פרק מספר:
הגולם/ יוסי חקלאי 


סיפור הגולם מדגים את המתח הקיים בין המחשבה האנאיקוניות הנטועה במסורת היהודית לבין תפיסות שונות של ייצוג חזותי שהתפתחו בה. סיפור הגולם אף חלחל לאגדות רבות, לספרות ולקולנוע. הסיפור מדגים את הקשר שבין סיפורי הבריאה לבין ניסיונם של יחידי סגולה, חכמים וצדיקים לברוא גולם, שהוא אדם בעל פגמים וחסרונות,או חיות (עגל), כמלאכת אומנות. עם זאת, לא נוכל להסתפק בהסבר כי יצירת הגולם היא ניסיון לחקות את מעשה בריאת האדם על ידי האל. כפי שהראנו, האל הוא אומן-על הבורא ויוצר עולמות ויצורים. על כך מוסיף ליבס:

החוזר בתשובה וחושב (חורש) מחשבות אמת, עתיד לנחול את העולם הבא. אבל אולי נרמז כאן גם הפירוש הבא: התשובה תעניק לבעליה את היכולת לברוא גולם בשם המפורש ותהפוך אותו לבעל עולם מושלם. רמז זה כלול במילים 'וחרושת אמת חרש': חרש בלשון המקרא יצר. פועל זה נאמר למשל על יוצר המשכן (שמות ל''ה, ל''ה) ואף על יוצר פסל של עבודה זרה (ישעיה מ', נ''ט).[i]

המילה חרש שמשמעותה עבודת מגיה, מציין ליבס, קשורה אף היא לעוסק ב"מעשה המרכבה" הנקרא "חכם חרשים", ובתרגום אונקלוס מציינת המילה חרש את המכשף: "הצירוף 'חרושת אמת' מתאים אפוא לשמש רמז לבריאת הגולם, שכן הגולם הוא בריאה מגית ועל מצחו הייתה חקוקה מלת אמת".[ii] במקרא, החרש הוא האומן.[iii]

לפי הקבלה, בצלאל, אומן המשכן, אב טיפוס לאומן, ידע צירופי אותיות, כלומר שהוא הכיר את אותה "שיטה" שבה השתמשו עושי הגולם, לפי רוב הכתבים והאסכולות. פעולת הבריאה, העשייה ויצירת הגולם היא בראש וראשונה פעולה מיסטית או מגית, פעולה דמיונית או פעולת עשייה מיסטית להוכחת גדולתם של חכמים או צדיקים. התהליך של בריאת הגולם או האדם המלאכותי, דומה דמיון רב ליצירה אומנותית. עשיית הפסלים והצלמים ה"מדברים" בקרב היוונים ופגנים אחרים, נתפסו כמעשי אומנות ועבודה זרה שחדרו והשפיעו על המרחב היהודי. הן ביצירה האומנותית והן בעשיית הגולם מתקיימים שלבים דומים: התבוננות, לימוד, איסוף חומרים, טכניקות שונות לעיצוב הצורה או הגוף, הענקת נשמה-רוח-נפש, לעיתים הענקת שם, גילוי יחס מיוחד ליצירה ודירוגה.

על בסיס ספרו הרחב והמעמיק של משה אידל גולם, מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות, על יצירת אדם מלאכותי,[iv] מאמריהם של גרשם שלום, של יהודה ליבס, ויוסי דן,[v] אתמצת את הגישות השונות ביהדות ימי הביניים ליצירת הגולם והאדם המלאכותי, ולאחר מכן אוסיף את החיבורים והקשרים לאומנות החזותית.

 

באחד בתשרי נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה, שנייה נמלך במלאכי השרת, שלישית גיבלו, רביעית ריקמו, חמישית עשאו גולם, ששית נפח בו נשמה, שביעית העמידו על רגליו, שמינית הכניסו לגן עדן, תשיעית צוהו, עשירית עבר על ציויו, אחת עשרה דנו, שתים עשרה נתן לו דימים. אמ' לו הקב"ה אדם הרי את סימן לבניך (ויקרא רבה [מרגליות], פרשת אמור, פרשה כ''ט).

 

במקור זה עולה תחילה מחשבה על אודות היצירה העתידית. לאחר מכן מתקיימת התייעצות, ובשלב השלישי היוצרים מערבבים חומרים, לשים עפר ומים, לפני שלב הרקמה והחיבור. הגולם מצטייר כגוף שלם נטול רוח חיים. עתה היוצר נותן נשמה באפו, מחיה אותו ומקימו על רגליו. בשינויים מסוימים לכך נכתב במסכת אבות דרבי נתן:

 

כיצד נברא אדם הראשון, שעה ראשונה הוצבר עפרו. שניה נברא צורתו. שלישית נעשה גולם. רביעית נתקשרו אבריו. חמישית נתפתחו נקביו. ששית נתנה בו נשמה. שביעית עמד על רגליו, שמינית נזדווגה לו חוה. תשיעית הכניסו לגן עדן. עשירית צוהו. אחר עשר סרח. שתים עשר נטרד והלך לו לקימה שנאמר ואדם ביקר בל ילין [תהילים מ"ט כ"ד].[vi]

 

בפרקי דרבי אליעזר, האל מקבץ את העפר שממנו יברא את הגולם, מעפר המזרח והמערב, ומכל רחבי האדמה. זאת כדי שהארץ לא תדחה את מי שמת מלהיקבר בקרבה: "שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת, אלא ללמדך שבכל מקום ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו". גם התיאור בפרקי דרבי אליעזר מורה כי בשעה הראשונה נצבר העפר, בשנייה מתרחשת לישה של המים והעפר, בשלישית האל רוקם אותו, ברביעית "זורק בו נשמה" ובחמישית עומד הגולם על רגליו. לאחר מכן מעניק הוא שמות. בהמשך הדברים נאמר שהאל לוקח את חומר הגולם ליצירת האדם הראשון "במקום טהור בטבור הארץ, רקמו ותכנו ורוח נשמה לא הייתה בו". את החומר ליצירת היצור לוקחים מהאדמה, ממקום טהור. האל כאומן בוחר בטוב ביותר. אז נופח האל רוח נשמת חיים בגולם, והאדם הנעמד רואה בפליאה ובתמיהה את בריות האל לדורותיהם ומהלל את יוצרו, הנברא:

 

קם על רגליו והיה בתואר כדמות אלהים, והיתה קומתו מן המזרח למערב, שנאמר אחור וקדם יצרתני, אחור זה מערב וקדם זה קדמה מזרחה, וראו אותו כל הבריות ונתייראו מלפניו סבורין שהוא בוראן ובאו להשתחוות לפניו, אמר להם אדם מה באתם? להשתחוות באנו, בואו אני ואתם ונלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו למי שבראנו ואם אין עם ממליכים את המלך הוא ממליך עצמו ואם אין עם מקלסים את המלך, המלך מקלס את עצמו, באותה שעה פתח אדם את פיו וענו כל הבריות אחריו והלבישו גאות ועוז והמליכו עליהן ליוצרן ואמרו ה' מלך גאות לבש (פרקי דרבי אליעזר (היגר), חורב, פרק י).

 

היצירה נתפסת לעיתים על ידי האנשים הסובבים ככוח הבורא עצמו ולא כתוצאה שלו. הבורא נשכח או מוסתר על ידי היצירה עצמה. הנברא אדיר הממדים, המתגלה בכל עוצמתו לעיני כול, ייראה בעיניהם כאלוהים עצמו. במצוטט במדרשים ברור מתי האלוהים נותן נשמה בגולם הנוצר ("וייפח באפיו נשמת חיים"). אך באיזה שלב ביצירה חל המעבר מהחומר הגולמי, או מהיצירה ה"מתה" ליצירה בעלת נשמה "המדברת" אלינו?

בפירוש מדרש רבה לבראשית מופיע הגולם כענק הממלא את העולם כולו ממזרח למערב ומצפון לדרום, ואף ממלא את חללו של עולם:

 

רבי תנחומא בשם רבי בנייה ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר: גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב: גלמי ראו עיניך (תהילים קלט, טז). אמר רבי יהודה בר סימון: עד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו: דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו. שנאמר (שם) גלמי ראו עיניך, גולם שראו עיניך, כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון. הוי, זה ספר תולדות אדם (בראשית רבה כ''ד, ב').

 

בעוד שהגולם הצטייר עד כה כגוש עפר חסר כל נשמה, או כחומר בעל צורה ותו לו, מסתבר שנברא הוא בתחילת מעשה הבריאה גדול ועצום. בשעה זאת קיבל מהבורא את תמונת ההיסטוריה האנושית, תסריט תולדות האנושות. את הנשמה הפעילה העליונה קיבל ביום האחרון לבריאה. מדוע לא ניתנה בו נשמה מיד עם עשייתו? הכתוב מציין שהסיבה לכך הייתה שלא יחשוב שהוא שותף לאל במעשי הבריאה.[vii] המידות העצומות של הגולם העלו את התיאורים המיסטיים והקבליים של שיעור קומה, האדם הקדמון והאדם הראשון.

מתי, אם כך, יוצאת היצירה אל העולם? האם כאשר ספגה את מרב תכונותיה החומריות או כאשר נגעו בה נגיעה של נשמה?

 

תָּנָא צוּרַת הַוָּלָד כֵּיצַד, תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ דּוֹמֶה לְרָשׁוֹן, שְׁתֵּי עֵינָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי חֳטָמָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי אָזְנָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו, כִּשְׁתֵּי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית. פִּיו, דּוֹמֶה לִשְׂעוֹרָה. גְּוִיָּתוֹ, כָּעֲדָשָׁה. וּשְׁאָר אֵבָרָיו מְצֻמְצָמִים בּוֹ כְּגֹלֶם, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר [תהילים קל''ט, ט''ז]: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה, סְדוּקָה כִּשְׂעוֹרָה לְאָרְכָּהּ, נִתּוּחַ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין בָּהּ. כֵּיצַד הַוָּלָד שָׁרוּי בִּמְעֵי אִמּוֹ, מְקֻפָּל וּמֻנָּח כְּפִנְקָס, רֹאשׁוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו, שְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁנֵי עַגְבוֹתָיו, פִּיו סָתוּם, טִבּוּרוֹ פָּתוּחַ, וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי, שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ. יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתַּח הַסָּתוּם וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ (ויקרא רבה י"ד, ח').

 

במדרש ויקרא רבה הגולם דומה לעובר. העובר זעיר, איבריו קטנים, והוא מכווץ ברחם אמו עד ליציאתו אל העולם. בתהליך היצירה, נרמז כאן, מתרחש סבל וכאב. בתלמוד הבבלי נכתב: ''רבא ברא גברא (אדם/גולם) ושלח אותו לרבי זעירא, שזיהה כי אין בו כוח דיבור והחזירו לעפרו'' (הבבלי, סנהדרין, ס''ה, ע"ב). לאותו יצור היה גוף והוא יכול היה לנוע ולהניע, אבל חסר היה בו כוח הדיבור והמחשבה. חיבורים רבים בקבלה הציגו פירושים לסיפור ובעיקרם נאמר כי פה טמונה ההוכחה שלחכמים, צדיקים ומקובלים כוחות מיוחדים ליצור יצור. עם זאת, כוחם פחות מהאל ותמיד עומד בפניהם מחסום. המחסום יהיה, למשל, שלעולם יהיו בני האדם בעלי עוונות, חטאים כאלה או אחרים. לעיתים ייאמר שכוח היצירה אינו נובע מהם אלא מהאל, הנענה לבקשת החכם או המיסטיקן.

בהמשך לאותו סיפור יאמר שרב חנינא ורב אושעיא למדו בחברותא את ספר יצירה, ונוצר להם עגל בן שלוש (שבשרו טוב ביותר) ואכלוהו לערב שבת. לחכמים שלמדו יחדיו את סודות ספר יצירה גרמו לכוחות עליון ליצור חיה בעלת נפש פחותה. אבל, כאמור, הם לעולם לא יגיעו לדרגת האל משום שאין נקי מעוון וחטא, אין שלמות באדם, באומן, שיחפש כל חייו ובכל יצירתו דרך אליה, "ושמה לא תעבור". האומן יכול ליצור אך אינו יכול לברוא.

מהיכן מוענקים הכוחות ליוצר? הגישות הקבליות השונות והמגוונות יחשפו כי ההשראה נובעת מהרוח העליונה, מאינסוף, ונאצלת מהספירות העליונות. אבל הרוח העליונה, נאצלת אל מי שמבקש אותה בחיפוש העולמות העליונים, מי שמבקש את ההשראה. קבלת הרוח היוצרת איננה דרך חד-סטרית היורדת מלמעלה, אלא היא מחייבת לימוד מעמיק בסודות ספר יצירה, בהבנת צירוף האותיות, בהכרת שמות האל, בל"ב נתיבות חוכמה. היוצר מכיר בכוחות אלוהים עליונים, אדם הראשון, או אדם קדמון. לצד הידיעה העמוקה, המבקש כוחות השראה ויצירה יכין את עצמו נפשית, פיזית, יטהר עצמו וסביבתו הקרובה.

רש"י בפירושו ל"רבא ברא גברא" יעמיד את כוחו של רבא לברוא גברא על לימודו, ידיעתו את ספר יצירה. ייתכן שהחיפוש הוא פנימי, אבל סוד ספר יצירה, וסוד האותיות והספירות איננו רק מניח שיטה ל"בריאה", אלא גם מספק מסד להשראה למיסטיקנים היוצרים.

רבי אליעזר מוורמייזא (1160-1240), העוסק בספר יצירה, כותב: ''יש לו לטהר עצמו ללבוש בגדים לבנים [...] ושמעתי כי אבן עזרא ברא בריה לפני ר"ת (רבנו תם) ואמר ראו מה שנתן הקב"ה באותיות הקדושות".[viii] רבי אליעזר, מגדולי חסידי אשכנז, מזהה את הכוחות הנותנים השראה בבורא דרך האותיות בספר יצירה: "לא ניתן לאדם יהיה אשר יהיה לעשות דברים כאלה (בריאת גברא, ובריאת עגל), רק אם יאות הוויה לשעות לתפילות".[ix]

יהודה בן ברזילי הברצלוני מבטא מקובלים רבים מאשכנז וספרד בהתייחסו לבריאת יצור מלאכותי. בדבריו המתייחסים ל"רבא ברא גברא", יציג את הלימוד המעמיק והמתמיד בהלכות התורה ובספר יצירה, ואת העמקת הכוונה בתפילה ובקדושה ככוח המעניק, או המאציל יצירה לצדיק. זהו שכר הטרחה מתנת האל, מרצון האל למקובל. כוונה, העמקה, לימוד ותפילה יביאו את היוצר אל מקור השראה ולקבלת המיומנות לעשייה:

 

ומפני שהיו עוסקין וטורחין באותן הלכות היה מזמין להם הב"ה כמו בן אדם חדש או כמו שור או שאר בהמות הכל לפי טורחן, שאם היו טורחין באותן הלכות ומתפללין בקדושה כדי שיהא שכר הטרחה כל כך עד שיזמין להם הבורא כדמות בני אדם חדש, אך כדי להפריש [להבדיל], בינו לבין שאר בני אדם מפני שאין כל חדש תחת השמש מששת ימי בראשית.[x]

 

האם האומן יתחיל בטקס לקראת היצירה, ימיין את החומרים, ייכנס למרחב היצירה ואז תענה לו ההשראה? אולי ימתין האומן, ראשית, ל"שפע החכמה האלוהית", להשראה, כדי שיוכל ליצור?

בתחילת המאה ה-13 רבי יוסף בן שלום אשכנזי טען כי היו בידו של אברהם, עם שָׂרֵי, כוחות לברוא גולם (נפש) או כוחות מיוחדים כדי להביא נפשות לאמת האמונה באל אחד. נגלה כי כוחות היצירה שלו נבעו מהרצון לגלות את סודות העולם, חקר סיבות ועילת העילות. אברהם מגלה את האלוהות דרך עשר הספירות ואותיות הקודש. האל רואה את דרכו מקרבו ומביאו לחיקו דרך הספירות. חקר העולם וסודותיו, הרצון לגלות את מסתורי העולם וחוקיו יכולים להיות ליוצר, לאומן, למאמין, כוח מניע ודחף ליצירה. אצל היוצר, היצירה היא לפעמים "כלי" ומתווך לגילוי העולם. ידיעת סודות ספר יצירה גורמת לשפע הנבואה המוענקת לאברהם (ולבצלאל):

 

וכיון שצפה א"א (אברהם אבינו) והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו. פי' שחקר בחקירה אחר חקירה עד שעלה בידו כי יש נמצאים נעלמות והן י"ס (עשר הספירות) והתחיל לבחון זה עד שחקק בחכמתו וחצב בבינתו אותיות הקודש. וצרף ועלתה בידו הבריאה שנאמר את הנפש אשר עשו בחרן מלבד שנתעסק אברהם אבינו ע"ה בצירוף האותיות של ס"י, כדארז"ל (כדאמרו רבותינו ז"ל) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוי משתעי בהדיה ולא אחיב ליה אמר האי מן חבריא הוא תוב לעפרך.

[...] ואמרו רז"ל ואמלא אותו רוח אלהים יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. וכאשר עלתה (עטרת) בידו נגלה עליו אדון (יסוד) הכל וקראו אוהבו כי נחקק י"ס בצורתו וכרת לו ולזרעו ברית את (יסוד) עולם (עטרת) שנאמר והאמין בה' (ת"ת) ויחשבה לו צדקה. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו במילה באות ברית קדש. ובין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ר"ל (בינה) שהשפיע לצורתו בשמים ממעל ובארץ מתחת וגלה לו אח סודו מצד הנבואה כפי מה שנתחכם מעצמו ולפיכך שכן עליו כבוד (עט') ה' (ת"ת) משכן במים (חסד) פירוש לאותיות הקודש. דלקן באש (גבורה), רעשן ברוח, הרי אמ"ש של הנבואה שהשפיע השם על אברהם אבינו ע"ה. בערך בשבעה, הוא שבע כפולות של הנבואה שהשפיע השם ית' על אברהם אבינו ע"ה.[xi]

 

אברהם הילך בעולם וחקר אותו מתוך סקרנות. החקירה של העולם מקרבת את האדם אל הבנת חלק מסודותיו ואלה הן ל"ב נתיבות חוכמה (ספירות ואותיות). התקרבות זו אל האל מובילה אל ברית, ברית המילה בשני מובניה: ברית בין הבורא לאדם הדבק בו וחקר העולם והבריאה, או חקר העולם והטבע, שמעניקים לאומן יתר קרבה ורגישות, היכולה להעשיר את יצירתו. על כך מתווספים דברי רמ"ק מהמאה ה-16:

 

כיון שצפה (אברהם אבינו) – פירוש התחיל להסתכל בהנהגת העולם. ואפשר שנאמר שצפה – ברוח הקדש, והביט – בתחתונים, וראה – בעליונים, בסוד עולם שנה נפש דבוקים ונאחזים אלו באלו. וחקר – בדרך חקירה במציאותם, היותם נמצאים מעליונים תחתונים בדרך עילה ועלול כנודע. וחקק וחצב וצרף – כבר פירשנו למעלה ענין חקיקה וחציבה וצירוף לברוא איזו בריה. כיון שצפה – פירוש התחיל להסתכל בהנהגת העולם. ואפשר שנאמר שצפה – ברוח הקדש, והביט – בתחתונים, וראה – בעליונים, בסוד עול"ם שנ"ה נפ"ש דבוקים ונאחזים אלו באלו. וחקר – בדרך חקירה במציאותם, היותם נמצאים מעליונים תחתונים בדרך עילה ועלול כנודע. וחקק וחצב וצרף – כבר פירשנו למעלה ענין חקיקה וחציבה וצירוף לברוא איזו בריה. ויצר – כענין רבא ברא גברא בסנהדרין, וזהו ועלתה בידו – שהוציא לפועל חכמת היצירה, שבזה נתאמת לו ענין היצירה והפוך הטבע, הפך דעת החקירה, כדפרישית בפרקים הקודמים. נגלה אליו וכו' – אז כשנתאמת ונקבע באמונות האמתייות בהיותו בן מ"ח שנה, נגלה אליו אדון הכל בדרך נבואה ממש, הושיבו בחיקו – בסוד אתה בחרתנו מכל העמים, הפך ואל תחבק חיק נכריה. נשקו על ראשו – סוד הנשיקה רוח ברוח, כמו שהנטילה בנשיקה כדכתיב על פי ה' כן הנפיחה אל הנשמה בנשיקה בסוד ויפח באפיו נשמת חיים וכו', והכוונה שקשר נשמה טהורה מאצילות על ראשו. קראו אוהבו – כדכתיב אברהם אוהבי, דהיינו שנתן לו מדת חסד מקום האהבה כדכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, כדכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ושמו בשמו - ה' שנוסף בו שהיא של שם.[xii]

 

גילוי העולם – ההשוואה בין העולמות העליונים והתחתונים, או בין העולמות הנסתרים או המרוחקים, בממדי המרחב הזמן והנפש, בין הגלוי לנסתר – הוא כוח מניע לא רק עבור המדען, אלא גם עבור האומן, וכמובן המיסטיקן. באומן מסתתר הרצון לחקות את הנעשה בעליונים במציאות הקרובה. אבל יכולות היצירה, אומר הכתוב, נובעות מהרוח האלוהית המעוררת חיים ויצירה, ומואצלת מאהבתו.[xiii] לכן רק מתי מעט, יחידי סגולה, כאברהם, ירמיה, בן-סירא, משה ואחדים אחרים, זכו למשוך כוחות מהספירה העליונה ולברוא גולם בעל דיבור.[xiv] מעין "אומנים גאונים" שאותם נישקה רוח מיוחדת:

 

אבל יש לך אדם שטורח מעט ומפני קדושתו וחסידותו וטהרתו או זכות אבותיו מתקיימת בו התורה יותר מאדם אחר שיטרח יותר ממנו ולין בו כל המידות הללו ויתקיים יותר בזה שיש בו כל המידות הללו מזה שטורח יותר ממנו ואין בו כל המידות הללו אבל מכל מקום מתנת החכמה והדעת והתבונה מן הק' (הקדוש) אל האדם על ידי סיבות ועלילות וטרחים וכללא דמלתא לפי הטורח השכר.[xv]

 

רבי יהודה הברצלוני מבהיר לקורא שלא תמיד נדע מדוע ניתנו כוחות מיוחדים לאדם זה או אחר. לעיתים אולי בזכות אבות ובזכות מצוות או בשל מעלות נסתרות, ולא בשל שכר על חיי מוסר. בהמשך חיבורו ידגיש ויאמר:

 

וכל חכמה צריכה לב ואינה מתפרשת ומתבררת יפה אלא בכיוון הלב וגם כן כל האומניות צריכות לב עמוק כדכתיב מלא אותם חכמת הלב וגו' וכל שכן חכמת התורה שלא ימצאו לה לומדיה ועוסקיה סוף מרוב חכמות שבה, ואינה מתפרשת אלא בכיוון הלב, כדכתיב ובלב כל חכם נתתי לב נתתי חכמה ואומר לב חכם לימינו וכן בעל הספר הזה מפני שיש תחתי חכמות גדולות ופלאות עמוקות, פתח לו ל"ב בתחילתו שהם שלשים ושתיים נתיבות.[xvi]

 

בעקבות דיון על בריאת אדם חדש מעלה הכתוב שחוכמת הלב חשובה לכל האומנויות, לכל הבנת העולם, והחוכמה הרגשית מכוונת הלב פותחת את ל"ב נתיבות החוכמה, עשר ספירות ואותיות ספר יצירה. ניתן לראות בלב מקור ליצירה, בפנימיותו העמוקה והאינטימית של נפש האדם, המנסה להגיע לחקר סוד דברים, כאן סוד השיטה (הטכניקה, לפי הגדרת אידל) של ספר יצירה ופרשניו. עם זאת, באותו החיבור ידגיש רבי יהודה הברצלוני: "נמצא כל היצור וכל הדיבור יוצא בשם אחד מתהו ממש ועשה את שאינו ישנו וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס [...], פירש נמצא כל היצור וכל הדיבור בשם אחד".[xvii]

בפירוש ספר יצירה המיוחס לרס"ג אנו למדים כי:

 

יש לו לטהר עצמו ללבוש בגדים לבנים ואין לו לאדם לעסוק יחידי חוזרת חלילה. פר"ס לשון מחול כלומר שהולך כבמחול כשרוצה לבראות, וחוזרת לקדמותה על החזרת המחול, ושמעתי כי אבן עזרא ברא בריה לפני ר"ת (רבנו תם) ואמר ראו מה שנתן הקב"ה באותיות הקדושות ואמר חזור (פנים) לאחור וחזרה לקדמותה: […] קוברים – "בתחתיות ארץ'' [תהילים קל''ט, טז].[xviii]

 

ובמילים אחרות, על היוצר העומד בפני אומנותו להכין את עצמו נפשית וגופנית. הוא יסובב בכעין מחול ויחולל מסביב למקום היצירה, וישנן את האותיות או השמות הקדושים, מעין מנטרה המתמקדת ביצירה: ''יאמר רל"א שערים הלוך ושוב" חוזר הגלגל פנים אחור […] רצוא ושוב". האל נותן כוחות לאותיות ולאדם שלקח קרקע בתולית:

 

בורא ברייתו מקרקע בתולה מגבלו וקוברו בקרקע ועושה עגול וגלגל סביב הבריאה ואומר בכל היקף והיקף אלפא ביתא אחת וכך ג׳ ד׳ תס״ב פעמים ואם הולך לפנים הבריאה עולה בחיים על ידי כח אמירת האותיות שנתן בהם הקב״ה כוח.

 

את הגולם יקברו באדמה, המשולה למעין רחם. לאחר שהיצירה הושהתה באדמה היא תצא לאוויר העולם, כעובר הנולד. לפי כתבים קבליים רבים, מתגלות אנרגיות יוצרות לאותיות, למילים ולשמות השם הנאמרים מתוך ידיעה וכוונה. תפקידן הוא למקד את המיסטיקן, להביאו כולו להלך נפש של אווירת יצירה. ייתכן שלאורך התהליך שעובר על היוצר הוא חש כי אין שלמות במעשיו.

רבי אליעזר מוורמייזא, בפירושו לספר יצירה יסביר:

 

יש לו לטהר עצמו ללבוש בגדים לבנים ואין לו לאדם לעסוק יחידי [..] לא טוב היות האדם לבדו. ויש לו ליקח קרקע בתולה במקום הרים שלא חפר בה אדם שם. ויגבל העפר במים חיים ויעשה גולם אחד ויתחיל לגלגל באלפא ביתות של רכ"א שערים אבר לבד כל אבר שכת"ב באו"ת בספר יצירה כנגדו ויתגלגלו בהתחלת א"ב ואחר כך יגלגל בהברת א [...]. והכל יעסוק בטהרה, אלו רכ"א שערים, שיטה א' אינו מדלג כלום. שיטה שנייה מדלג אות אחת בין כל אות ואות...[xix]

 

כאשר אשווה את המיסטיקן לאומן, ליוצר, שאינו מכיר את הכתבים המיסטיים-מגיים, או שאינו מומחה עדיין בטכניקות אומנות, הרי שלומד הוא תחילה מאחרים, ובהגיעו לבשלות מתייעץ ולומד מאומנים אחרים, ואז יש והוא מרגיש חכם ועושה מלאכת מחשבת. בשיטה או בטכניקה ישנו שילוב של אמירת אותיות ושמות, אמירות על פי סדר מוכתב, רציף או קטוע, מדלג, או המרת אותיות. עם אמירת האותיות נגלית המשמעות המיסטית. בשעה זו המקובל ינוע, לדוגמה במעגלים במעין מחול, או יתבודד באווירה אקסטטית.[xx] ליוצר טכניקות משלו, כגון שילוב צבעים, או בהעמדת חפצי האומנות במרחב, שיתוף חומרים, או תפיסת זמן במרחב וחלוקת המרחב. ישנן גרסאות שונות לאופני אמירת האותיות או כתיבתן, לתנועותיהן ולניקודן. לפעמים השוני נובע בשל דרגת הנביא, הצדיק או החכם ביחס לאל, בשל קרבתם אליו ודבקותם בו. יכולתם להעמיק וליצור נובעת גם מידיעת האל ושמותיו.

בכתב היד, "סוד השם במ"ב אותיות", המתוארך למאה ה-13, נראה כי יכולת בריאת היצור מושגת רק בכוח המחשבה, על ידי חמישה דברים: תיקון, צירוף, מאמר, מכלל וחשבון:

 

התיקון שתדע השם מתחילתו ועד סופו כמו שהוא כתוב, הצירוף הוא שתצרף אותו בכ"ב אלפא ביתות של ספר יצירה ותדע לעשות מכל צירוף וצירוף מאמר. ואחר כך לכלול הכל יחד שהוא המכלל ואחר כך לידע חשבון כדי שלא תטעה בחיבור האותיות ובנקודם. דע כי כל הדברים הללו נכללים בספר יצירה ועל זה נתנו חכמים ז"ל תחילתו ל"ב והוא עיקר תורה שבכתב, כמו שאמרנו ב׳ מבראשית ל׳ מישראל, על זה אמרה תורה ''לא ידע אנוש ערכה'' היה בורא עולמות כמו הברוך הוא.[xxi]

 

ברוב הפירושים על בריאת הגולם, האדם המלאכותי ואף בריאת העולם, מסתבר שקיים מקור אחד לשיטות היצירה והוא ספר יצירה. ספר יצירה מתייחס אל פרשת הבריאה בבראשית. דמויות המופת שעל פיהן יש לנהוג הן אברהם (והאבות) וכמובן משה. למרות ה"אסכולות" השונות והזרמים המגוונים בקבלה, ספר יצירה והזוהר הם המקורות המרכזיים להבנת סודות הבריאה ולהבנת קיום העולם, האדם ויצירתו. גם בתקופות שונות באומנות נזהה מקורות משותפים, דמויות מפתח ומורי דרך שעולים במקורות אלו.

רבי יצחק סגי נהור (1160-1235), ממקובלי פרובנס, בנו של הראב"ד כותב בפירושו לספר יצירה:

 

אחת – תחלת ההויות. אחת רוח אלהים חיים – כי מן הרוח הכל. ברוך ומבורך – שזהו רוח כי הקול ברוח והוא נעימות המשכת הרוח, ועל ידי הקול החציבה כי המשכת הקול פנימית. ברוח חקק – חקיקה בקול וחציבה ברוח על ידי הקול. וקול יש בו ממש ואינו זולתי כלי. וחצב – בה ברוח עצמו יש בה חקיקה וחציבה. לפי דקותו דקות חציבתן ולפי גסותו גסות חציבתו. ורוח אחת מהן – היא התשוב"ה שבה נחקקו כ"ב אותיות, לא שתהינה האותיות דבר זולתי הרוח, כי מן הרוח עצמו נחצבו ואות הדבר עצמו, אותיות שמן יצאו החקיקות. מים – חס"ד. רפש – יותר קל מטיט – הנצוק מכלי אל כלי, כי טיט הוא עב" […] חקקן בבינה [נ"א, בתשובה] – עשה הגולם, אבל לא רצה לדבר מן הרשימה אף על פי שמצינו הרשום בכתב אמת, כי הרשימה איננה צורה עד היותה תחלה בכתיבה. וחצבן – מן האותיות שהיו יסוד תחלה חקוקות בבינה אחרי העשות הגבולים בחקיקה שאחרי הרשימה. שקלן – זו כנגד זו ושקלן כדי לזווגן לעשות פירות, שאי אפשר להתאצל דבר מדבר בלי משקולת. והמירן – התמורה בכלל החילוף, דכתיב [שיר השירים ב', י"א], ''הגשם חלף הלך לו''.[xxii]

 

לפי ריס"ן, המקור לכל בריאה ויצירה היא רוח החיים, רוח אלוהים, והאותיות הן הבונות והן אבני הבנייה, שאמירתן ברוח נחצבות. בצורה עדינה הן יוצרות את המים, שהיא ספירת חסד, וכשהן יורדות ומתעבות יהוו רפש שממנו ייווצר הטיט, העבה יותר. אבל כדי שלא ליצור רק חומר, אלא צורה, האותיות צריכות להיכתב ולהיות חקוקות בספירת בינה. כפי שראינו בכתבים רבים, בריאת הגולם או האדם המלאכותי נעשית מכל השלבים (של קול וחקיקה וחציבה וכתיבה, שקילה והמרה) ובאמצעות טיט ומים. בכמה מקומות אף נעשית מהאוויר והאש: "וחקק וחצב וצרף – כבר פירשנו למעלה ענין חקיקה וחציבה וצירוף (אותיות) לברוא איזו בריה. ויצר – כענין רבא ברא גברא בסנהדרין, וזהו ועלתה בידו – שהוציא לפועל חכמת היצירה".[xxiii] בהרחיבו בנושא השימוש באותיות מתאר ריס"ן התבוננות בצייר או צורף:

 

צרפן – עד כאן דבר מן העולם העליון, עכשיו נדבר מאיזה מקום נפעלו הנפרדים מפשיטות האותיות. צרפן זיווגן פעמים רבות. ושנה הלשון לומר שקלן צרפן ששניהם ענין זיווג כפי פנימיותן, כענין רשימה שהיא פנימית מחקיקה וחקיקה היא פנימית מן החציבה. וכן השקול פנימי מן ההמרה, וההמרה מן הצרוף כענין השלהביות, כי כל עוד שהן מתפרדות אין יכולת לעשות מעשה עד שיתחברו כולם בגחלת. וכן באילן, אין הבדים חזקים כל אחד ואחד אלא בהצטרפם זה על זה וזה לפנים מזה. והצרוף עצמו שהזכיר הוא אומר על כל מה שהזכיר שאין דבר מתחבר מבלי צרוף.

 

האומן המערבב צבעים או חומרים ליצירה שוקל באילו חומרים להשתמש, באיזו כמות ובאיזה יחס לחומרים או לצבעים אחרים:

 

וצר בהן – מלשון ציור וצורה. בהן – באותיות בעצמן עשה בהן צורה כדי שתצטייר צורה אחרת ממנה למטה" [...] חקוקות בקול – בהמשכת נעימות הקול נאצלו האותיות ונחקקו, כדכתיב [תהילים כ"ט ז'], 'קול יי' חוצב להבות אש', כי הקול מחלק אות אחת להרבה אותיות בהמשכתו, והקול פנימי כי עניינו דק מאד ואין משיגו: חצובות ברוח – בכח התשובה נחצבו והם בתשובה. והאותיות יש להם גוף ונשמה קבועות בגידי הראש וברוח האותיות כלם והרוח קבוע בפה, כי הפרש יש בין תנועות הלשון לתנועות הפה, כי כלי הרוח העננע המדברים המתנועעים בהם, ויש להם מקום קבוע שאי אפשר לזוז ממקומו.[xxiv]

 

הקול בורר כל אות ואות, כל מילה ומילה. המעשה של היוצר יכול להבחין בין כל מרכיב, להעניק מהות לכל פרט, להדגיש כל שלב בתהליך, כמו הייתה לכל רכיב רוח, נשמה ועצמות משלו.

לפי הרמ"ק, הצלם הוא המודל שעל פיו ייוולד האדם "הטבעי" בזיווג ורוח האדם הראשון. זה היה כנראה הדגם שעל פיו יווצר הגולם. הנשמה העליונה "מצטיירת" על ידי הרוח היורדת ומתגלה דרך הנפש, והנפש מתגלה בצורה בגולם וממנו צורת החלקים והאיברים. כוחות היצירה נאצלו אל הספירות, והספירות הן איברי הגוף. על כן בכל איבר מאיברי הגוף שוכן כוח היצירה והמעשה. הפה ההוגה את האותיות למעשה שותף במעשה היצירה:

 

ואולם באופן מציאות הוייתו אמר בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו (בשעה שאותן רוחות יוצאות ממקומן) וכו', ירצה כי מציאות הנשמה הוא כמו האומן הצורף הכסף וברצונו לצייר צורה ומתיך את הכסף. והנה לצייר צורת ענין הנרצה אליו צריך לצייר קודם המקום שבו יצטייר הצורה ההוא ויגלם בתוך אויר הצורה ההיא המציירת הכסף המתוקן אל הצורה והנה הנשמות הם רוחניות בין חלק הרוח בין חלק הנפש בין חלק הנשמה. והנה מאחר שעל ידי הזיווג נתקן השפע הראוי אל החלקים האלה צריך בחינה רביעית שבה יגלמו לצורת אדם המצויירת באויר הגן. והנה מציאות גולם האויר שבו נצטיירו צורת החלקים הנזכרים ולכן הוא שלישי לרוח ורביעי לנשמה ושני לנפש. והוא כי הנפש מצטיירת בגולם הצלם, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח. ועל הציור הזה הוא שאמר אתתקן קמי מלכא קדישא כו' בפרצופא דקאים כו' ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. כי ממציאות הגלם החלקים הנז' בגולמם הוא הצלם. ולכן כאשר האדם מזדווג עם אשתו מקדים הצלם הזה כדי שעל ידו יגלם הוולד כגולם צורת הפרצוף.[xxv]

 

כמו האומן המבקש להגיע ל"הולדת" היצירה, כך היוצר יזווג בין המחשבה לבין נפשו. ברוחו הוא ידמה את המקום או החלל שבו תופיע היצירה ובדמיונו תצויר הדמות שתעלה ביצירה, כפי שהגולם נעשה לפי הצלם.

בשעה זו שני חיבורים יופיעו במקביל: האחד, נטוע בעולם הרוחני המיסטי והוא חיבור בין עולמות עליונים, המואצלים מאינסוף וספירות עליונות, חוכמה ובינה, לבין הספירות שמתחתיהן ועד עולמנו. החיבור השני נוצר באדם עצמו, בין עולמו הרוחני לבין לנפשו, ומכאן לגופו, שהוא כלי הפועל לעשייה. אותם כוחות בריאה ויצירה נובעים מספירת החוכמה: "הבקי בסדר המרכבות העליונות לא יתרחק לו לייחס מה שבזה בזה, מה שבאדם העליון בשלשה מיני אדם התחתונים שהם עולם, שנה, נפש". העולם מציין מרחב, חלל, וכלי קיבול. שנה היא זמן. נפש היא החיות שבתוכנו והכוח המניע:

 

וזה חלק מחכמת הרשב"י ע"ה באדרא בסוד שיעור קומה כדפרישית (כפי שפירשנו) לעיל. וגם זה חלק חכמת ר' ישמעאל בההיא ברייתא כאשר נבאר לקמן בס"ד, שנתן צורה לאיברים העליונים, ולא שיש בהם צורה אלא שהם מחייבים הצורה למטה ומהם נמצא בעולם שנה נפש כדפרישית, ומהתחתונים יוודעו העליונים ומהעליונים ימצאו התחתונים, ואלו דפוס אלו, ואלו חותם אלו.[xxvi]

 

האותיות בספירות העליונות מעצבות לא רק את האיברים, אלא יוצרות את הדגם לאדם הראשון, שיהווה את החותם שלפיו נטבע הגולם:

 

ברא האצילות האציל אלהים הוא הבינה כי האצילות קודם מכל דבר הוא אצילות החכמה שנאצלה מכתר עליון וכל הדברים והאותיות נאצלו עם החכמה ומן החכמה לבינה וכן כולם. ועתה בא לומר לך שבראשית שהוא חכמה ברא אלהים שהוא הבינה ובריאה ויצירה ועשיה כולם כינוי לאצילות, ובעבור שנקרא האצילות הראשון שהוא הכתר מן הב' בראשית ע"כ קרא חצי בר"א שי"ת שהוא ברא אצילות שהאצילות אלהים וזהו רבא ברא גברא הפך שמו וברא ומכאן אתה למד והכל בכח הא' בר"א אב"ר שכל איברי האדם היו בכוחו ועתה האצילה החכמה אבר אבר לעצמה שהם יד ימין ושמאל ולב שוק ימין ושמאל וברית ועטרה ואז אמר לעולמו די וניתן רשות והאצילה השמטה ערלה וקליפי ערלה ימין ושמאל ובמקומו יתבאר בעזה"י.[xxvii]

 

לפי הרמ"ק, סוד התנועות מוסיף על האותיות כדי לעורר את השפע היוצר את גולם. כמאתיים שנה לפני הרמ"ק, שילב רבי יוסף אשכנזי את האותיות, התנועות והצבעים ביצירת הספירות. הספירות המקבלות צבעים שונים הן כאיברים השונים באדם, אשר להם צבעים רבים.

האדם הקדמון הלוריאני, כמו האדם הראשון במדרש, מכיל את היקום כולו. אותו אדם קדמון הוא סוד יצירת הגולם. לפי רבי שמעון לביא, מטרתה של תורת הצמצום הלוריאנית, או תורת גניזת האור, היא להגביל את התפשטות האלוהות עצמה ולאפשר להתהוות דבר השונה ממנה.[xxviii] אחד מעקרונות הקבלה הלוריאנית הוא צמצום האל שנועד לתת לעולם להיוולד. לכן עולה השאלה, האם על האומן היוצר להצטמצם ולהקטין את עצמו ואת אישיותו כדי לאפשר ליצירתו להיוולד וכדי לתת לה מקום משלה, או שמא עליו לראותה כחלק בלתי-נפרד ממנו?

 

ועל דרך זה היה צמצום האור שנתאסף למעלה ונשאר המקום פנוי ואז כל עכירות ועוביות הדין שבאור האינסוף שהוא שם כטפה בים הגדול ונעשה גולם אחד מעכירות ועוביות כח הדין כנזכר שגולם זה מוקף ממעלה וממטה ומהצדדים מאור האינסוף ומגולם זה נתפשטו הארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כי המאציל העליון ברצונו הפשוט להוציא כוונתו לפועל חזר והוריד מעט מאותו האור שצמצם בתחילה לתוך הגולם זה ולא כולו.[xxix]

 

הגולם, היצור-יצירה, מכיל את כל העולמות למרות היותו מוחשי, עבה ועכור. רוצה הכתוב לומר כי גם יצירת מופת עשויה להכיל עולם סמלים, אור ויופי שלם. אך מהם החומרים שמהם נוצר הגולם?

לאחר שלמדו החכמים את ספר יצירה שלוש שנים, הם בחרו באדמה בתולית או אדמה מטבור הארץ. הם קיבצו את העפר והוסיפו מים חיים טהורים ולאחר מכן לשו את התערובת. בתיאור הקבלי החומרים חייבים להיות נקיים וטהורים, ואף המים יהיו טהורים כבפולחן בית המקדש. לא רק שהחומר זך, אלא הוא גם מסמל מעשים מקודשים. בטכניקות אחרות החכמים חוקקים, מציירים את צורת גולם על האדמה, סובבים אותו תוך כדי ביטוי האותיות והשמות, והגולם קם. דוגמה לכך נראית בדברי רבי אברהם אזולאי (1570-1643):

 

היו לוקחים עפר חדש שלא עובד בו והיו מניחים אותו עפר על הארץ בשווה. והיו מחקקים באות עפר שם הדבר שהם רוצים לבראת. ובכל אות ואות היו מצרפים בו כל האלפא ביתות. ביצר אדם היו מצרפים א׳ עם כל האלפא ביתות וכן אות ד׳ עם כל האלפא ביתות וכן אות המ"ם עם כל האלפא ביתות עם תנאים אחרים שהיו עושים והיה נברא אותו דבר.[xxx]

 

הגולם קורץ מעפר ומים ואילו רמ"ק משווה את הצלם בספר הזוהר עם הגולם. בספר החיים שמחברו אינו ידוע, ובספר האמונות לרבי אבן שם טוב, לגולם צדדים רוחניים הנובעים מהאוויר, כלומר, מהבל הפה ההוגה את אותיות הספירה:[xxxi]

 

וייצר אלוהים בשני יודין אחת לאדם ואחת לחוה. ב' יצירות יצירה לט' חדשים יצירה לז' חדשים. חכמים במדרש צפנו הסוד ועתה על קו האמת ואופן התבונה אפרש על דרך ספר יצירה: דע, כי בצרוף כ"ב אותיות הקדש שהיו כתובים בזרוע של השם יתברך בם יצר את האדם. בשלש תיבות אמ"ש בם ברא עיקר הגוף: בצרוף א' אש"ם בם ברא אויר הנברא מרוח, בה ברא הגויה לאדם ולחוה. זכר באמ"ש נקבה באש"ם. מ' אשר בה צר ארץ ממים ובה צר בטן באדם. ש' אשר בה צר השמים מאש בה צר ראש באדם אלה ביום א' ואלה ביום ו'. בז' אותיות כפולות בג"ד כפר"ת בהם צר ז' שערים בגוף וז' כוכבים אלה ביום ד' ואלה ביום ו'. בצרוף אות ב' צר שבתי בעולם, פה באדם וגזירת חיים ומות תמורתו. בצרוף אות ג' צר צדק ועין ימין באדם וגזרת שלום ורע תמורתו. בצירוף אות ד' מאדים ועין שמאל באדם וגזירת חוכמה ואולת תמורתו. בצרוף אות כ' צר חמה ואף ימין באדם וגזירת עושר ועוני תמורתו. בצרוף פ' צר נוגה ואף שמאל וגזירת זרע ושממה תמורתו. בצרוף ר' צר כוכב ואוזן ימין באדם גזירת נוי וחן ותמורתו כיעור. בצרוף ת' צר לבנה ואוזן שמאל באדם וגזירת ממשלה ותמורתו עבדות. גלל לכן נקראים כפולות שגזרתם כפולות […] זולתי פרטי הגוף ושס"ה גידים ורמ"ח אברים יזכני האל להבין ולהורות: "ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן אדמה" ולא מן הארץ כי על גדולתו וגבורתו ותקפו של יוצר בראשית שנאמר (יואל ב, כא) "אל תראי אדמה" כי לשון "אדמה" מורה על היות המלכות מלאה מן דין והיראה והיא אדומה ממדת הדין. ארץ מורה על רצוי ופיוס. מלאך הממונה על אדמה". (אדמה הנותנת לאדם את שמו) […] כתב הזוהר (זו"ח רות) כך ברא קב"ה אנש בעלמא יהיב ביה שמי' יהו"ה י"ה אב ואם ו"ה בן ובת. כאשר ברא הקב"ה (בינה) אדם (תפארת) בעולם נתן בו שמו.[xxxii]

 

שלום ואידל מתייחסים לגולם העשוי מעפר אדמה כיצירה המעלה את הכוחות הקמאיים. בחירת החומרים ליצירה תייצג את המאפיינים או את מהות היצירה. האדמה שממנו קורץ הגולם מעלה כוחות מהאוב, כוחות מוסתרים, אבל גם שורשי יניקה עמוקים הנותנים חיים. לגולם אין כוח דיבור, בדומה ליצירות אומנות חזותית, שהן שותקות, אילמות, אף על פי שהן מדובבות את רגשותינו.

באגדה על ירמיהו ובן סירא המופיעה בחיבורים קבליים בשינויים קלים,[xxxiii] לימוד הדרך ליצירת אדם מלאכותי נעשית בשניים, בחברותא. כאשר קמה היצירה לחיים היא אוחזת בסכין ובכך הכתוב מראה שהגולם מסוכן ליוצריו ולסביבתו. הוא מסוכן גם מכיוון שכתובה עליו המילה אמת. יצירה מלאכותית זו אינה אלא חיקוי לא שלם למקור, כלומר העתק של האדם שנברא על ידי האל. היצירה יכולה להיות סמל לגאוות האומן וליהירותו. היצירה האומנותית יכולה להיתפס כתעמולה, ולא כאמת. הסכין מסמל מתח זה. לכן, לפי האגדה, ירמיהו מוחק במצחו של היצור את האות אל''ף והופכה ל''מת''. אל עפר תשוב.

מאיר הלוי אבולעפיה (1170-1244) רואה בגולם אחיזת עיניים. לעומתו, אברהם אבולעפיה המתעניין בשיטות האקסטטיות, מרחיב בנושא יצירת הגולם:

 

אין ספק כי החכמה האלוהית גזרה בחיוב אמיתות מציאות האדם מפני שנחתם בו כל המציאות להיותו נמצא בשלוש צורות חלוקות זו מזו באמיתות מציאותם כאשר המציאות כולה נחלקת לשלשה חלקים הנמצאים הנקראים שלש עולמות והם עולם האדם השפל הנברא מחמר התחתון והוא מהזך שבו והוא טיפת הזרע והורכב מד' יסודות כאחד והנה הוא גולם בלי שום צורה חיה והוצרך לתת בו צורה נפשית מעולם האמצעי ואחר זה תדע מהות הנפשות ומהות הגוף וצורך עוד האדם הזה.[xxxiv]

 

ועוד הוא כותב:

 

והמעשה הגדול שבכל המעשים הוא לעשות נפשות בסוד ''ואת הנפש אשר עשו בחרן'', כי כן השם עשה את האדם ישר בדמות אלהים עשה אותו. וזה המעשה הוא אצלנו תכלית המעשים הטובים כולם, ועל כן חייב כל משכיל לעשות נפשות יותר ממה שהוא חייב לעשות גופים, שגם חיוב עשיית הגופים אין תכליתו כי אם לעשות נשמות. ובכך ידמה האדם לעושיהו שכן אמר הנביא ע"ה על עניין מעשה השם, ''כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי'' [ישעיה נ''ז]. וע"כ חייב כל משכיל אשר השיג דבר מהשגות השכליות למסור מהם קבלה אמיתית כפי מה שהשיג וכפי כוחו למי שיראה לו שהוא מכין עצמו בהכנה הראויה להבין לזה ולא יהיה מקנא במקובלים אשר הם ראויים לקבל שכן אמרו רז"ל בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו.[xxxv]

 

לפי אברהם אבולעפיה, מעשה היצירה נועד לעשות נפשות ולהתקרב לאל. עשיית האדם המלאכותי, הגולם, נועדה להראות את מעשי האל וגדולתו או לסלול את הדרך לעולמות עליונים. המיסטיקן שיוצר את הגולם רק כדי להראות את כוחו הרי הוא כמכשף, מגיקון, "פושע רשע וטמא" ועובד עבודה זרה. הדבר דומה לאומן אשר יוצר כדי לפאר את שמו ולהראות גדולתו, ולא למען האומנות לשמה או תכלית אחרת. תחושת הכישלון או ההרס העצמי גורמים לאומן להשמיד את יצירת האומנות. דומה הדבר למחיקת האות האל''ף ממצחו של הגולם. אומנים אחדים עשו כן במהלך התקפות זעם, מכיוון שלא הצליחו להגשים את שאיפתם לשלמות, רוי ליכטנשטיין (Lichtenstein) או פרנסיס בייקון (Bacon), לדוגמה.

בידי היוצר הכוח לשנות את יצירתו ולהעניק לה משמעות, כלומר חיים, ובכוחו גם למחוק אותה אם היא יוצאת משליטתו.

 

ואם ירצה לסתור מה שברא חוזר לאחוריו סביב באמירת האותיות ותשקע מאליה הבריה ותמות, וכן אירע מעשה לפני ריב"א ותלמידיו שעסקו בספר יצירה ורצו לבראות בריה וטעו בהליכתן והלכו לאחוריהן עד שנשתקעו בארץ עד טבורן בכח האותיות ולא היו יכולין לצאת וצעקו והקול נשמע לפני ריב"א ואמר להם אמרו האותיות מאלפ"א ביתו"ת ותלכו לפנים כמו שהלכתם לאחור וכן עשו ויצאו.[xxxvi]

 

לפי סיפור הגולם של המהר"ל מפראג, החכם סובב את הגולם ונפח בו נשמת חיים. המהר"ל מצווה על יצירתו לקום לחיים והדמות אכן קמה. המהר"ל מצווה על יצירתו שתציית לכל דבריו ובראש וראשונה תגן על היהודים מפני הקמים עליהם. הגולם, יוסלי (יוסף), ממלא אחר הוראותיו. בנוסח אחד, עם תום עלילות הדם, המהר"ל יאמר נוסח צירופי אותיות וירדים את הגולם לעולמים.[xxxvii] בנוסח אחר, היו חקוקות על מצחו אותיות אמת, וכאשר ערב שבת אחד שכח המהר"ל להרדימו, הגולם עמד לחלל את השבת ולסכן את סביבתו, ולכן מחק רבי ליווא את האות אל''ף שעל מצחו. לפי גירסה אחרת, פתק עם אותיות אמת הוצא מפיו.[xxxviii]

בסיפור הגולם, נדמה שהיצירה נוצרה בכוחות מופלאים כדי להגן על קיומם של חיי היהודים. לשם כך הוענקו לגולם כוחות-על זמניים. כשתסיים היצירה את תפקידה, היא תשכון בעליית הגג, או במרתף מוזיאון. בכל יצירות האדם המלאכותי, במקורות הקבליים, הודגשה חד-פעמיותה של היצירה.

האדם המלאכותי הוא כדמות המתגלה למקובל בשעת האיחוז והאקסטזה. היא נעלמת ומתפוגגת מהדמיון בסיום מעמד הדבקות באל, שהוא מעמד אישי ואינטימי. לעומת החיזיון הדמיוני, ראינו כי מי שמדבר על השמדת האדם המלאכותי מדבר עליו כעל גוף, כדבר-מה מוחשי. אצל ר' יהודה החסיד ותלמידיו או אצל ר' יוסף אשכנזי, מדובר על השמדת היצור. יצירת היצור או יצירת העגל נעשו לפי חיבורים שונים עבור מטרה שימושית. העגל, למשל, נוצר למאכל.[xxxix] הגולם, בחיבור מאוחר, נוצר להגנה מפני צוררים. אחרים ביססו את הקשר והחיקוי בין העולמות העליונים, האדם הקדמון והאדם המלאכותי, כפי שראינו בתיאולוגיה האנתרופומורפית. באופן זה, רמ"ק ראה בעשיית הגולם עניין טכני בלבד ולא עניין מיסטי. דינו של היצור הוא כדין חיה בדמות אדם ואפשר לשחוט אותה.[xl] לעומת זאת, בצפון צרפת במאה ה-13 וה-14, וכמאה חמישים שנה מאוחר יותר בצפון איטליה, התחזקו המגמות המגיות של עשיית היצור המלאכותי.

רבי יצחק דמן עכו נשאל בעת לימודיו בחבורת מקובלים "מה בין בריאה ליצירה"?[xli] בפירושו לפרשת בראשית ובהתייחסו לרבי אליעזר מוורמייזא, מתברר לקורא כי המילה "בריאה" מתייחסת לבריאת הנפש החכמה העומדת לנצח, "שהייתה כוונתו על נפש השכל שהיא לעולם עומדת", בעוד שהמילה יצירה מתייחסת לגוף המתכלה.[xlii] היו חכמים שהצליחו ליצור רק עגל מתורת האותיות, והיו כרבא, שיצרו אדם מלאכותי שלא מדבר ואין בו כוח חושב. היו גם כירמיה ובן-סירא שיצרו גולם מדבר המחזיק סכין. מכאן עולה שיהיו בעלי סגולה שיגיעו אל כל העולמות – עולם היצירה, עולם המלאכים ועולם המרכבה באלוהות – אבל נפשם לא תיגע בעולם האצילות של האל.[xliii] רק אומנים בודדים יעלו לעולמות רוחניים הגבוהים ויצרו יצירות מופת על-זמניות, הנוגעות ב"אצבע האל" או ב"משמר המלך" העליון, ואילו אומנים אחרים יסתפקו בשהות בעולמות היצירה והעשייה.

האומן, הצייר, מוכן להיכנס לעולם הלא נודע, שאולי ריק מכל משמעות או מכל סמליות מובטחת ומוכרת. הקו, המכחול, מושכים אותו והוא מגלה את היצירה תוך כדי התפתחותה. תיאור זה חופף לתיאורים אקסטטיים, דוגמת אלה של אבולעפיה, או של רבי יצחק דמן עכו. תיאור זה הוא מעין בריאה, או יצירת-על, משום שהוא פורץ מפנימיותו של האומן, שכל כולו נתון בתהליך היצירה ולא נתון למוסכמות אומנותיות. רוח האומן, החודרת אט-אט ולבסוף יוצרת צורה, היא שנופחת רוח חיים בציור.

 



[i] ליבס, י', ''גלם בגימטריא חכמה'', עמ' 33-32, liebes.huji.ac.il/files/golem.pdf

[ii] שם, שם.

[iii] שמות, כ''ח, יא: ''מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָך". שמות פרק ל''ה, ל''ה: ''מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת''.

[iv] אידל, מ', גולם: מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי, ירושלים: שוקן, 1996.

[v] Sholem, G. "The Idea of the Golem", in: On the Kabballah, trans. Manheim, R, New York, 1969; ליבס, ד', ראו מאמרו בנושאי חוג העין וחוג הכרוב, הערה 248.

[vi] אבות דרבי נתן, פרק ראשון, ח', ראו www.daat.ac.il/daat/mahshevt/avot/1-2.htm

[vii] מצוטט אצל אידל, הגולם, עמ' 69, מדרש אבכיר.

[viii] רבי אלעזר מוורמס, פירוש ספר יצירה.

[ix] שם, שם.

[x] רבי יהודה ברזילי הברצלוני, פירוש ספר היצירה, ברלין תרמ"ה, עמ' 108.

[xi] רבי יוסף בן שלום אשכנזי, פירוש ספר יצירה, פרק ו' משנה ד', www.hebrew.grimoar.cz/jecira/ravad_jecira.htm

[xii] רמ"ק, פירוש ספר היצירה, פרק שישי שער תשעה עשר, ח', www.hebrew.grimoar.cz/jecira/ramak_jecira.htm

[xiii] הנשיקה מעוררת לחיים. היא מזכירה את הנשיקה המעוררת את פסיכה, הנפש, וגם את פסלו של אנטוניו קנובה (1789). רבים מההוגים היהודיים היו בקיאים במיתולוגיות ההלניות. ראו בן-שלום, ר', ''מיתוס ומיתולוגיה של יוון ורומא בתודעה ההיסטורית של יהודי ספרד בימי הביניים'', ציון, תשס"א, עמ' 451.

[xiv] אידל, גולם, עמ' 118.

[xv] רבי יהודה ברזילי הברצלוני, פירוש ספר היצירה, ברלין תרמ"ה, עמ' 7.

[xvi] שם, עמ' 106 (דיון על בריאת אדם מעמ' 101).

[xvii] שם, עמ' 211.

[xviii] מצוטט בחלקו ומוסבר אצל אידל, הגולם, עמ' 102, פירוש ספר היצירה המיוחס לרס"ג (כנראה במאה ה-12), www.sefaria.org.il/Rasag_on_Sefer_Yetzirah.1.3?lang=he

[xix] הר"א מגרמייזא (ר' אלעזר מוורמס), פירוש על ספר יצירה, מונקאטש 1883, ט''ו, ע"ב, warburg.sas.ac.uk/pdf/agh345b2977344.pdf

[xx] שלום, ג', זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית, עמ' 116-115, 235.

[xxi] אידל, הגולם, עמ' 82.

[xxii] רבי יצחק סגי נהור, פירוש ספר יצירה, סוף פרק ראשון ותחילת פרק שני, www.hebrew.grimoar.cz/jecira/slepy_jecira.htm

[xxiii] רמ"ק, פירוש ספר יצירה, פרק שישי, שער תשעה עשרה, ח'.

[xxiv] ר' יצחק סגי נהור, פירוש ספר יצירה, פרק שני.

[xxv] רמ"ק, פרדס רימונים, שער ל''א, פרק ד', www.hebrew.grimoar.cz/kordovero/pardes_rimonim.ht

[xxvi] רמ"ק, פירוש ספר יצירה, www.hebrew.grimoar.cz/jecira/ramak_jecira.htm

[xxvii] ספר הפליאה, www.hebrew.grimoar.cz/anonym/sefer_ha-pelija.htm

[xxviii] הוס, ב', ''תפיסת 'גניזת האור' בספר כתם פז לר' שמעון לביא בהשוואה לתורות הצמצום הלוריאנית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל'', כרך דברי הכנס הבינלאומי הרביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית, לזכר גרשם שלום, תשנ"ב, עמ' 361-341.

[xxix] ויטל, ח', ליקוטים חדשים, עמ' 17, מצוטט אצל: הוס, הערה 28.

[xxx] אברהם אזולאי, ספר אור חמה.

[xxxi] אידל, הגולם, עמ' 243- 244.

[xxxii] ר' מנחם ציוני, פירוש התורה, בראשית ב', ז'.

[xxxiii] פירוש ספר היצירה המיוחס לרס"ג, דף מ'.

[xxxiv] אבולעפיה, א', ספר חיי עולם הבא, www.hebrew.grimoar.cz/abulafia/chaje_olam_ha-ba.htm

[xxxv] שם, ז'.

[xxxvi] רס"ג על ספר יצירה ב', ד', ב'.

[xxxvii] הרשקוביץ, ש', א', ספר נפלאות מהר"ל, ''הגולם'', תשי"א, www.otzar.org/wotzar/book.aspx?14681

[xxxviii] ראו אידל, הגולם, הערה 15 לפרק י''ג, עמ' 339.

[xxxix] בין השאר נמצא בכה"י, של אלימנו, הספרייה הלאומית בפריזJohanan ben Isaac Alemano, Traité kabbalistique, p.72, Cote: Hébreu 849

[xl] אידל, הגולם, עמ' 176.

[xli] שם, שם, עמ' 117.

[xlii] רבנו יצחק ב"ר שמואל דמן עכו, ספר מאירת עיניים, ירושלים, תשנ"ג, עמ' ל''ז.

[xliii] אידל, הגולם, עמ' 118–119.



חפש באתר
טואול - בניית אתרים