא מה שיניח את דעתי/לא זה לא זה".

סומק ציטט ממחקרה של ד"ר דורית זילברמן על השיר "יונתן" – הילדים הנושאים את ראשו הכרות של יונתן אומרים "לא תארנו לעצמנו שאתה כזה". כוחה של המשוררת טען סומק, הוא שהוא לוקח מילה לא חשובה  ועושה ממנו רוקנרול.

המשוררת ד"ר דיתי רונן, רואה בשיר "תן למילים" הנחייה ליצירה. שיר שמעיד על ההתמסרות הטוטלית של וולך ליצירתה. ההתמסרות ליצירה, ההקשבה והיכולת לקחת לאן  שהוא מוביל אותך מחוללים את החוויה שרצית לחולל במילים. היצירה היא לא המצאה אלא הטבע.

בהתייחסות לדבריה של ד"ר רונן העיר אביחי קמחי ראה בשיר "אבשלום" כשיר המייצג את וולך. שיר כואב העשוי מלאכת מחשבת.

על יחסה של יונה וולך אל האמונה נכתבו מילים רבות. בסרטו של יאיר קדר תארה וולך חיבור מילדות עם אלוהים. לטענת ד"ר זילברמן,  אלוהים אצל וולך הוא אביה ממנו התייתמה בגיל רך.

רן יגיל, רואה בוולך את המשוררת הגדולה ביותר בין המשוררים הישראליים מקום המדינה בכלל ובשנות השישים בפרט. משוררת שאינה עוסקת ברגשותיה הפרטיים ובשירת נוף. היא מתייחסת בשיריה לטירוף, מעמד האשה, ואמונה. אין עוד יונה וולך- היא לא כמו כולם. אגדה בחייה ושבעתיים במותה. שירתה סחפה . היא ראתה עצמה כמדיום. משוררת שהלכה עד הקצה. משוררת שהשפיעה על משוררות רבות דוגמת מירי בן שמחון, נורית זרחי, חגית גרוסמן ועוד.

האירוע המקוון התקיים בשיתוף עם אגודת הסופרים העבריים ו"נפשות" וצפו בו למעלה מ-240 איש.