הדברים הנמסרים מטה, מבוססים על מגילת קלף שנמצאה בתל, שלא ניתן למסור מיקומו בשל חשש משיבוש העבודה על ידי מבקרים. המלבה"ד, יוסיף הערות הבהרה כמידת הצורך[1] חתומה על ידי יותם ימין משה. מן הראוי לציין את בקשתו של יותם ימין משה בדבר המועד בו יפורסם דו"ח זה.
וכך, כותב יותם ימים משה, בפתח המגילה: "דו"ח זה יפורסם רק לאחר מותי".
זה דבר המגילה.
דו"ח זה יפורסם רק לאחר מותי.
מסקנות.
א. מפרשת אבימלך אנו למדים שכוח שלטוני מעביר בני אדם על דעתם, עד כדי כך שהם מוכנים לרצוח את אחיהם.
ב. הכוח השלטוני, כמוהו כקליפת אגוז בנהר סוער. הוא קיים כל עוד קיים, ובהשתנות הנסיבות, הוא נגוז.
ג. מי שתומך בשלטון היום, יכול תמיד למצוא טיעונים למעשה בגידה שלו.
ד. כפי הנמסר, זבול, שר העיר שכם, מסר אותה בידי אבימלך.
ה. כל אחד, עלול לבגוד, אם יאמין שתצא לו טובת הנאה מכך.
ו. סיפור דואג האדומי יכול להינתן במספר אופנים.
ז. חובה על הקורא העתידי לקרוא בין השורות של אירועי העבר, כפי שמתוארים בספרים הקדושים.
ח. מי שיכול להתרחק מהשררה, ולגדל תאנים, לרדות דבש, עדיף לו שיעשה כן, משום שהשררה, היא תנור לבנים, מפיצה חום, אך עד מהרה, הופכת לאש מאכלת.
יותם ימין משה, מחבר דו"ח אירועי דואג האדומי.
[1] הערת המלבה"ד: יותם ימין משה, הוא שם הסופר שכתב או ערך את מגילת הקלף.
[2] יוספוס פלביוס גורס דואג הארמי. ובמקורות חז"ל שמו נקשר להתאדמות פניו, בשעת כעס.
[3] שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". אמר אבימלך לעבדו.
[4] "מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ" כפי שדיווח יואב בן צרויה.
[5] כ וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְתֹאכַל אֶת-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת-בֵּית מִלּוֹא; וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם, וּמִבֵּית מִלּוֹא, וְתֹאכַל, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ
[6] וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה, וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי--אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
[7] ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ, וְאִין יֶשׁ-פֹּה תַחַת-יָדְךָ חֲנִית אוֹ-חָרֶב: כִּי גַם-חַרְבִּי וְגַם-כֵּלַי לֹא-לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי-הָיָה דְבַר-הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. {ס} י וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד--אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה.
[8] וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו.
[9] {ס} ט וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל--וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת-בֶּן-יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב. י וַיִּשְׁאַל-לוֹ, בַּיהוָה, וְצֵידָה, נָתַן לוֹ; וְאֵת, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי--נָתַן לוֹ.
[10] יב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע-נָא בֶּן-אֲחִיטוּב; וַיֹּאמֶר, הִנְנִי אֲדֹנִי. יג וַיֹּאמֶר אֵלָו, שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, אַתָּה וּבֶן-יִשָׁי--בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה. {ס} יד וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: וּמִי בְכָל-עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן, וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל-מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. טו הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לשאול- (לִשְׁאָל-) לוֹ בֵאלֹהִים, חָלִילָה לִּי: אַל-יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, בְּכָל-בֵּית אָבִי--כִּי לֹא-יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל-זֹאת, דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל.
[11] טז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ: אַתָּה, וְכָל-בֵּית אָבִיךָ.
[12] וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי יְהוָה.
[13] {ס} יח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. יט וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב.