שיטוט פרפורמטיבי בעיר מומצאת – עלית קרייז/ מארי רוזנבלום

שיטוט פרפורמטיבי למשתתף אחד במרחב אורבני 

4 עשורים, החמצה, ומפגש מתמשך בעיר מומצאת.

יצירתה החדשה של עלית קרייז 

יצירה: עלית קרייז | דרמטורגיה: דפנה קרון | משתתפות: אפרת ארנון, אורית ממרוד, רוקסי מונטאנו, עלית קרייז | הפקה: אדוה ויינשטיין | עריכת סאונד

מגיעה לכיכר גבעון  כפי שקבענו.

הכיכר הזו הייתה פעם מגרש חניה, מזוהם ואפור בין משרדי ממשלה, חברות בניה, חנויות של אוכל ושל לא אוכל.

תמיד חצינו אותה במהירות. לא נעים שם, אין אורות, קצת מפחיד. ואז, בנו מתחם ענק של גינדי, החנויות החלו לשנות צבען, החניון ירד למרתף, כסאות צבעוניים בכל מקום, נטעו שמשיות, מסעדות פערו פיהן לכוון הכיכר, שוק העתיקות של כיכר דיזנגוף הועתק אל הכיכר הזו, מזרקה, ברכת דגים, אירועים ומוסיקה, שוטפים אותה והכיכר מתחילה לשנות פניה.

הכיכר עדיין מפויחת, מלוכלכת ומוזנחת בהרבה מקומות, כמו מתביישת בפני ההזנחה של שנים אבל משתדלת לחייך.

אז, כזכור, הגעתי.

קיבלתי מכשיר עם אוזניות, שיטוט מודרך, נשלחתי לדרכי. לדרכי? לאן? ערב יורד, קורונה נמצאת, ואני בחושך.

כך זה מתחיל:

 "בואו נעמוד דום.

נעמוד דום כמו בצפירה ארוכה, כשאת עוצרת ומתבוננת על הכל מהצד.

נעמוד דום כשהעולם עומד מלכת

דום של דממה… דום בכיכר גבעון "

מצטווה לעמוד דום. למה דום? ככה. ההוראות מתחלפות ואני ממשיכה ללכת לאן שמצווה עלי המכשיר הקטן, השתלט על חיי, בהרשאתי, למשך כשעה -  לא מורדת הפעם.

סוג של קסם והפתעה מתחילים להתנחל בתוכי אט אט.

אני יודעת, זוהי הצגה, אני שחקנית בה, מי עוד יופיע? מתי יופיע? גבר? אישה? הכותרת מבטיחה שאהיה פחות לבד. האומנם בתום המופע ארגיש מאוד ביחד? רוצה בכלל?

מתיישבת על ספסל ליד בריכת הדגים היפה, מול סביבה מעופשת. אני, המכשיר והשקט. מישהו מעשן לידי. חושבת לקום ולעבור מקום אבל אז מתיישבת לידי בחורה נאה. אני חושדת בה, היא כנראה שחקנית. לא אזוז. אכן, היא פונה אלי, קוראת בשמי. משוחחות. נעים. אני מטיילת אתה בכיכר. מתחלפות השחקניות.

איזה שהוא קסם מתהלך עלי. איני זוכרת מתי התחלפו השחקניות. הן מתבגרות עם הזמן. הולכות לעבר הקניון החדש.

אני מתבקשת לעצום עיניי ולחצות כביש בליווי השחקנית. חוצה את הכביש, פוקחת עיניי, השחקניות התחלפו.

ליד ימיני כרוך צעיף צבעוני, לצורך זיהויי. אני והשחקנית נכנסות לקניון הנטוש, מדברות על העולם, עלינו, על עכשיו, על תהליך ותוצאה ומגיעות לפארק.

מתיישבות על שמיכה והיא, השחקנית האחרונה, מספרת לי סיפור מרגש על חייה. אני שותקת. מקשיבה. היא נפרדת ממני ופולטת שהיא עלית קרייז.

רציתי לשוחח אתה אבל היא נעלמה.

תם הסיפור.

תמה האשלייה.

הכל היה בחטף.

המכשיר והשמיכה מוחזרים למקומם. לילה. נותרת עומדת בחושך.

Less Alone City"  היא יצירה בשוטטות, העוברת בין שלוש נקודות בנוף העירוני המתחדש.

ארבעה עשורי חיים נערמים תוך כדי מפגש מתמשך של הצופה עם דמותה של אישה.

יצירה המחפשת קרבה בתוך ההליכה לאיבוד, אמת בתוך ההמצאה, מימוש בחוויית ההחמצה.

בימים של ריחוק חברתי, אולמות תיאטרון ריקים, ושאלות גדולות על אודות קהל וקהילה, Less Alone City הופכת את העיר למופע ואת המפגש הבלתי אמצעי ליצירה, טווה חוטים בין געגוע, דיאלוג והשנים שחולפות."

"עלית קרייז היא אמנית פרפורמנס, שחקנית ומרצה לאמנות הפרפורמנס.

מרבית עבודות הפרפורמנס שיצרה נועדו לחקור דרכים ישירות וכנות לתקשורת בינאישית במטרה להוליד חיבור רגשי והבנה הומניסטית הדדית.

העבודות משלבות גישות שונות לתהליכים מובנים כגון אינטראקציות, רב תחומיות, דגש על מרחב, זמן, חומר וגוף, עבורם היא  מייצרת אופני ביטוי אלטרנטיביים ליצירת יחסים בין אנשים.

העבודות מתרחשות לרוב בחללים קיימים מגוונים ולעתים קרובות כוללות השתתפות קהל ליצירת חוויה פנימית מונעת מהמקום בו היא מתרחשת.

המרחב בו מתפתחת ההוויה של העבודה מותנה במתח שבין מחקר והכנה מוקדמים לבין הבלתי צפוי, אלה יחדיו שומרים על אותנטיות ודריכות."

אז זהו זה. חוויה, נעימה, תמה מהר, אולי מהר מדי ואולי אין דרך אחרת. אהבתי.