על כאב אישי וספרות עם נירה תובל/ מיכל דורון

בראיון שנערך ב3.9.20 ברדיו החברתי מיכל דורון, גרפולוגית ומשוררת שאלה את נירה תובל, סופרת המכהנת בתפקיד מנכ"לית אגודת הסופרים, איך התחושה להוציא לאור ספר אחרי שתיקה ארוכה. משם השיחה קלחה. נירה תובל ספרה על ספרה החדש העומד לצאת לאור "נשים הגונות" ספר שכתיבתו ארכה ארבע שנים ורק כחלוף שש שנים הוא יוצא לאור "הספר מתאר דמויות, מקומות והתרחשויות רבות מחיי. חלקם אירעו לפני כתיבת הספר אך נדהמתי, כששבתי אל כתב היד, נדהמתי כמה נבואי הוא, אירועים דמיוניים ששזרתי אירועו, אנשים שתיארתי נכנסו לחיי, הגעתי לבתים ולמקומות אותם תיארתי. הכרתי אנשים הנושאים שמות הדמויות בספר. וכשקראתי שוב את כתב היד נוכחתי עד כמה הוא אינטימי וחשוף. לרגע שקלתי לגנוז כמה מהפרקים, אך החלטתי להשאיר את הכל. אחרי העריכה של אילן שיינפלד, הליטוש של יד האמן, הוא שלם בעיניי. זה היופי באנושות, באישה, חוסר השלמות, הפגיעות, הלבטים, הטעויות." מיכל שאלה על תהליך הכתיבה הדמויות בתהליך הכתיבה מקבלות חיים משלהן ומפתחות רצון עצמאי שמקשה על הכותב להטות" מיכל דורון, שבימים אלה כותבת ספר בעצמה, הביעה הזדהות עם הדברים וסיפרה על חוויה דומה, על דמות של אשה בספרה שטווה את עצמה. מדוע בעצם גנזת את הספר שאלה מיכל ונירה סיפרה על התירוצים, פרדה פתאומית מבעלה אחרי 31.5 שנים, מטלות ניהול אגודת הסופרים שאינן מותירות זמן פנוי אבל גם על הקושי הנפשי להתמודד עם כתב היד, למצוא עורך מתאים ולהתחיל בתהליך המייגע של הוצאת ספר לאור במדינה מוצפת כותבים.

מיכל בקשה מנירה לקרוא קטע מהספר, המתאר חייהן של כלות וחמיות זו מול זו, בספר שהולך קדימה ואחורה בזמן וחודר לנבכי חייהן של שתי נשים, נישואיהם והמאהבים שבחרו לעצמן. הדמות המתאורת בקטע שנירה בחרה זו יסכה, שנסחפה לרומן עם חבר נעורים  אחרי שגילתה שבעלה, שעסקיו מתנהלים בארץ ובאירופה, מנהל קשר רומנטי שנים ארוכות בחו"ל.

יסכה

ראש פינה

שבוע חלומי ובלתי נשכח בילה רוני אהובה בבית הקטן אותו ירשה וטיפחה. זאת הפעם הראשונה בה היה להם זמן להתרגל זה לגופו ולנשמתו של זה.

בימים טיילו בסביבה, ביקרו ביקב קסום ברמת הגולן וקנו יין משובח, האריכו לסעוד במסעדה ששכנה במבנה עץ כפרי וטיילו בחורשות קסומות. בערבים נשארו בבית, אוכלים ארוחות פשוטות ופורשים מוקדם למיטתה. הוא אהב את גופה בין הסדינים הצחורים, היא למדה לחלוק את חדר האמבטיה שלה עם גבר, עם  ריח גופו וחפציו. היא למדה לפנות לו מקום. זה עניין של הפרדה בין תפל לעיקר אמרה לעצמה כשחיבק אותה סתם, באור יום ונשק לה בתשוקה גלויה ומבורכת. מדי יום חשפו מעט יותר. סיפורים על בני הזוג שלהם, על ילדיהם. הוא לא התלבש כשיצא מהמיטה, היא הפסיקה לכבות את מנורת הקריאה כשהפשיט אותה, והניחה לו להביט בגופה העירום. מבט עיניו היה חם ואוהב והיא למדה להירגע והניחה לו לפסק את רגליה ולהביט בה כשעינג אותה בידיו. הריגוש היה כל כך גדול, היא ביקשה ממנו לחדור אליה וכמעט, כמעט קראה לו אהובי כשאברו העיר בה תאים רדומים, ידיו על פלחי אגנה ושפתיו במורד צווארה.

הם לא הביטו בשעון. כשהיו רעבים אכלו ושבו למיטה. כשטבלה באמבט הוא הצטרף וסיבן את גופה. הם לא דיברו על העבר, על השנים בהן הקשר ביניהם נקטע.

"בואי אתי," הוא ביקש. היא נענעה בראשה לשלילה. "אני לא יכולה."

"את יכולה. דבר לא עוצר מבעדך. בואי, נסע יחד למקומות מרהיבים. הלילות שלנו יהיו בדיוק ככה. בואי."

"אני לא יכולה," אמרה בנחישות, והוא ענה "יום אחד את תרצי, ואז תגלי שאת יכולה. זה עניין של בחירה בחופש. תחשבי, אני מפציר בך לחשוב על הזכות שלך לחופש."

בלילה האחרון כמעט ולא עצמו עין.

"חיים רק פעם אחת," אמר לה והשתתק. גם היא שתקה. כול כך הרבה חלומות ומאוויים היו באותה שתיקה. שני מכרים ותיקים ששילבו ידיים בחושך, דיברו על המון דברים ושתקו על אהבה, געגועים ואושר.

הוא נסע והיא נותרה עם אותה שאלה פתוחה ולא ידעה האם החופש הוא להיות עם מי שבא לה, לספק את תאוותיה. כשהגעגועים שבו ועטפו בגלים והכבידו על נשימתה שאלה את עצמה, האם החירות היא בעצם לא לאהוב את אף אחד ולעולם, לעולם לא להתגעגע.

היא חזרה אל ביתה בכפר שמריהו, הבית בו גרה עם שאול בעלה, בו גידלו את ארבעת בניהם שבגרו ועזבו.  יסכה לא ידעה כיצד לנהוג ולבסוף החליטה שתחלוק עם שאול בעלה את מיטתם. היא לא רצתה לעורר גלים, בסתר לבה הודתה שעדיין התגעגעה אליו לפעמים. 

שאול הגיע ונשק ללחיה באיפוק, אך היד שאחזה בכתפה הייתה אדנותית ומשייכת וריח מי הגילוח שלו המס אל לבה.

בשקט שהשתרר היא חשה כאילו שאול שואל אם יש לה מישהו אחר. ולך? רצתה לשאול, עדיין סבוך באותו רומן?  האם אי פעם אהבת אותי, והוא רצה להגיד לה שהוא מחפש, נואשות, מהיום בו פגש אותה, את המפתח לליבו בשבילה.

הם עלו לחדרם, כול אחד מהם התארגן לשינה בחדר האמבטיה שלו. הטלפון של שאול הבהב והוא ביקש את סליחתה ויצא מהחדר. כששב, היו עיניה עצומות. על צג הטלפון שלה הבהבה הודעה חדשה. היא קראה אותה רק אחרי ששאול נרדם.

"לילה טוב אהובתי. תתקשרי אלי אחרי שהוא ייסע חזרה, אוהב ומתגעגע, רוני."

היא מחקה את ההודעה, הסתובבה, נצמדה לגבו של שאול ונשמה את ריחו אל קרבה. אני אוהבת אותך היא לחשה. בלב הזה ששברת, גם אחרי שאלך ממך כול החיים אהיה שלך.