סיפור האופרה 'טוראנדוט'/יעקב שקד
אופרות הן הפגנה נהדרת של הצלילים המופלאים, שבני אנוש מסוגלים להפיק מגרונם. המלה 'אופרה' היא צורת הרבים של אוֹפּוּס, דהיינו עבודה. השם המלא הוא 'אופרה די מוזיקה' (Opera di musica) - יצירה מוזיקלית. אופרה היא מחזה. כלכל מחזה כן גם לאופרה יש, לצד המוזיקה, את המחזה הכתוב - סיפור העלילה והטקסט שבפי השחקנים. לטקסט של אופרה קוראים 'ליברטו' (libretto) ובעברית, לִיבּרִית.
אופרה היא מחזה תיאטרלי, שבו כל השחקנים הם זמרים מעולים וכל הטקסט שלו מושר. הכל נאמר בשירה, בליווי תזמורת. באופרה לא מדברים. כל מה שיש להגיד אומרים בשירה. משהו כמו, "כל האוּלם אומר שירה". סיפורי המעשה של האופרות מוכרחים להיות סוערים, אף על גבול הלא סביר, אחרת על מה ישירו בתוגה, בהתלהמות, ביגון, ובהתרוממות הנפש? על עבודה פקידותית? על חומוס? ועל כך אמר המשורר האנגלי וִ'יסטְן היוּ אוֹוְ'דֶן (W. H. Auden 1907-1973), "עלילה של אופרה טובה אינה יכולה להיות הגיונית, כי אנשים לא שרים כשהם הגיוניים." למידת ההיגיון שבאופרה התייחס גם מי שאמר, "אופרה זה כשאדם נדקר בגבו ובמקום לדמם הוא שר." אבל, עולמנו מלא כל כך ב"אִיגָיוֹן", שאיש לא מחפש אותו דווקא באופרה.
רבים מבקרים באופרה בקביעות, רבים עוד יותר מבקרים מעת לעת. אבל לא כולם מכירים את סיפור המעשה של האופרה בה הם צופים, והם נהנים בעיקר מן המוזיקה, ומביצועיהם הקוליים של הזמרות והזמרים המפיקים ממתירי הקול שלהם צלילים נפלאים באמת. רק סְפורים מבינים את המושר, שהוא בדרך כלל באיטלקית.
הרוב הגדול של הציבור משוכנע שאינו מכיר אף אופרה, והרוב הגדול של הציבור טועה בעניין זה. כל אדם מן הישוב מכיר לא מעט שירים ונעימות מאופרות, אף אם אינו יודע שזהו מקורם.
אני אוהב לשמוע אופרה. אופרה טובה היא יצירה מופלאה. אבל לא אהבתי לראות אופרה. במקרים רבים עדיף היה שלא לראות מאיזו גוף היפופוטמי, וקלסתר פנים לא בדיוק אסתטי, בוקע הקול השמיימי הזה. במקרים רבים מדי, מימיקה נלעגת ופה פעור לרווחה בשירה, כמו מוסך של משאית, די היה בהם - לגבי - כדי לחסל כל אפשרות לחיות את העלילה בדמיון, וליהנות ממנה. אבל, זהו עניין של טעם, ויש מי שדווקא נהנים מן הדברים האלה. פעם היו עומדים "הבחור הצעיר והתמיר" ו"היפיפיה הדקיקה, חולת השחפת" ולא מסוגלים אפילו להתחבק מרוב משמנים. טוב שהדברים השתנו. בדורותיים האחרונים מושם דגש ניכר על המיתאם בין הדמויות לצורה ולממדים של מי שמגלמים אותן, בכדי שלא יהיו גרוטסקיות.
לליברית יש אך חשיבות זניחה באופרה, משתי סיבות. האחת היא שהאופרה, על הסיפור שלה, משמשת בעצם רק כתירוץ המאפשר לזמרים לשיר ולתזמורת לנגן; והשניה היא, שממילא הרוב המוחלט של המאזינים לא מבין את המילים. לכן אין איש מתייחס לכותבי הליברית ואיש אינו זוכר את שמם. כאן הם מקבלים ההומאז' שלהם.
באופרות יש קטעים מרכזיים של שירת-סולו או דואט, המהווים רכיב חשוב בסיפור ובהצגה, וגם מאפשרים לזמר או זמרת הראשיים להפגין את מיטב קסמי כשרונם. שירים אלה קרויים אריה (aria), שזה בלשון ברבים, ומשמש גם כלשון יחיד. האריה מושרות לרוב בליווי התזמורת, אך יש גם אריות "נטו" לקול אדם בלבד. רבות מאוד מן האריות הן כה יפות, נעימות למשמע וקליטות, עד כי הפכו ברבות הימים למוּכָּרוֹת כמעט לכל, אף כי רוב המכירים אותן אינו יודע כלל כי מקורן באופרה. חלק מהן מובא, כל אחת במקומה, בספר זה.
מעת לעת אביא פה את סיפור העלילה של אופרה מפורסמת ויפה. והפעם:
טוּרָאנדוֹט
Turandot
מאת ג'אקומו פוצ'יני
Giacomo Puccini 1858-1924
ליברית
מאת ג'וזפה אדמי (Giueppe Adami) ורנאטו סימוני (Renato Simoni)
על פי המחזה 'טוראנדוט' מאת קארלו גוצי (Carlo Gozzi)
המבוסס על הסיפור 'שבע היפיפיות' מאת המשורר הפרסי בן המאה ה-12 ניזאמי גאנגָ'בי
המקום: פקינג שבסין
הזמן: המאה ה-XII
הדמויות הראשיות: הנסיכה טוראנדוט (Turandot) - סופראן; אביהָ אַלטוֹאוּם (Altoum), קיסר סין - טנור; טימוּר (Timur), מלך טטארי מודח - בס; הנסיך העלוּם קאלאף (Calaf) בנו של טימור - טנור; ליוּ (Liù) משרתת, ה"עיניים" של טימור - סופראן;
אריות מוכרות:
נסון דורמה Nessun dorma אף אחד לא יִישַן
סיניורֶה אסקולטהSignore ascolta אדון תקשיב
סיפור העלילה
אופרה בשלוש מערכות.
האופרה 'טוראנדוט' היתה יצירתו האחרונה של פוצ'יני, והוא מת לפני שהספיק להשלים אותה עד תומה. סצנות הסיום הושלמו על ידי המלחין פראנקו אלפ'אנו (Franco Alfano).
לנסיכת סין טוראנדוט לא חסרים מחזרים, והיא מציגה לכל אחד מהם שלוש חידות. מי שיענה נכונה יזכה בידה. מי שיטעה ימות עם זריחת הלבנה. רבים מתו. הערב תורו של הנכשל האחרון. המון נסער מצטופף לחזות בהוצאה להורג ודוחף ומפיל את טימור. ליו זועקת ומבין הצללים מגיח עלם לעזרה. הוא הנסיך קאלאף, והוא מזהה את טימור כאביו האובד, מלך הטטארים שהודח מכֵּסו ומארצו על ידי הכובש הסיני. העלם מבקש לשמור על שמותיהם בסוד, שכן הם עדיין נרדפים. טימור מספר לעלם כי ליו נותרה הנאמנה היחידה לו, והיא אומרת שזה מפני שהעלם חייך אליה פעם, לפני שנים.
קאלאף רואה את טוראנדוט ומתאהב בה. הוא מחליט להעמיד את מועמדותו לזכיה בידה, והוא נחוש להצליח. כולם מנסים להניא אותו מכך, בהם השרים פִּינג פּוֹנג ופַּאנג, הקיסר בעצמו, טימור, וליו - המספרת לו שהיא אוהבת אותו, הכל לשווא.
ההמון נאסף לצפות בטכס החידות. טוראנדוט מספרת לכל כי הסיבה לכל זה היא סבתה לוּ לינג שנרצחה באכזריות על ידי נסיך כובש. בכדי לנקום את מותה הפכה טוראנדוט לאוייבת לגברים, וכי לא תהיה לאף גבר. היא מציגה לקאלאף את החידות.
החידה הראשונה: בלילה החשוך ממריאה רוח רפאים ססגונית, יוצאת ופורשת את כנפיה, על האנושות האפלה האינסופית. העולם כולו קורא לה, העולם כולו מתחנן. אבל הרוח נעלמת עם שחר, להיוולד מחדש בלב. ומדי לילה היא נולדת ובכל בוקר מתה!
קאלאף עונה, "תקווה." (La speranza) תשובה נכונה.
החידה השניה: "מְפַכֶּה כמו להבה, אך אינו אש. לפעמים זה הזיה, קדחת של דחף ושל להט! אם זה נמשך זה מביא ריפיון. איבוד של זה או עצירתו מביאים עימם קור. אם אתה חולם לכבוש, זה בוער, בוער! כשמאזינים לזה יש לו קול משונה, מדאיג, וזוהר לו כבוהק השקיעה!
"קאלאף עונה, "דם." (Il sangue) תשובה נכונה.
טוראנדוט מציגה לקאלאף את החידה השלישית: "כפור שנותן לך אש! ומהאש שלך יותר כפור לוקח! כנה ומעורפלת! אם חירות אתה מבקש, היא תשעבד אותך יותר. אם תיאות לשרתהּ, תעשה אותך מלך! אתה, הזר, מחוויר מפחד! ואתה מרגיש אבוד! לך, הזר, זהו קרח שיש בו אש, מה זה?"
שקט מתוח משתרר. קאלאף משתהה. לבסוף באה תשובתו, "טוראנדוט," ואף היא נכונה.
טוראנדוט המומה ונסערת. היא מתחננת בפני אביה לשחרר אותה מן ההתחייבות. הוא מסרב. אבל קאלאף מוכן לתת לה פתח מילוט. אף הוא יציג לה חידה. אם תפתור אותה עד עלות השחר, הוא יומת. אם לאו, היא תהיה לו לאשה. היא מסכימה, והוא חד לה חידה פשוטה: "מה הוא שמי?"
טוראנדוט מוציאה צו: אף אחד לא יישן הלילה, עד ששמו ייוודע לה. שאם לא כן, כל תושבי פקינג יוצאו להורג. קאלאף שר את האריה הנהדרת 'Nessun dorma' - אף אחד לא יישן.
שלושת השרים, פינג, פונג ופאנג מנסים לשכנע את קאלאף לבטל את העיסקה. הוא מסרב. ההמון המבוהל מאיים עליו בפגיונות. קאלאף מנסה לשכנע את כולם שרק הוא יודע מה שמו, אבל טימור וליו נלקחים לארמון על ידי חיילים. טוראנדוט נכנסת וליו הנאמנה, במטרה להגן על טימור, מצהירה שהיא בלבד יודעת את השם הסודי. טוראנדוט מורה לענות אותה, אך ליו אינה נשברת. טוראנדוט שואלת אותה איך היא שומרת על הסוד חרף העינויים, וליו עונה שהודות לאהבתה. טוראנדוט מצווה להגביר את העינויים וליו חוטפת את פיגיונו של אחד החיילים ודוקרת את עצמה למוות.
טימור וההמון מלווים את גופתה של ליו החוצה. קאלאף וטוראנדוט נותרים לבד. הוא קורא לה "נסיכת המוות", אך מנשק אותה. כנגד רצונה. טוראנדוט פורצת בבכי, מפני שזאת היתה נשיקתה הראשונה. הנסיך מגלה לה את שמו.
בסיום הנסיך קאלאף יושב על כס המלוכה. טוראנדוט פונה אל ההמון ומספרת להם ששמו של הזר הוא 'אהבה'.
