מסה:
על דואג האדומי בנימה אישית/ נסים נהר דעא


הדברים הנמסרים מטה, מבוססים על מגילת קלף שנמצאה בתל, שלא ניתן למסור מיקומו בשל חשש משיבוש העבודה על ידי מבקרים. המלבה"ד, יוסיף הערות הבהרה כמידת הצורך[1] חתומה על ידי יותם ימין משה. מן הראוי לציין את בקשתו של יותם ימין משה בדבר המועד בו יפורסם דו"ח זה.

וכך, כותב יותם ימים משה, בפתח המגילה: "דו"ח זה יפורסם רק לאחר מותי".

זה דבר המגילה.

דו"ח זה יפורסם רק לאחר מותי.

  1. והנה, בימים ההם, צוויתי על ידי, מלך ישראל, לבדוק את פרשת אחימלך,  והרג כוהני נוב על ידי דואג האדומי[2]
  2. הפרשה סבוכה ומעורפלת ועל מנת להבינה, עלינו לחזור לאחור אל אבימלך בן גדעון, אשר בשלוט השופטים, הומלך בשכם על ידי אנשיה. שלטונו היה מבוסס על תמיכת בעלי שכם והמשפחות החזקות בעיר. אבימלך, היה בן גדעון בן יואש ופילגש כנענית, וסופו שנהרג על ידי אישה בתבץ.  הוא היה אחד מבניו של גדעון, ובעלותו למלוכה, טבח בכל שבעים אחיו,  מלבד יותם שעלה בגורלו להימלט, ונשא את משלו הידוע בדבר האטד שהומלך על העם, בעוד הראויים ביותר למלוך דחו את המלוכה. אבימלך  אסף כנופיית פורעים  "ריקים ופוחזים" שבעזרתם החזיק בשלטון.
  3. לא עבר זמן רב עד שהתחוללו מרידות נגדו. נטען על ידי המורדים שאינו בן שכם, ולכן אינו ראוי למלוך עליה. אבימלך  ניצח בקרב את געל בן עבד, בסיועו של זבול, שר העיר שכם שדיווח לאבימלך על כוונות המרד ואף שיבש את ההכנות לקראתו.
  4. מרד געל  בן עבד דוכא, אבימלך שרף את מגדל שכם בו היו אלף איש ואישה, וזרע מלח על העיר שכם, כדי להשם אותה לנצח.
  5. במרד נוסף, בתבץ, השליכה עליו אישה, פלח רכב וגולגלתו רוסקה. כך, נכנס אבימלך, מבוזה,  לדברי הימים כמי, שנהרג בידי אישה[3] [4]
  6. שלוש שנים מלך אבימלך בשכם ואז, כדברי יותם יצאה אש מאת אבימלך ומאת אנשי שכם ותאכלם[5]
  7. אבימלך, "האטד", בפי יותם, המליך עצמו בכוח על העם. אחריו, שאול, נבחר על ידי  שמואל הנביא, בלחץ העם אשר דרש מלך, ככל העמים.
  8. שאול, אשר דרש באתונות מצא מלוכה, אך לא מנוחה.
  9. דוד, לימים מלך ישראל הגיע אל אחימלך הכהן על פי הוראת שאול. דוד מבקש מאחימלך לחם, ואחימלך מאכילו "לחם הפנים", אולי, היה בכך במבט בוחן סוג של רקימת ברית בין השנים אלא שבמעמד הזה היה גם דואג האדומי[6]
  10. הברית בין השניים מתחזקת כאשר דוד טוען שאין בידיו חרב[7] לאחר מכן, דוד בורח אל אכיש, מלך גת בהבינו שהוא למעשה מורד במלכות[8] בארמון אכיש דוד מופיע כמשוגע.
  11. אחימלך, כמו שמואל, רצה לנהל את המלך – העתידי – את דוד,  לא הדאגה למלוכה עמדה בפניהם, רק האינטרס הכוהני שלהם. אל לנו לבטוח בכהונה ובכוהנים.
  12. דוד,  פונה בעצת הנביא גד ליהודה, מולו שאול וכוחותיו עימו. שאול חש נבגד. כולם קושרים נגדו. וכאן  דואג האדומי, מוסר לשאול את המידע שהיה ברשותו[9]
  13. אחימלך נקרא אל שאול, וטוען בפניו כי דוד נאמן[10] אלא ששאול אינו מתרצה, הוא מריח "מזימה" ומצווה להרוג את אחימלך ובני ביתו[11].
  14. עבדי המלך מסרבים לפגוע בכוהני האל[12]
  15. שאול מצווה על דואג להרוג את בית אחימלך ואת הכהנים[13]
  16. דואג הורג את הכוהנים.

מסקנות.

א.    מפרשת אבימלך אנו למדים שכוח שלטוני מעביר בני אדם על דעתם, עד כדי כך שהם מוכנים לרצוח את אחיהם.

ב.     הכוח השלטוני, כמוהו כקליפת אגוז בנהר סוער. הוא קיים כל עוד קיים, ובהשתנות הנסיבות, הוא נגוז.

ג.       מי שתומך בשלטון היום, יכול תמיד למצוא טיעונים למעשה בגידה שלו.

ד.     כפי הנמסר, זבול, שר העיר שכם, מסר אותה בידי אבימלך.

ה.    כל אחד, עלול לבגוד, אם יאמין שתצא לו טובת הנאה מכך.

ו.       סיפור דואג האדומי יכול להינתן במספר אופנים.

  1. כנתינתו.
  2. כמסמך שתול על ידי דוד, שנועד להבאיש את דואג, כמי שבגד, במי שעתיד להיות מלך ישראל, ורצח את כוהני יהוה.
  3. דואג, כשמו, היה אדומי, רועה המלך שאול, נאמן עד בלי די למלך. אך יחד עם זאת, היה טרף קל בידי אויבי שאול, בידי דוד, שבנקל היו יכולים לטפול  עליו אשמות שווא.

 

ז.      חובה על הקורא העתידי לקרוא בין השורות של אירועי העבר, כפי שמתוארים בספרים הקדושים.

ח.    מי שיכול להתרחק מהשררה, ולגדל תאנים, לרדות דבש, עדיף לו שיעשה כן, משום שהשררה, היא תנור לבנים, מפיצה חום, אך עד מהרה, הופכת לאש מאכלת.

יותם ימין משה, מחבר דו"ח אירועי דואג האדומי.

 

 

 

 

 

 


 

 



[1] הערת  המלבה"ד:  יותם ימין משה,  הוא שם הסופר שכתב או ערך את מגילת הקלף.

[2] יוספוס פלביוס גורס דואג הארמי. ובמקורות חז"ל שמו נקשר להתאדמות פניו, בשעת כעס.

[3]  שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". אמר אבימלך לעבדו.

[4] "מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל   הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ" כפי שדיווח יואב בן צרויה.

[5] כ וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְתֹאכַל אֶת-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת-בֵּית מִלּוֹא; וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם, וּמִבֵּית מִלּוֹא, וְתֹאכַל, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ

[6] וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה, וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי--אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.

[7] ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ, וְאִין יֶשׁ-פֹּה תַחַת-יָדְךָ חֲנִית אוֹ-חָרֶב:  כִּי גַם-חַרְבִּי וְגַם-כֵּלַי לֹא-לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי-הָיָה דְבַר-הַמֶּלֶךְ נָחוּץ.  {ס}  י וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד--אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה.

[8] וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.  יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו.

[9] {ס}  ט וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל--וַיֹּאמַר:  רָאִיתִי, אֶת-בֶּן-יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב.  י וַיִּשְׁאַל-לוֹ, בַּיהוָה, וְצֵידָה, נָתַן לוֹ; וְאֵת, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי--נָתַן לוֹ. 

[10] יב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע-נָא בֶּן-אֲחִיטוּב; וַיֹּאמֶר, הִנְנִי אֲדֹנִי.  יג וַיֹּאמֶר אֵלָו, שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, אַתָּה וּבֶן-יִשָׁי--בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה.  {ס}  יד וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר:  וּמִי בְכָל-עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן, וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל-מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ.  טו הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לשאול- (לִשְׁאָל-) לוֹ בֵאלֹהִים, חָלִילָה לִּי:  אַל-יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, בְּכָל-בֵּית אָבִי--כִּי לֹא-יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל-זֹאת, דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. 

[11] טז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ:  אַתָּה, וְכָל-בֵּית אָבִיךָ. 

[12] וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי יְהוָה.

[13] {ס}  יח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.  יט וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב. 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים