על ספר שיריו של מרדכי הרטל "ארץ שני אגמים", עיתון 77 2020, 113 עמ'
"באותו קיץ שניל ארמסטרונג צעד את צעדיו הראשונים / והקלילים על הירח עבדתי בניקיון בחוף הכרמל" (מתוך "הקיץ החמישי בארץ", עמ' 43). נקל לחוש במפל האירוני שהפסוק הזה מציג בפני הקורא: הקידמה שאליה הגיעה האנושות בכיבוש הירח, ועוד "בצעדים קלילים" רחוקה ת"ק פרסה מההוויה של מהגר, והרי העולים החדשים, ומרדכי הרטל (מקודם – הרשקוביץ') ביניהם, הם הרי מהגרים שטרחות ההיקלטות בחברה אדישה, ולעיתים מתנכרת, אינן מאפשרות להתרומם מתוך המאבק היום-יומי שמאפס את "המותרות" להתענג מהישגי הקידמה.
העלייה לארץ, הקשיים שהעולים צריכים להתמודד איתם, המאבק שבקליטת השפה – כל אלה מוצאים ביטוי ציורי מרתק בחלק לא מבוטל של השירים בקובץ שלפנינו. בשיר "הריקוד" (עמ' 12) מתואר כיצד אימו של הדובר מחכה בחוץ, ואילו הוא, כנראה אז נער, נכנס לחנות ספרים לקנות לה עיתון ברומנית, שכן היא מעולם לא סיגלה לעצמה את השפה העברית, ובהמשך כתוב:"באותו רגע ידעתי שלעולם לא אצליח / להשתלב בין הרוקדות כמו שלא השתתפתי / גם לא בריקודי החלוצים".
כשילד, נער, עולה חדש נפגש עם ההוויה הישראלית, על הרוב הוא כמה להיות חלק מן ההוויה הזאת, להידמות לצברים – וכמיהה זאת מנתבת אותו להסתייג מבני משפחתו המבוגרים, שאינם יכולים, אפילו רצו, להיות חלק מהעולם החדש אליו נקלעו, ולא רק הסתייגות יש כאן – בושה יש כאן:
ילדותי נחצתה לשניים ונאלצתי לעבור
באמצעה כמו בחרבה, ועוד הרבה לפני שהגעתי
לנעוריי, התביישתי בילדותי
והתביישתי בשפת אימי והתביישתי באימי. "והתביישתי בילדותי" (עמ' 44)
בהמשך השיר הוא מתאר כיצד, למרות התשוקה להשתלב, את פעולות החשבון הוא עושה בלב בשפת אימו. הילד, הנער, שנקלע להוויה החדשה, מתרגש כאשר מסתבר לו שיש בארץ משהו שמזכיר לו את ההוויה בארץ ממנה הגיע, למשל תמונה של חמניות שמרמזת לו שגם בארץ ניתן לפצח גרעיני חמניות כמו בימים הטובים כשאביו היה עדיין חי ("חמניות", עמ' 11).
התשוקה להשתלב בהוויה הישראלית הניעה את הדובר לשנות את שם המשפחה מ"הרשקוביץ' ל"הרטל". בשיר "ברכת אימי" (עמ' 48) מתאר הדובר את ברכת האם לשינוי השם. מדוע? כי היה לה רצון " לשחרר אותי / מקללת היתמות שדבקה בשם הראשון" .
את פגישתו הראשונה עם העברית מתאר באמצעות דימויים ואימאז'ים:
זה היה כמו להניח רגל על קרח של נהר קפוא...
או כמו להסתובב עם גלאי מתכות בחופי הארץ
ולחפש מטבע עתיק, או כמו לצלול בים בניסיון,
למצוא אונייה שבתוכה אולי חבוי אוצר. "זכויות יוצרים" (עמ' 57)
זיכרון האב, שכנראה הלך לעולמו כשהדובר עדיין ילד, או נער, מוזכר באהבה במספר שירים:
אני נזכר בעיניו הכחולות של אבי, שדמו לשני אגמים,
שמימיהם מעולם לא עלו על גדותיהם
ולעולם שמרו על טעמם ועל צלילותם "ארץ שני האגמים" (עמ' 47)
(על שמו של שיר זה נקרא כל הקובץ)
בשיר אחר מתואר האב שבעוניו אינו קונה לעצמו מכנסיים כדי שיוכל לקנות לבנו אופניים ("בכסף שאבי חסך", עמ'45).
הזרות שבה חש העולה החדש באה לידי ביטוי מאלף בשיר "משלוח מנות" (עמ' 15):
כשחזרתי הביתה מחגיגת התחפושות
כשגם השנה לא התחפשתי וגם השנה
לא ידעתי מה לענות כששאלו
למה לא התחפשתי
בסוף השיר הזה נזכר הדובר, אגב אוזני המן, שהצייר וינסנט ואן גוך כרת את האוזן שלו, והוא מייחל שמישהו ישלח למשפחתו את האוזן במשלוח מנות. היבט על מטבעות לשון עבריות מן הצד הריאלי (אוזן המן – אוזן כרותה) מאפיין מאוד מי שעובר משפה לשפה. דוגמה נוספת יש לנו בשיר "ביישנות שכזאת" (עמ' 30):
מטבעי אני אדם ביישן,
ואך טבעי שאהיה נחבא אל הכלים,
משמע שאתהלך כשכלים תלויים לגופי,
"נחבא אל הכלים" בשמואל א' י' 22 היא תמונה ריאלית – שאול באמת נחבא בין הכלים, אבל היום למילים האלו יש משמעות מטפורית, והעולה החדש מחזיר את המילים אל משמעותן הראשונית.
דוגמה נוספת לחתירה אל שורשיה של מילה עברית ואל מקורה התנ"כי נמצא בשיר "אלה" (עמ' 19): הדובר, מורה בתיכון, חסר ביטחון, מבוגר יחסית, וגם מקריח, שלא כמו אבשלום שמחלפותיו הסתבכו בענפי האלה, הדובר זכה באהבתה של צעירה, חיילת ששמה אלה.
שירי האהבה שבקובץ מאוד מרגשים, הרי דוגמה:
בימים האחרונים נתקפתי מין דחף כמעט
בלתי נשלט שבהחלט אפשר לכנותו רכושנות,
אחרת איך אסביר את הרצון ההולך ומתחזק לשמור לעצמי
את קווי הרישום ששפתייך המחייכות רושמות באוויר,
ואת הרצון לחרוט בזיכרוני את שולי ניחוחם של ריחות גופך
ואת הנועם של צלילי קולך, שאין לי דרך להשוות אותם
למשהו אחר זולת לומר עליהם, שאני נשבה בהם בכל פעם
מחדש כתינוק בן יומו ששומע ומחייך, "רצון של הימים האחרונים" (עמ' 23)
ראו גם "מדי לילה" (עמ' 24)
בשיר היפה הזה, הבנוי מפסיחות, אנו מוצאים סינאסתזיה: "שולי ניחוחם", וגם אימאז': "לשמור לעצמי את קווי הרישום ששפתייך המחייכות רושמות באוויר".
כמעט כל משורר מביא לידיעת קוראיו את לבטיו עם המילים, שלא תמיד נכנעות לציפיות הפנימיות של הנפש – שירים שמתארים את הלבטים האלה מכונים "שירים ארס-פואטיים". הרי דוגמה מספרנו:
לכתוב שיר זה כמו לייבש ביצה ועוד ביצה,
ואז לחבר בין השטחים המיובשים ולעבד אותם,
וכעבור שנים ספורות לראות חיטה או תירס צומחים.
(כך כתב משורר חלוץ). "הנגשה לשפה העברית" (עמ' 56)
ראו גם "נאום המילים" (עמ' 80)
אפשר להמשיך ולתאר את השירים בעלי הגוון הסוריאליסטי ("בוקר חורפי", עמ' 21), "סירובה העיקש" (עמ' 22); את השירים בעלי הגוון הפנטסטי והנופך ההומוריסטי ("שני ירחים", עמ' 70-69), את השירים המרמזים על אקטואליה ("במקום הזה שהחל בזריקת אבן" (עמ' 63), "נאום הקנגורו" (עמ' 78), "החג של החגים" (עמ' 88); את תיאור השקיעה עוצר הנשימה ("לעת ערב", עמ'93), אלא שהרשימה הזאת נועדה לתאר לקורא האפשרי מה מצפה לו בקובץ מרתק זה, ולא נועדה לסרוק את כל פרטיה..
לסיכום דבריי אתעכב מעט על הפרוסודיה של שירי הקובץ – כצפוי בשירה המודרנית השירים אינם מחורזים ואינם שקולים, אבל יש בהם אנאפורות (מילה החוזרת בראשי השורות ("כמו, כמו" בשיר "טעמי אהבתה", עמ' 37, "הן, הן" בשיר "נאום במילים" , עמ' 80), ופזמונים (שורה החוזרת על עצמה בתחילתם או בסופם של הבתים ("לכתוב שיר..." בשיר "הנגשה לשפה העברית", עמ' 56; "נפתח חלון הזדמנויות" בשיר "חלון הזדמנויות", עמ' 61; "בית נטוש ומתפורר" בשיר "בתים נטושים ומתפוררים", עמ' 89; "הלילה אני בודד" בשיר "הלילה אני בודד", עמ' 97).
הזכרתי לעיל את האימאז'ים והדימויים המעניינים שבקובץ, הרי עוד דוגמאות:
אמש בשעה מאוחרת נרדמתי
במחשבה שכל נחירה שלך
כמוה ככיפת מתכת שאת מלבישה
על חודו של כל אחד מפחדייך החדים ככידונים.
אבל הבוקר כשהתעוררתי וחיוך על פניי
הבנתי שכל נחירה שלך הייתה ככיפת מתכת
שהלבשת על כל אחד מפחדיי החדים ככידונים. "חיוך על פניי" (עמ' 25)
אימי חילקה אהבתה כמו שמחלקים משפטים לפסוקיות,
כמו שמחלקים מילים להברות,
ולפני שנשאו את דבריהם הראשונים הנרגשים
ניקדה את הטקסט בטעמי אהבתה שמידבקת. "טעמי אהבתה" (עמ' 37)
לאחר שמרדכי הרטל תיאר את לבטיו עם השפה החדשה בארץ החדשה, אני מרשה לעצמי לציין שהעברית שלו יפיפייה, ובה עיצב את שיריו המרתקים.
