על הנפש הרוקדת על הנייר עם חיותה עזגד/ מארי רוזנבלום
חיותה עזגד, היא משוררת, סופרת, רקדנית. בעברה הייתה גם אלופת ישראל בשחיה . היא ילידת ברלין, וסיפורה האישי הוא מיוחד ומורכב כאחת. לאחרונה הוציאה לאור את ספרה החמישי
"לא קול משמיים" בעריכת המשוררת טלי וייס .( בהוצאת ארגמן מיטב) .חיותה היא תושבת היישוב הקהילתי גן-נר, רקדנית ומורה לבלט מודרני, עוסקת בקרמיקה.
ספרי בכמה מילים על תולדות חייך, שורשייך מאין באת?
נולדתי למשפחת מירצביאק, יש לי שני אחים ואחות אחת שנפטרה. אמי אירנה דווינצקי. אבא פטר פאול דוודו מירצביאק. הורי אימי משפחה יהודית הרשומה בקהילה היהודית. אבא נולד מזיווג בין אישה גרמניה ממשפחה קתולית אדוקה לגבר אפריקאי מליבריה. לא הכרתי את הצד הזה של המשפחה. הסבתא לא רצתה להכיר בנו - היהודים. אמי הנחילה לי את הצורך ללמוד.אבא שלנו הצטרף לחיילים השחורים של ארצות הברית ונסע לשם. יום אחד ישב אבי בבית קפה ושוחח עם אדם שאמר לו שראה אישה לבנה נוסעת לישראל עם שני ילדים שחורים. אבא הבין מיד כי אלו הם ילדיו. והגיע לישראל. מאבא ירשתי את הרגישות לאדם השחור. קשה לי לראות סרטים בהם רואים אותם סובלים. ורכשתי גם את הכישרון הספורטיבי.
ב-1949 עזבה משפחתי את גרמניה .במינכן הפרידו אותנו הבנות הגדולות. נשלחנו לעליית הנוער לטירה קרוב למינכן, בו התאספו ילדים שגרו ברחובות מגילאי 10 עד 16 . אני הייתי הצעירה ביניהם. יהודית, אחותי, קיבלה את תפקיד ההורה, קרי לשמור עלי ולדאוג לביטחוני.
יחד עלינו ארצה. הגענו לרמת הדסה, משם לקיבוץ. אחרי שנתיים נפרדו דרכינו אני בחרתי את חיי בקיבוץ. שכנו אותנו במוסד לילדים עולים בטבעון. מטבעון הגענו לתל עמל ניר דוד לחברת ילדים עולים.
לגבי הספרים שכתבתי- החומרים לספרים נאספו במשך יותר מעשר שנים ואולי עוד שלושים שנה הם התהפכו בנפשי. ובהחלט יש בתוכי ענין הזמן שדוחק. מרגישה שאני צריכה להספיק. כי מי יודע מה יהיה מחר. הספר "לא קול משמיים" נתן לי אפשרות להביט ביתר שאת לתוך עצמי וחיי לקלוף אותי מקליפותיי.
ראיתי אותך רוקדת. מה בוער שם בקרבך? בשירי הטבע שלך חשתי מעין שווי משקל נפלא. התוכלי לפרט את הקשר בין הריקוד לכתיבה?
הריקוד בשבילי צורך חיים .הביטוי המושלם של עצמי .איחוד הגוף והנפש. הכתיבה הייתה לי לפה שאינו מדבר. אני באפיק של תנועה מהפנים לחוץ. הנפש רוקדת על הנייר.
בספרך זה, מופיעים 53 שירים המחולקים ל-4 פרקים. הקדשת את ספרך האחרון לאחותך יהודית וזה מעין ספר הספד לאחותך, 14 שירים כואבים וחותכים. ספרי לי על אחותך ומערכת היחסים בינכן בשירך "עולם שלם הפריד" בעמוד 9 את מציינת "עולם שלם הפריד ביננו
הימים זרמו לך שונה...". אחותי יהודית הייתה גדולה ממני בשנה וחצי. היא הייתה צריכה להשלים עם קיומי כל חייה. כאמור, היא נדרשה לשמור עלי בתור "הגדולה". פעם היא אמרה לי בגילוי נפש "הוי כמה שנאתי אותך." באותה עת היא הייתה כבר אחרי צבא ואני טרם גיוסי. עולם שלם הפריד בנינו. אוקיינוס. יהודית רצתה כל העת לחזור לברלין. לא רק שהיא עזבה את ישראל וחיה בברלין ואני בארץ. היא הייתה גרמניה יותר מגרמני, זה אומר סדר ועוד פעם סדר. ערכיה היו "כמה שווה סחורה ואדם".
אני קשורה ברוחי יותר לחופש. אחותי יהודית הייתה עבורי הגרעין של משפחה. כן- סלחתי לה ממזמן. גם הבנתי את הקשיים שלה.
בשירך "דרך סדקים" את פותחת בשורה המדהימה "החיים שלי מגיעים לפעמים דרך סדקים...." האם תוכלי להרחיב על איזה סדקים את מספרת?
לגבי הסדקים. אפשר להגיד שהחיים האמיתיים שלי התחילו עם הכתיבה . לפעמים, אני שוב כלואה בתוך עצמי ומסתכלת על העולם דרך סדקים. חוסר השלימות, החששות, המחשבות. אני בחוץ וגם בתוך.
מה מתוכנן בספרך הבא?
הספר הבא שאני כבר כתבתי והוא היחידי שחשבתי להוציאו הוא ספר על השורשים של המשפחה באפריקה שהולידה את סבי. ראשי שבטים שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטאות באירופה. משפחתה של סבתי בברלין. המפגש בין שני עולמות .
חוץ מזה בוודאי עוד יצא ספר שירים מתי שהו. לגבי גן עדן. כל אחד אחראי על גן העדן שלו. אני דואגת שתהיה בו שלווה והרבה גוונים של יצירה. נגמרו המלחמות שלי, אני לא מתייחסת אל עצמי יותר מידי ברצינות. אני רוצה מרחב ואור לחיות עם המשפחה ובתוכם.
מה הוא חלומך?
- איחוד הגוף והנפש.
- בשבילי צורך חיים, הביטוי המושלם של עצמי.
- הכתיבה הייתה לי לפה שאינו מדבר. אני באפיק של תנועה מהפנים לחוץ. הנפש רוקדת על הנייר.
- בעמוד 11 הבור זה המקום הנסתר החשוך של חיי. הוא מכוסה והכל בסדר. ברגעי חולשה הוא ייפער לוע ואני עלולה ליפול לתוכו.
-
- מהו מעשה האהבה בלי אהבה/ חיותה עזגד, לחן:שמוליק זוהר.
"לנסוק לשמיים כחץ,
ולצנוח בלי מיצנח,
להיות ביחד ללא צעיפים מסתירים,
כפרחים בלי שורשים,
רחוקים מאחווה. "