רשמי אירוע:

ציפור הנפש של אסתר קאפח  בשיר "פשושית בהיכל"/ שלומית מירון

 
השיר צוטט בתחילת אירוע ההשקה לספרה של ד"ר אסתר קאפח.

חָגָה צִפּוֹר בְּהֵיכָל הַתְּפִלָּה. / מַסְלוּל מַעְגָּלִי כַּנְפֵי מְעוּפָהּ.

סִבּוּבֶיהָ שְׁלוֹשָׁה, טֶרֶם נָחָה / עַל מָסָךְ קִיר וּפָצְחָה בְּשִׁיר.

שׁוּב, פָּרְשָׂה זְנָבָהּ כִּמְנִיפָה, / פִּרְפְּרָה בִּכְנָפֶיהָ בִּקְשָׁה מוֹצָא.

הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה חָמְקָה מֵעֵינֶיהָ. / קוֹל צִפּוֹר, קוֹל, רָם מִמִּדּוֹתֶיהָ.

סְחוֹר סְחוֹר סָבָה פָּשׁוֹשִׁית / בְּמַסְלוּל טָעוּת לְלֹא בֶּן זוּג

בְּקוֹל גָדוֹל נִסְּרָה קוֹלֹות / וְאֵין קוֹלֵט סְעָרַת אוֹתוֹת.

חָרְגָה הַזְּעִירָה מִבְּנוֹת מִינָהּ. / חוּמָה, נוֹעֶזֶת, רוֹמֶזֶת, הוֹמָה,

נִשְׁבְּתָה בְּקִסְמֵי הֵיכָל זִמְרָה. / מָצְאָה בַּיִת וּדְרוֹר אֵין לָהּ.

יפה לה לכתיבה להציג את החיים כאוקסימורון כמו שאמרה אסתר קאפח קודם לכן. הדבר הוא גם היפוכו. הציפור של אסתר, ציפור הנפש היא אוניברסאלית. היא הכמיהה שיש בכולנו לשיר את שירתנו, להשמיע את קולנו, לבטא את חוויות החיים העמוקות, שאינן תחומות בקודים תרבותיים, הרגלים ונימוסים.

לנפש שנולדת עם כל כך הרבה תמיהה. יש בעיה היא עפה בין קירות לפעמים בלי דלתות בלי חלונות. כל שנותר לה הוא הדמיון, יש לה מה שנקרא כנפי רוח. אז מה נותר לה חוץ מלשיר, כל שנותר לה הוא לשיר לעצמה. לשחרר את הציפור מכלאה. הוא לשחרר את השיר. לפעמים זה הדבר היחיד שניתן.

לפעמים לכתוב זו הדרך היחידה שבה אפשר להשתחרר. לכתוב כדי לעוף, איך שניתן ולאן שניתן. כי הכתיבה נותנת לנו הזדמנות שהחיים לא נותנים לנו. אני חושבת שהציפור של אסתר בשיר "פשושית בהיכל" מפליאה לתאר זאת. אסיים באיחולים  שמילותיה ימשיכו לרדוף דרור.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים