פרק מספר:
תאנים יפות מאוד/ יוסי יונה


באופן בלתי רגיל לעונה זאת של השנה, ממטרים קלים ליוו אותי בדרכי לבית הוריי וצינה קלה עמדה באוויר. היו אלה שעות בין הערביים של יום שישי, תחילתו של חודש יוני, שנת אלפיים וארבע עשרה, כשעשיתי את דרכי לביתם. החניתי את רכבי ופסעתי בשביל האספלט הצר המוביל מהכביש אל הבית. דילגתי בקלילות מעל לשלוליות מי הגשמים הקטנות שעמדו בדרכי. לצדו של השביל עמדו שיחי הדס מוריקים ששימשו מעין גדר חיה שנמתחה מהכביש עד לשער הכניסה של חצר הבית. מוללתי כלאחר יד את העלים, שבהקו הודות למי הגשמים, באצבעות ידי ושאבתי בחדווה את ניחוחם החריף לאפי. בעיני רוחי עלתה דמותו של אבי בעת שערך את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' בשובו מבית הכנסת במוצאי השבת. דימיתי אותו מקרב את עלי ההדס לאפו, מרחרח אותם קלות ומברך ברכת 'בורא עשבי בשמים' ומגישם לאמי. כך נהג מאז ומתמיד. העפתי מבט בעץ הדקל שעליו הוא שקד שנים ארוכות, ועל עץ הלימון שניצב למרגלותיו, שענפיו מאיימים לקרוס תחת משקלו של הפרי הבשל. הדפתי את שער החצר וטיפסתי בגרם מדרגות המתכת שהוביל אל דלת הבית והקשתי עליה קלות. שמעתי טפיפות צעדים מהירים הנעים לעברי, ועוד לפני שנפתחה הדלת ידעתי שהייתה זו סַנְגִיטָה, המטפלת הסיעודית של אמי, שבאה לקבל את פניי, שכן הוריי איבדו מזמן את חדות שמיעתם ואת קלילות תנועתם. היא חייכה לקראתי במאור פנים. אחזתי בכף ידה, במעין לטיפה רכה, נסתרת מעינו של מתבונן אפשרי.

כהרגלה ישבה אמי על הספה שניצבה בחדר האורחים כשרגליה תחובות מתחת לירכיה. 'מי אלה על דלתי מַקישים, הנה באו האהובים?' קיבלה את פניי במילות שיר בשפה הערבית. אבי ישב על כורסה שניצבה סמוך לספה, מעלעל בעניין בעיתון שהיה פרוש לפניו על שולחן העץ במרכז החדר. בימים אלה הרבו אמצעי התקשורת לדווח על קרבות עזים הניטשים בין לוחמי דאעש ובין כוחות הצבא העיראקי על השליטה במשולש הסוּני ועל היישובים השוכנים לאורכו של נהר פרת, וביניהם רמאדי ועאנה, מקומות הולדתם של הוריי. לא חלפו רגעים ספורים מאז שהגעתי לבית הוריי ופתחתי אִתם בשיחה קלה וכבר הגיחה סַנְגִיטָה מהמטבח ובידה מגש שעליו מונחות כוסות תה כהה, שאותו חלטה על פיה תכתיביה של המדויקים של אמי, והניחה אותו על השולחן. היא עמדה לצאת מבית הוריי ולעשות את חופשת סוף השבוע בבית חברותיה הנפּאליות בשכונת הדר של חיפה. היא תשוב לבית הוריי לאחר צאת השבת. אמי הצביעה לעברה של סַנְגִיטָה והצהירה בהערכה, היא מכינה תה בדיוק כמו שאנחנו עושים. היא נטלה גלולה מידה של סַנְגִיטָה, תחבה אותה לפיה ולגמה לגימה ארוכה מכוס המים שהיא מיהרה להגיש לה. במענה לדרישתי לשלומה השיבה ברוח נכאה, שום דבר כבר לא יעזור לי. הגוף שלי אבוד. לא יכולה לעמוד על הרגליים שלי. לא יכולה ללכת. סוניה היא הרגליים שלי, הצביעה אמי שוב לעברה של סַנְגִיטָה, שאת שמה שיבשה בגלל הקושי שלה להגות אותו. המאמצים שנעשו בימים הראשונים להעסקתה של סַנְגִיטָה ללמד את אמי להגות את שמה, העלו חרס. וכך הפכה סַנְגִיטָה, בלשונה של אמי, לסוניה. סַנְגִיטָה עצמה לא מחתה ולא גילתה התנגדות לכינויה החדש. היא אצה לעברה של אמי, נכונה למלא את בקשותיה ואת גחמותיה, בכל עת שלאוזנה הגיעה הקריאה – סוניה! דומה שאמי שואבת הנאה מכך שלרשותה עומדת מטפלת שסרה לחלוטין למָרותהּ ולכן הרבתה להטיל על סַנְגִיטָה מטלות שונות ומשונות, שנחיצותן לא הייתה ברורה כלל. שלחתי חיוך אוהד ומתנצל לעבר סַנְגִיטָה. סַנְגִיטָה הנידה את ראשה כאומרת שהכול כשורה, שיחסה של אמי אליה לא מפריע לה, לא מטריד אותה במיוחד. בלי סוניה, חזרה והצהירה אמי, אני אבודה. כמו שאומר השיר, 'נוֹבָּה אנשבָּח ונובה אסִ'יח/מה דָ'ל בִּיָה עז'ם ס'חיח, פעם מוֹעדת ופעם זועקת/עצם לרפואה בי לא נשארת'.

כך זה היה תמיד. המאגרים הבלתי־נדלים של הפתגמים ושל השירה העיראקית העממית עמדו לרשותה של אמי כל עת שביקשה להביע את רגשותיה במלואם, להסביר את תחושותיה על דיוקן ולתת גם ביטוי חד לטרוניות שלה. ככל שהלכה וזָקְנה התגברו הטרוניות עד שהנרגנוּת הפכה לטבע שני שלה. היא מעולם לא פקדה את ספסל הלימודים בארץ מולדתה, עיראק, ולא שלטה בקריאה ובכתיבה של השפה הערבית, דבר שעורר את כעסה בכל עת שהנושא עלה. רק הבנים הלכו לבית הספר ולמדו, מחתה. ולנו, לבנות, לא נתנו ללמוד! היא גם נעדרה שליטה בקריאה ובכתיבה של השפה העברית. לישראל הגיעה באמצע העשור השלישי לחייה. מתמודדת עם האתגרים התובעניים של החיים במעבּרה וטרודה בגידול ילדיה, היא לא מצאה את הפנאי הנדרש כדי לרכוש שליטה נאותה בשפתה של הארץ החדשה. ככל שחלפו השנים, גם שליטתה בשפה הערבית המדוברת הלכה וקהתה, הלכה והתרופפה, ואילו השפה העברית שאותה היא רכשה מפּה ומשם נעדרה את הדקוּת והעומק הנדרשים כדי שתוכל לתת ביטוי מלא ומדויק למחשבותיה ולרגשותיה. בזמנו היא נענתה ליזמה של ארגון נשים שפעל במתנ"ס המקומי בקרב נשים מבוגרות, שמטרתו הייתה ללמד אותן קריאה וכתיבה של השפה העברית. היא גם נעזרה בילדיה בהכנת שיעורי הבית ובקריאת 'שער למתחיל', שנכתב בעברית קלה ובניקוד מלא. שעות ארוכות הקדישה אמי מדי ערב במלאכה זו אך לא עלה בידה להבטיח לעצמה שליטה בשפה הכתובה. וככל שחלפו השנים נשכח מלִבּהּ גם המעט שלמדה. כל שנותר בידה מההשקעה הרַבּה בלימוד השפה העברית הייתה היכולת לזהות בכתובים את שמות ילדיה ולקרוא את מספרי הטלפון הרשומים מתחתם. לימוד בגיל רך, דקלמה פתגם ערבי,

זה כמו חריטה באבן. נשאר. אבל לימוד בגיל מבוגר זה כמו הליכה במים. לא נשאר כלום. וכך סיפקו אוצרותיה של השירה העיראקית העממית, שנחרטו בזיכרונה מימי ילדותה ונעוריה, מעיין מפעפּע, תחליף לשליטתה החלקית בשתי השפות. כל עת כשהתקשתה להסביר את עצמה למי מילדיה נהגה לדקלם שורות מספּר משיר כזה או אחר ואז להכריז, הבנת עלי? הבנת מה אני אומרת? שאלתי אותה פעם מהיכן היא מכירה את השירים:

– הייתי שומעת את הערבים שרים, השיבה. שומעת הְלַהֶל, והולכת לשם.

– צהלולים? שמעת צהלולים?

– כן, כן, השיבה סתמית, הולכת לראות אולי נולד ילד... אולי יש חינה... אולי חתונה... הולכת ומתערבבת בהם. שומעת מה הם שרים וזוכרת הכול. גם כשהיו בוכים על המת הייתי הולכת. שומעת אותם צועקים והייתי הולכת לשם. רואה איך הם צועקים, מרביצים על החזה שלהם וויְעדְדוּן על (א)ל־מיית.

– מקוננים על המת?

– מרביצים על החזה שלהם, על הפנים, בוכים ואומרים על המת דברים – איך הוא היה; מה היה; מה עשה...

– לא פחדת ללכת לשם לבד?

– למה לפחד, אֽבּֽנִי? אין מה לפחד. פעם לא היה ככה, שנאה בין ערבים ויהודים. הייתי הולכת לג'דה, לקטאנה, לטוובאצ'יה, לתל. זה שכונות ברמאדי. בחלק מהם אין בכלל יהודים. במיוחד בטוובאצ'יה. שם אין יהודים. רק ערבים גרים שם.

– ידעו שאת יהודייה?

בטח ידעו. אנחנו, כשהיינו ילדות, הסבירה בנימה דידקטית משהו, לא שׂמנו מטפחות על הראש, כמו המוסלמיות. וגם השמלה שהיינו לובשים לא יורדת עד לאדמה, כמו שהם עשו. השמלה שלנו קצת יותר גבוה, אמרה, והצביעה על נקודה מעל לקרסוֹל רגלה. ככה ידעו אנחנו יהודיות. לא עשו לנו כלום. באנו, הלכנו, שלום, שלום. אתה יודע, המשיכה מיד, האחות של אבא שלי, פאווזיה, האימא של סלים, הייתה אומרת עליי, זאת תופרת כל מה ששומעת בחוט ומחט; זוכרת הכול. לא שוכחת כלום. באמת לא שכחתי כלום, הוסיפה בסיפוק עצמי. היא

ביקשה להדגים בפניי את אחד השירים שנחרת בזיכרונה עוד מימי ילדותה. זה שיר, הסבירה לפני שהחלה לדקלמו בשפה הערבית, שמדבר על עוּד אל־קְבְּר/צָלָף קוצני. זה צמח יפה, היה אצלנו הרבה ממנו. הוא חי במדבר, בלי מים, כמו הגמל. וככה אומר השיר, החלה אמי לדקלם את מילות השיר בשפה הערבית, 'עם בוא הטללים אנום, וכשאקיץ כבר יבשו מימיהם/ אך בדומה לחודשי תמוז, שלצחיחוּת יכולים/ ובדומה לגמלים, שעושים מסעם ללא מים רבים/ כך גם אני, כמו הצלף הקוצני, עליי מבהיקים.'

 

*יוסי יונה, פילוסוף, חבר סגל באוניברסיטת בן גוריון וחבר כנסת לשעבר ברשימת מפלגת העבודה. יונה כתב וערך מאמרים וספרי מחקר והגות רבים הניצבים בתפר שבין פילוסופיה, לסוציולוגיה, לאמנות וללימודי תרבות. הרומן הראשון מפרי עטו, לא זמן טוב לאהבה, יצא לאור בשנת 2015 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.  

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים