סיפור:
שלג / האנס פטר ריכטר מגרמנית רות גורן

"אמא! אמרתי, “יורד שלג. יופי של שלג. אני רוצה לצאת החוצה!”

 

מהמטבח השיבה אמא: "אני מאמינה לך. אסיים את העבודה, בני, אחר כך נצא לשלג.

 

גינת-הבית הייתה קבורה תחת השלג. רק קצה מצנפתו הכחולה של פוליקארפ הזדקר מתוך השמיכה הלבנה. על המדרכה המרוצפת, מהכניסה לבית ועד לפשפש בגדר הגינה הבהיק שלג צחור.

 

על אף פתיתי-השלג שירדו חרש ובהתמדה, יצאה גברת רש אל גינת-הבית. באת שבידה גרפה את השלג מהרצפות ודחפה אותו הצידה, למקום בו עמדו שיחי הוורדים הגזומים. היא ניקתה את כל המדרכה בסלקה את השלג אל הערוגה, עד אשר התרומם תל מאורך מהכניסה לבית עד לפשפש. אחר כך חזרה אל דירתה.

 

“אמא,” קראתי, גברת רש סילקה את כל השלג!"

 

אמא צחקה: “אל תדאג! עוד ירד הרבה שלג!”

 

דלת הבית נטרקה. פרידריך רץ עד לפשפש ובבת אחת קפץ בשתי רגליו אל תוך השלג. אחר פסע פסיעה גדולה, הסתובב, התכופף, הביט בעקבות שהשאירו נעליו והזדקף שוב. הסב ראשו לאחור עד כמה שיכול, פער את פיו ונתן לשלג להיכנס לתוכו. אפילו את לשונו הושיט, כדי לתפוס את פתיתי-השלג. כך עמד שעה קלה ובלע שלג. לאחר מכן הביט על העקבות שהשאיר. ואז צץ בראשו רעיון חדש. כשהוא דורך ומדשדש בשלג, פילס לעצמו מסלול. עתה החל גולש במסלול שפינה, כשמאחוריו מרקדים ענני שלג נהדרים.

 

“אמא”, אמרתי, “פרידריך משחק כבר בשלג. זה יקח עוד הרבה זמן?”

 

ןאמא: “עליך ללמוד לחכות, קצת סבלנות בני!”

 

בשקט בשקט סגרה גברת שניידר את דלת הכניסה. כאשר גילתה את פרידריך ליד הבית השכן, התקרבה אליו מאחור בצעדים חרישים, ולפני שהצליח פרידריך להבחין באמו זרקה היא, בשתי ידיה, שלג על ראשו.

 

פרידריך צעק והתנער. פנה כה וכה. אולם אמו המשיכה לזרוק עליו עוד ועוד שלג, הוא צחק, התכופף והגן על פניו בכפות ידיו. קפיצה אחת, והוא נעמד מול אמו. הסתיר את ראשו תחת מעילה והתרפק עליה כדי למצוא מפלט מפתיתי-השלג היורדים.

 

גברת שניידר ישבה לה בשלג. היא צחקה, חיבקה את פרידריך חזק חזק וניערה את השלג ממעילו. עתה אחזה בכתפיו ורקדה עימו בתוך השלג.

 

“אמא,” הפצרתי, “עכשיו גם גברת שניידר עם פרידריך בשלג. בואי, בואי, נצא גם אנחנו!”

 

אמא נאנחה: “אל תציק לי, בני, הרי אני מזדרשת מאוד מאוד!”

 

משפת המדרכה הביטה גברת שניידר שמאלה וימינה כדי להיווכח אם הכביש פנוי. ואז – בזינוק קצר – התגלשה באלכסון על הכביש. כך חזרה, שלוש, ארבע פעמים, עד שנראו בברור סימניו של מסלול גלישה. היא צעדה כמה צעדים קטנים, קיפצה על המסלול, הושיטה שתי ידיה לצדדים וגלשה בבטחה על השלג הקפוא. מפניה אפשר היה לקרוא עד מה גדולה היתה הנאתה. פעם אחת, בעת שגלשה, מעדה ואיבדה את שיווי משקלה. רגליה קרסו תחתיה. טרח! והיא צנחה לתוך השלג. צוחקת בקול רם נשארה יושבת ועל רגליה נעמדה רק כאשר ניסה פרידריך להקימה. גם לפרידריך נתנה גברת שניידר להחליק. אולם הוא הצליח פחות ממנה. בשעה שהחליק הציב את רגליו כשהן צמודות ולא בזו אחר זו. לכן פרפרו זרועותיו בחוסר יציבות. אבל כל פעם שעמד ליפול מיהרה אמו לתפוס אותו בזרועותיו.

 

“אמא” התחננתי, “השניידרים מתגלשים. בואי כבר!”

 

אמא ענתה מרוגזת: “אגמור להדיח את הכלים לפני שנצא. השלג לא יפשיר במהרה”.

 

פרידריך צר עתה כדורים קטנים מהשלג הצח. הידק אותם היטב עד כמה שיכול. את הכדורים המוכנים ערם ליד הפשפש שלנו.

 

גם גברת שניידר צרה כדורי שלג. היא אספה את ערימתה על המדרכה ממול.

 

כיוון שעבדה מהר מפרידריך, עזרה לו.

 

ואז התחילו השניים בקרב כדורי שלג. פרידריך עמד על המדרכה שלנו. ומשום שלא הצליח להגיע עם כדוריו עד לאמו, התקרבה היא ונעמדה באמצע הכביש. כדורי השלג עפו הלוך וחזור. פרידריך פגע ראשון – כאשר התכופפה אמו כדי להצטייד בכדורים נוספים, התנפץ כדורו של פרידריך על גבה. אולם כתם לבן על בטנו של פרידריך גילה מיד את המקום בו פגע כדורה של אמו. פניהם של השניים האדימו מרוב כפיפות, קפיצות וזריקות. הם שמחו והשתובבו. “אמא,” אמרתי עצוב, “הם עורכים קרב של כדורי שלג. אני נורא רוצה להיות אתם.”

 

אמא ניחמה אותי: “תיכף אגמור, בני, ואז נלך סוף סוף.”

 

אמא של פרידריך חיפשה מקום בו נערם השלג לגובה רב. משם החלה לצור כדור שלג. בזהירות גלגלה אותו הלוך וגלול בתוך השלג הצח. הכדור הקטן הלך ותפח במהרה. מדי פעם הפסיקה גברת שניידר את מלאכת הגלגול והידקה את הכדור בטפיחות.

 

תחילה עמד פרידריך ליד אמו והביט בה בסקרנות. ואז פתח פתאום בריצה. גם הוא חיפש מקום בו היה השלג צח ורענן. בדומה לאמו החל מגלגל כדור קטן כדי לעשותו לגוש גדול.

 

גברת שניידר סיימה ראשונה. כדורה היה הגדול יותר. בכל כוחה הציבה אותו על המדרכה ליד ביתנו. כדי לישר את חלקו העליון פשוט התיישבה עליו. ואז נטלה את כדורו של פרידריך, העמידה אותו על שלה ואת המרווחים בין שני הכדורים מילאה בשלג. בטפיחות קלות יישרה ועיגלה הכול.

 

“אמא,” צעקתי, "הם בונים איש-שלג!'

 

אמא הרגיעה אותי: “כן, אני כבר באה!” היא הביאה את נעלי החרף החמות שלי ואת מעילי. בשעה שעזרה לי להתלבש, השקיפה ביחד עימי בעד לחלון.

 

גברת שניידר ופרידריך גללו כעת שני גלילי-שלג שישמשו כזרועות לאיש-השלג. פרידריך מסר את הזרועות המוכנות לאמו. גברת שניידר הדביקה אותן תחת חזהו של איש-השלג. כנראה שלא הייתה זו מלאכה קלה, כי שוב ושוב נשברו הזרועות.

 

“הבט,” אמרה אמא, “עדיין יורד שלג,”היא כרכה את סוּדר הצמר סביב צווארי ומשכה את כובע הפרווה מעל לאוזני. בפעם הראשונה לבשתי את הכפפות שאמא סרגה לי. אמא סקרה אותי רגלי עד לקודקודי. “טוב,” הנהנה, “אחליף בגדיי – וישר לשלג!”

 

בשעה שפרידריך גלגל כדור עבור ראשו של איש-השלג, חיטטה גברת שניידר בפח-האשפה שלנו. היא מצאה כמה גרוטאות, קליפות תפוחי-אדמה ובקבוק בירה שבור. פרידריך גלגל את כדורו לרגליה של אמו, והיא הניחה אותו כראש לאיש-השלג. את צוואר הבקבוק תקעה לפרצופו כחוטם, מחתיכות הפחם עשתה לו עיניים ומקליפות תפוחי-האדמה אוזניים חומות ומצחיקות.

 

אמי עמדה מאחוריי. “אני מוכנה, נוכל לצאת,” היא השקיפה על הרחוב. “יופי של איש-שלג!” פסקה. “רק כובע חסר לו.”

 

נראה שגם גברת שניידר לא הייתה מרוצה עדיין מהגולם. היא בחנה אותו מכל עבריו ואז ניענעה בראשה, שלפה את המפתחות מכיסה ונכנסה הביתה.

 

פרידריך שיפץ עדיין פה ושם את איש-השלג. החליק את צדו האחד וחיזק את זרועו הימנית. ואז הביט אל פתח הבית ואט אט הלך בעקבות אמו.

 

בגינת-הבית ראה את גל-השלג שניצב לצידה של המדרכה המרוצפת. הוא טיפס עליו, שקע בתוכו ובחיוך על שפתיו דשדש בשלג הגבוה בכיוון הבית.

 

ברגע זה שמענו קול חלון הנקרע בכוח בקומה מתחתנו. מר רש צווח בכל עצמת גרונו: “עזוב את הוורדים שלי, יהודון מלוכלך שכמוך!”

 

אמי סבה לאחוריה. “בוא,” אמרה לי, “בוא, נתרחק מהחלון!”

 

  • האנס פטר ריכטר-( 1925-1993) סופר גרמני, כתב בעיקר סיפורים קצרים בסגנון נאיבי מיוחד מאוד.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים