שמפניה
לשתות כוכבים/ יעקב שקד


 

כאשר מדברים על הדברים הטובים בחיים, אין כל ספק בכך שבין היתר עולה על הדעת גם השמפניה. השמפניה נחשבת לאצילית שבמשקאות האלכוהוליים, ולא בכדִי. יש לה מראה צלול משגע, משופע בבועיות עדינות, היוצר ציפיות לטעם נפלא. בשמפניה טובה מתגשמות כל הציפיות האלו בנדיבות וברוחב לב. כאשר הטעם והניחוח המצויינים זוכים לבונוס של הבועיות הרוחשות בחלל הפה בדגדוג קל ונעים, מי צריך יותר מזה? כלומר כשמדובר בשתייה. כלומר, עם בועיות.

 

רק להזכיר לך; שמפניה הינה יין מקציף, להבדיל מיין 'דומם' (Still). נכון שמלת התואר לשמפניה על פי ה"אקדמיה ללשון" היא 'מבעבע', אבל 'מבעבע' היא מלה די מגעילה, שמתאימה בעיקר לצפרדע. מלת התואר הנכונה והמדוייקת לשמפניה היא 'מקציפה'!  היין המקציף הזה מיוצר מיֵינָבִים באיזור שוֹמפָניֶיה (Champagne) שבצרפת. בהיותה ייחודית בטעמה המצויין ובאיכותה, נהנית השמפניה הצרפתית ממוניטין יוצאים מן הכלל. לא רבים יודעים הרבה על שמפניה אבל אין כמעט איש שלא שמע את שִמעָהּ ושאינו יודע שמדובר במשקה נהדר. כל אחד יודע ששמפניה היא שם נרדף ליוקרה, לטעם משובח ולחיים הטובים.

 

מאחר שמדובר ביין מעולה, מצפה האדם למצוא על בקבוק השמפניה שלו את שנת הבציר ואת זן היֵינָבִים שממנו היא עשויה. אבל בדרך כלל אין שנת בציר על התווית ואין ציון זן יֵינָב. שמפניה היא אחת מבנות התערובת טהורות הגזע ביותר שיש. שמפניה היא יין רֶקָח (blend) ובמקרה שלה, כמו בקוניאק ובו'יסקי, אין בכך כל טעם לפגם. להיפך; מרכיביה השונים עוד משפרים ומשלימים זה את זה ומחמיאים זה לזה. שלושה זני יֵינָב משמשים לייצור השמפניה. שניים מהם - ה'פּינוֹ נוָ'אר' (Pinot Noir) וה'פינו מֶניֶה' (Pinot Meunier) הם שחורים והשלישי - 'שארדונֶה' (Chardonnay), ששמו המלא הוא 'פּינו שארדונה', הינו לבן.

 

הנזיר לא התנזר מדם היֵינָב

ה'פינו נוָ'אר' נותן לשמפניה את הגוף, ה'פינו מֶניֶה' מקנה לה את העגלגלות - אין דרך אחרת לתאר את זה,  וה'שארדונה' מעניק לה את הנופך הסופי, את הטאץ' המשלים, של אצילות אלגנטית. עם זאת, יש גם שמפניות העשויות רק מאחד או משניים מזני היֵינָב האלה וההעדפה היא על בסיס אישי.

 

לשמפניה המיוצרת רק מיֵינָבִים לבנים קוראים 'בלאן דה בלאן' (Blanc de Blancs), כלומר לבן מלבנים או 'בלאן דה שארדונה'. ברור, אם כן, שלשמפניה המיוצרת מיֵינָבִים שחורים קוראים 'בלאן דה נוָ'אר' (Blanc de  Noirs)' לבן משחורים, והשמפניה היא שקופה משום שהיא נעשית רק מן המיץ השקוף של היֵינָבִים האלה, ללא נוכחות הזגים הכהים. נכון שיש גם שמפניות משנת בציר מוגדרת או מיֵינָב מוגדר, אבל מקובל שדווקא ייצורן של "בנות התערובת" מעניק ליינן אפשרות להפגין את מלוא כישוריו וכשרונותיו. ככל שיש בשמפניה נציגות גדולה יותר של היֵינָבִים הלבנים כן היא קלילה יותר.

 

הסיפור הוא שאת השמפניה המציא, או גילה במקרה, נזיר בֶּנֶדיקטיני בשם דום פֶּרִיניוֹן (Dom Perignon). הוא היה צרפתי, שחי לפני כשלוש מאות שנה, שלא התנזר מדם היֵינָב, ושזכה לשם עולם הודות להמצאת השמפניה המקציפה. שמו הונצח ב'דום פריניון', השמפניה היוקרתית של 'מוֹאֶה אֶ שוֹנדוֹן' (Moet et Chandon). לאדון דון - דום הוא כנראה שיבוש של דון - פריניון מייחסים את האימרה, "אני שותה כוכבים", אותה רחש ביראת הנאה צרופה, כשלגם לראשונה מן השמפניה. מעטות האימרות המצליחות לתאר משהו, כמוה. לנזיר הזה מיוחסת המצאת ה'מֶתוֹד שָמפַּנוָ'אז' (Champenoise Methode), שהיא השיטה המסורתית לייצור שמפניה אשר ה"גיזוז" והקיצוף שלה הינם טבעיים.

 

בשיטת שָמפַּנוָ'אז זאת מכינים את היין באופן רגיל, כתוצר של תסיסה במכלים גדולים. כשהיין - יבש כמו אלכוהוליסט במסגד סעודי - מוכן, מְבַקבְּקִים אותו ומוסיפים לכל בקבוק סירופ סוכר ושמרים. זה גורם כמובן לתסיסה שניה, אלא שהפעם היא מתבצעת בתוך הבקבוק הסגור. השמרים מתנפלים על הסוכר, זוללים אותו בכל פה ומייצרים אגב כך גז פחמן דו-חמצני ועוד קצת אלכוהול. התסיסה הזאת עשויה להימשך חודשים ואף שנים. מאחר שהבקבוק סגור אין לגז דרך להימלט, והוא נכנע, משלים עם היין, מתמוסס בו ומשתלב בו להפליא.

 

במשך כל הזמן הזה מאוחסנים בקבוקי השמפניה באלכסון כשראשם כלפי מטה. יתכן שהתנוחה הזאת, עם הראש כלפי מטה, מביאה על השמפניה את הסחרחורת הקלה והנעימה, שעוברת אחר כך אל השותים אותה. כל בקבוק מקבל רבע סיבוב וטלטול יומיומי, ביד אמונה של מקצוענים, במשך חודשים ארוכים. התנוחה הזאת עם הראש כלפי מטה, והסיבוב, גורמים לפסולת הנוצרת בבקבוק להצטבר בצוארו, בצמוד לפקק. הפסולת הזאת מורכבת בעיקר משמרים שסיימו את תפקידם בחיים, הפכו את כל הסוכר לאלכוהול ולגז ומתו, אמנם רעבים אבל מסטולים בסטייל, בשמפניה. כעת יש לסלק אותה. מקפיאים אפוא את איזור צוואר הבקבוק עד שהנוזל שבתוכו הופך לקרח, ואז מוריד מקצוען מיוחד, שתוארו 'דֶגוֹרזֶ'ר' (Degorgeur), את התיל המחזיק את הפקק במקומו, והפקק, בלחץ הגז שבפנים, טס החוצה במטח קצרצר, מרצונו החופשי ובלי כל עזרה, ביחד עם גוש הפסולת הקפוא הצמוד אליו. את ההזדמנות החגיגית הזאת של פתיחת הבקבוק לשניות ספורות, מנצלים גם להוספת ה'דוסאז'', ופוקקים שוב, במהירות.

 

ה'דוֹסָאז'' (Dosage - מינון) הזה הוא המביא את השמפניה לכלל שלמות וקובע את אופיה. הוא מורכב מסוכר ומיין ישן ולעיתים גם מעט ברנדי מיוחד הקרוי 'אֶספּרִי דה קוניאק' (Esprit de Cognac - רוח הקוניאק) ואשר האלכוהול בו הוא בריכוז גבוה מאוד של 70%. טכניקת הכנסת הסוכר ליין קרויה 'ליקיור דה דוסאז'' (Liqueur De Dosage), והדוסאז' עצמו הוא כמות הסוכר המוספת. הדוסאז' הזה הוא היוצר את ההבדלים בין סוגי השמפניה השונים.

 

ברוט, נאטורל או דמי-סק?

קיימים סוגים אחדים של שמפניה הנבדלים זה מזה בהרכבם, מה שמתבטא בהבדלים ניכרים בטעמיהם. הביטוי הניכר ביותר הוא במידת ה"יובש" או המתיקות שלהם.

 

דרגות היובש של השמפניה הן; נאטוראל (Natural - טבעי), ברוט (Brut - גס, נא, מחוספס, קשוח), אקסטרא-דריי (Extra Dry - יבש במיוחד), סֶק או דרָיי (Sec, Dry - יבש), דְמִי-סֶק (Demi sec - חצי יבש). מבין אלה, ה'נאטוראל' הוא היבש ביותר וה'דמי-סק' הוא המתוק ביותר. לשמפניה מסוג 'נאטוראל' אין מוסיפים סוכר כלל אלא רק מעט יין ישן.

 

עכשיו נשאלת השאלה, למה שמפניה 'דריי' או 'סק', שצריכה להיות יבשה,כִּשמָהּ, היא בפועל מתקתקה ולמה שמפניה 'דמי סק' שצריכה להיות חצי יבשה היא בפועל מתוקה? ובכן, עד לאמצע המאה ה-19 העדיפו הבריות שמפניה מתקתקה והייצור היה בהתאם, כך שה'דריי' (או 'סֶק') שלא היה ממש יבש, אלא, פשוט, פחות מתוק מן האחרים נחשב ל'יבש'. הצרפתים עשו הבחנה פשוטה, על פי צרכניהם; 'גוּ אמריקֶן' (Gout Americain - לפי טעמם של האמריקנים) העיד על שמפניה לכיוון המתקתק וכשהם אמרו 'גוּ אוֹנגלֶה' Gout Anglais) - לטעמם של האנגלים) הם התכוונו לשמפניה בכיוון היבש. כשטעמם של הצרכנים החל לנטות לכיוון יינות מקציפים יבשים יותר ויותר נאלצו היצרנים למצוא הגדרות לשמפניות הממש יבשות, כך נוצר ה'אקסטרא דריי', ולאחריו ה'ברוט', וכשגם זה לא הספיק גמרו את הסיפור עם 'נאטורל' שהגיע אל האפס המוחלט בתכולת סוכר.

 

עוד סוגים מובחנים של שמפניה

שמפניה משנת בציר מוגדרת - Vintage Champagne או Champagne Millesime - היא שמפניה המיוצרת, כולה, מיֵינָבִים שנבצרו ביחד בבציר אחד כאשר תנאי מזג האויר היו אידיאליים לכך. בתנאים אלה יש שהיצרנים מחליטים כי מן הראוי להנציח את האיכות הזאת. שמפניה משנת בציר מוגדרת אין לשווק בטרם מלאו לה שלוש שנים לפחות. סיבה זאת, ואיכותה הגבוהה, גורמים לכך ששמפניה כזאת היא יקרה יותר.

 

שמפניה ורודה - Pink Champagne או Rose Champagne - במיטבה זוהי שמפניה מרהיבה בצבעה ובטעמיה. במֵירעה היא הפגנה של טעם רע, תרתי משמע. שמפניה ורודה נחשבת לשמפניה של הנשים. את הצבע הורוד משיגים בשתי שיטות; האחת, הותרת הזגים (קליפות היֵינָב) השחורים למשך זמן קצוב, בתירוש המותסס, עד שהנוזל מקבל את הגוון הורדרד המבוקש; והשניה, ערבוב מעט יין אדום בשמפניה הלבנה.

 

שמפניה ורודה טובה היא בעלת טעם נדיר ומיוחד של פרחים ורעננות. מאחר שייצורה של שמפניה ורודה מסובך יותר מתבטא הדבר כמובן גם במחירה.

 

בצירים מיוחדים - Cuvées speciales או Prestige Cuvées - שמפניה הנושאת ציון זה אמורה להיות משובחת במיוחד. שמפניות אלו אינן כפופות לשום מחוייבות מלבד להיות יוצאות מן הכלל באיכותן. כמעט לכל יצרן יש את 'שמפניית הדגל' שלו שנוצרה מיֵינָבִים משובחים במיוחד משנת בציר מעולה, ויוּשנה זמן רב מן הרגיל. שמפניות אלו מיוצרות בסדרות ייצור קטנות יחסית, בכדי לשמור על תדמיתן היוקרתית. בדרך כלל הן משווקות בבקבוקים מיוחדים או באריזת שי מהודרת. הנה דוגמאות אחדות של שמפניות מובחרות כאלו -

Pol Roger Cuvée Sir Winston Churchill - 1982

Veuve Clicquot La Grande Dame - 1985

Laurent-Perrier Grande Siecle Cuvée Alexandra Rosé - 1982

Krug Rosé, ששנת הבציר שלה אינה מוגדרת כי היא בת תערובת

Bolinger R.D. - 1982. הR.D.- מעיד על יישון ממושך יותר של השמפניה והוא ראשי התיבות של Récemment Déverse, כלומר נפקק סופית רק לאחרונה

Moet & Chandon Cuvée Dom Perignon - 1983, השמפניה הידועה מכולן, שהיא ממש בסט סלר (...Best Cellar).

 

איחסון השמפניה

שמפניה מאחסנים כמו יין - בשכיבה, במקום חשוך, לח וקריר, רצוי בטמפרטורה של 15 מעלות צלסיוס. האיחסון בשכיבה חשוב בשמפניה עוד יותר מאשר ביין, שכן אם הפקק יתייבש ויתכווץ תימלטנה הבועיות היקרות מפז, ונראה אותך רודף אחרי הרוח ומנסה לתפוס אותן ולהשיבן לבקבוק. האיחסון בחושך או באפלולית גם מגן על השמפניה מפני "הרעלת אור" הגורמת לה לשנות את גונה ואת טעמיה - לרעה.

 

שמפניה משווקת ככלל כשהיא מוכנה ובשיאה לשתיה, כל שאין טעם, תרתי משמע, לחכות. גם לא ברור למה ירצה מישהו לחכות, כשיש לו שמפניה. למרות היותה בעצם יין, אין השמפניה משתבחת יותר עם השנים, ויש הסכנה שהיא תתקלקל או תאבד מחיוניותה. אז קנה, שתה ותֵּיהָנֶה.

 

טמפרטורה

את השמפניה מגישים כשהיא מצוננת היטב. היא במיטבה בטמפרטורה של שמונה עד שלוש-עשרה מעלות. יש להגישה לפיכך כשהיא מצוננת לכדי שש עד תשע מעלות, מה שמאפשר לה להתחמם מעט ולהגיע לטמפרטורה האופטימלית שלה בזמן שבין המזיגה ללגימה.

 

השיטה הקלאסית לצנן את השמפניה היא, ראינו זאת באלף סרטים, בדלי המסורתי המיוחד הקרוי 'שַמפַּניֶרָה', שבו קוביות קרח ומים קרים. היתרון העיקרי של שיטה זאת הוא בכך שהשמפניה - יצור עדין ומפונק - לא חוטפת מכת כפור פתאומית, אלא מתקררת במהירות אבל בנחת. היא תגיע לטמפרטורה הרצויה בתוך עשרים עד שלושים דקות. אפשר לזרז את התהליך ולקצרו בכחמש דקות על ידי הוספת כף מלח למים שבדלי. אפשר גם לצנן את השמפניה במקרר, אך אין לעשות זאת בשום אופן בתא ההקפאה, מפני שהשוֹק יהרוס את הארומה שלה, שלא לדבר על הסיכון שלוקחים בעצם הכנסת בקבוק משקה - שהלחץ הפנימי שלו גדול מן הלחץ שבצמיג מכונית - לתא ההקפאה. יש "מבינים" המדלגים על שלב צינון השמפניה בבקבוק, על ידי מזיגתה לגביעים שהוקפאו מראש בפריזר. גם זה הוא סוג של התעללות בשמפניה חפה מפשע. בעיקרון, ככל שהשמפניה משובחת פחות כן מוטב לצננה יותר על מנת להסתיר את פגמיה.

 

חליצת הפקק

אחד השלבים החגיגיים בלגימת שמפניה הינו פתיחת הבקבוק. הטקס, המתח, המאמץ, המיומנות הנדרשת לכאורה, קול ה'פּוֹפּ' העליז של הפקק הנחלץ, געש השמפניה הנחפזת לקצוף מפי הבקבוק ורחש הבועיות בגביעים, הינם יחידים במינם.

 

הפקק עשוי משעם והוא מוחזק במקומו על ידי תיל דק, מארבעה צדדים. התיל מהודק אל צואר הבקבוק בכדי למנוע מן הגזים לדחוף את הפקק החוצה. כשרוצים לחלוץ את הפקק יש לשחרר תחילה את התיל. בתחתית התיל יש לולאת הידוק. מסובבים את הלולאה כאילו פותחים בורג או ברז, עד שהתיל משתחרר ואפשר להסירו. בכדי לחלוץ את הפקק אל תסובב אותו. להיפך. החזק בפקק ביציבות ביד אחת וסובב את גוף הבקבוק עם היד השניה. או לחץ על הפקק ביציבות, מלמטה, עם שני אגודליך, כששתי ידיך אוחזות בבקבוק. הפקק יתרומם לאיטו, מעצמו, בלחץ הגז שבבקבוק, עד שייחלץ בהשמיעו את ה'פופ' החגיגי. יש להיות זהיר ולא לכוון את הבקבוק לעבר בני אדם או חפצים שבירים. פקק שמפניה נוֹרֶה ממקום שבתו במהירות של יותר מעשרה מטרים בשניה! חבל שחבלה באדם או ברכוש תקלקל רגע כה חגיגי.

 

קורה שהפקק עקשן במיוחד ואינו נִפתֶה לנסיונות חליצה רגילים. בשביל זה קיים ה'גריפ א שמפנייה' (Grippe a Champagne או  Grippe- מחזיק בכוח) פותחן מיוחד, הנראה כמו צלחת מעופפת קטנה בעלת שלוש רגליים מעוקלות כלפי פנים. בעזרת 'רגליים' אלו תופסים בפקק בכוח וחולצים אותו.

 

לאצילי צרפת בתקופת נפולאון, כמו גם למתהוללי רוסיה הצארית, היתה שיטה משלהם לפתיחת בקבוקי השמפניה. הם עשו זאת באמצעות חרבותיהם. אז, אם אתה רהבתן במיוחד וגם יש לך, לגמרי במקרה, חרב סמוראים יפנית או מאצ'טה או, טוב מכל, סיף רוסי ממורט, תוכל לחלוץ את הפקק בשיטה המסורתית הזאת, הקרויה 'סַאבּרֶר' (מהמלה Sabre - חרב). זה הולך ככה - השכב את הבקבוק על צידו, שלוף את חרבך מנדנה, ובאיבחה אחת, מדוייקת וקטלנית, הַחלֵק את הָחֵלֶק השטוח של הלהב על פני גוף הבקבוק עד לפקק כך שיחדור דרך התיל, והעף את הפקק לכל הרוחות. כיום אפשר לרכוש בחנויות מתמחות חרב קצרה, שכל ייעודה בחיים זה לקטול פקקי שמפניה.

 

לא לְנָעֵר

שים נא לב, אל תנער את הבקבוק! אני יודע שראית שעושים זאת, אבל רק שני סוגי אנשים מנערים שמפניה - אנשים שזוכים במרוצי מכוניות ואנשים שלא מעריכים שמפניה. ובינינו - כמה אנשים שלא מעריכים שמפניה כבר זוכים במרוצי מכוניות...? אז אל תנער את הבקבוק. להיפך, החזק אותו בשיא העדינות. יש כאלה שמטלטלים את הבקבוק ומנערים אותו בכדי להבטיח שהפקק ייחלץ בקלות. כמה חבל. לפקק אין צורך לדאוג, הוא ייחלץ בכל מקרה. אבל הבועיות, לא חבל על הבועיות שכל כך הרבה ידע, נסיון, אהבה ואמנות הושקעו בכדי להביא אותן אליך? אם תנער את הבקבוק לפני הפתיחה, הן ילכו אל הלאמפה, ואתה תשתה שמפניה שאיבדה את המרץ. כמו להתעלס עם אשה יפה אך עייפה.

 

אם, לעומת זאת, נראה לך שהשמפניה שבבקבוק סוערת ועומדת לקצוף ולשצוף ולעלות על גדותיה, עם פתיחתו, הכן לך כפית מכסף. כאשר הקצף יתחיל לעלות הכנס את ידית הכפית לפי הבקבוק. זה יבלום את הגאות.

 

עוד דרך להרגיע את השמפניה אחרי הפתיחה ולמנוע את גאות הבועיות אל מחוץ לבקבוק, היא להטות את הבקבוק בזווית של כ-25 מעלות לשניות אחדות. זה מפחית את הקיצוף ושומר על מרב הבועיות במשקה.

 

יש חוכמולוגים שלוקחים את העניין הזה, של לא לתת לבועיות לברוח, עד אבסורד. הם עושים הכל בכדי לפתוח את הבקבוק כך שלא יישמע אפילו צליל 'פופ' חלוש כשהפקק נחלץ. למה? כי זה מעיד, כאילו, על כך שאף בועית יקרה לא נמלטה. זה כמובן שטויות. חלק מן הבועיות יברח בכל מקרה. רק מה, כשמוציאים את הפקק ממש לאט לאט ובזהירות אז הבועיות בורחות גם הן, בעת החליצה, לאט לאט ובזהירות... הן אמנם לא משמיעות קול אבל הן בורחות. באחריות. לא הרווחת בועיות והצלחת, לעומת זאת, להפסיד את קול ה'פופ' המענג, הנמנה עם הקולות החגיגיים ביותר שיש. עם 'פופ' ובלי 'פופ' תברח כמות זהה של בועיות. בקיצור, כמו בדברים רבים אחרים, תפסת מרובה, לא תפשת. בועיות.

 

הגביע

הדעות, באשר לגביע המתאים ביותר לשתיית שמפניה, חלוקות קשות. הויכוח הוא בין גביע צר, גבוה ומוארך, לגביע רחב ופתוח הנראה כמשפך שטוח ונדיב.

 

יש שני סוגי גביעים צרים ומוארכים - האחד דומה לפרח היפהפה צבעוני והוא קרוי לפיכך 'טוליפ' (Tulip - צבעוני), והשני הוא ה'פלוּט' (Flute - חליל) הקרוי כך, כמובן, משום שהוא גליל צר ומוארך, כגוף החליל. שני הגביעים האלה שומרים על הבועיות במשך זמן רב יותר ולשניהם רגל ארוכה ואלגנטית המבטיחה שחום האצבעות המחזיקות בה לא יגיע אל השמפניה שבגביע עצמו.

 

הגביע השטוח קרוי 'קוּפּ' (Coupe), והסיפור עליו הוא, שמבנה החלק הפנימי שלו עוצב במתכונת השד של הגברת המלכותית מארי אנטואנט. אומרים שאנשים פתוחים יותר מעדיפים את הגביע הפתוח. נכון שהבועיות 'בורחות' כך מהר יותר, אבל מי בכלל מתכוון לתת להן להיות בגביע די זמן בשביל לברוח? בכל אופן כיום הנטיה היא לשתות שמפניה בגביעים דמויי הטוליפ, בעוד שבעבר העדיפו את הגביעים השטוחים יותר.

 

יהא אשר יהא מבנה הגביע, עליו להיות שקוף ובעל מבנה מושלם, מזכוכית דקיקה, רצוי מבדולח.

 

מזיגת השמפניה

את בקבוק השמפניה מחזיקים ביד ימין בלבד, כך שחלקו התחתון נתון בכפך ונח בתוכה. האצבע המורה תומכת את צד הבקבוק מלמטה ויתר אצבעותיך מחזיקות בבקבוק בבטחה. נשמע לא סביר? אני אגיד לך משהו לא סביר? סביר. סביר. האמן לי. נסה ותיווכח. לא מחזיקים את בקבוק השמפניה באמצעיתו, ולא בשתי ידיים, ולא חונקים אותו בצווארו. אתה תופתע להיווכח עד כמה קל ונוח למזוג כך. וכי מה חשבת, שהצרפתים טפשים? לא כשמדובר במשקה. אין לגעת עם הבקבוק בגביע כשמוזגים, אבל עליו להיות קרוב  בכדי למנוע יצירת קצף רב מדי. מוזגים לגביע רק כדי מחציתו על מנת שהקצף לא יעלה על גדותיו. כעת קרב את הגביע אל אוזנך. האזן ל"שירת הבועיות" הרוחשות באוזנך סודות מתוקים מכרמים רחוקים. שתה והנח לבועיות לדגדג מעט את חיכך.

 

יש הגורסים שבשמפניה יש משנה כֶּף אם מלוים אותה בנגיסת תותי שדה. יש בזה בהחלט משהו. בהחלט בהחלט.

 

איזוהי השמפניה הכי טובה? אין דבר כזה. זהו ענין של טעם אישי. משלל הסוגים והמותגים זכיתי לטעום עשרות אחדות, ואהבתי את כולם. השמפניה שחיכי אהב, יותר מכל, היא ה'בולאנז'ה' (Bollinger). גברת טובת טעם, לבית בולאנז'ה, אמרה פעם, ואני מקווה שהציטוט שלי קרוב - "אני שותה שמפניה כשאני שמחה, ואני שותה, כמובן, כשאני עצובה. אני שותה שמפניה כשאני לבדי, ואני שותה אותה כשאני בחברת ידידים טובים. אני שותה שמפניה כשאני שבעה, ואני שותה שמפניה כשאני רעבה. חוץ מזה אני לא שותה שמפניה אף פעם, אלא, כמובן, אם אני צמאה." גם על ה'קרוג' (Krug) יש לי רק דברים טובים להגיד. ובעצם גם על כל האחרים, מ'וֶו קליקו' (Veuve Clicquot) - האלמנה קליקו, שסיסמתה מודפסת על כל בקבוק  - 'איכות אחת, הטובה ביותר', דרך 'גוטייה' (Gauthier) - שעושה גם קוניאק נהדר, שארל היידסיק (Charles Heidsieck) - יופי, 'רודרר' (Louis Roederer) - פשוט נהדר, 'מומ' (Mumm), בִּייֶקאר סאלמון - (Billecart Salmon), טֶטָאנזֶ'ה (Taittinger), ועד 'מואה א שונדון' - Moet et Chandon, לא היה לי, חלילה, משהו רע להגיד. כי אין. רק דברים טובים. עוד דבר טוב מאוד שאפשר לומר על שמפניה הוא, שלא כמו יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים, היא אינה דורשת חך "מאומן" או מעודן במיוחד בכדי ליהנות ממנה מאוד. זאת היא הסיבה לכך שכל אחד, גם מי שלא נהנה משום משקה אלכוהולי אחר, אוהב שמפניה. מטעימה ראשונה. או כמו שאומרים - "יש שני דברים שכל אדם נהנה מהם מהפעם הראשונה - השני הוא שמפניה!"

 

יש עוד יינות תוססים המיוצרים בצרפת, על פי ה'מתוד שמפנואז' ומזני היֵינָבִים הנחשבים, אבל הם לא נוצרו בחבל שוֹמפָּנייֶה ועל כן אינם יכולים להיקרא 'שמפניה' והם קרויים 'ואן מוסה' (Vin Mousseux) - שפירושו מקציף, או 'טיזאן דה שמפניה' (Tisanes זה משהו כמו תה צמחים). מדינות רבות מייצרות, אף הן, יינות מקציפים. איטליה מייצרת יינות מקציפים הידועים בשם 'ספומאנטה' (Spumante), בגרמניה קוראים ליינות המקציפים שלהם 'סקט' (Zekt), או 'שָאוּמוַיין' (Chaumwein - יין קצף), הספרדים קוראים למקציפים שלהם 'חמפאן' (Xampan, הגירסה שלהם למלה 'שאמפאן'), המקציפים האמריקניים נקראים 'ספארקלינג וַ'יין' (Sparkling Wine) ובישראל קוראים להם בשם המגעיל 'יין מבעבע' במקום יין מקציף הנכון. בעבעבע...

 

הנשמה מלאכותית לשמפניה

בקבוק שמפניה שנפתח מן הראוי לשתותו עד תומו. אין כל טעם להותיר ולשמור במקרר. טוב, אולי לשעות אחדות. לא יותר. לא מחדררים שמפניה, ולא "נותנים לה לנשום"! כי הבועיות יחמקו ותקבל שמפניה פלאט - "שטוחה".

 

עם זאת, יש אפשרות להשיב את החִיוּת לשמפניה שאיבדה את בועיותיה ואת הבזאז שלה. איך? לשם כך צריך שני דברים -

1. תרווד (כף בישול) מעץ בהיר - עץ ליבנה מומלץ מאוד - ששימש לבישול מאכלים, שהכילו בשר בקר מעולה עם בצל, תפוחי אדמה, יין אדום מפלך בורגוניְה ותבלינים משובחים ונדירים

2. 50 גרם צימוקים לבנים.

 

שני שלבים לפעולת ההצלה -

1. קח את התרווד ותן איתו לעצמך מכה בראש על כך שהינחת לשמפניה לאבד את בועיותיה

2. הכנס לתוך בקבוק השמפניה עשרים צימוקים לבנים. הם יעוררו ביפיפיה הנרדמת תסיסה מחודשת. פקוק את הבקבוק והמתן יום. לא, זה לא יהיה בדיוק אותו הדבר. זה יהיה כמו אחרי הנשמה מלאכותית. אז למה אני מספר לך את זה? שתדע.

 

ועוד דבר קטן וחביב - אם תכניס צימוק לגביע שמפניה הוא ישקע ויצוף וישקע ויצוף שוב ושוב ושוב. למה אני מספר לך את זה? למה לא?

 

קוקטיילים של שמפניה

התעוררי אהובתי - Arise My Love

מנה ליקיור מנטה ירוק

שמפניה קרה

מזוג את הליקיור לגביע שמפניה ומלא בשמפניה. בחש קלות. אני מבטיח לך שהיא תתעורר. או תרדם.

 

קוקטייל שמפניה I

בכוס גבוהה בחש כפית סוכר בקורטוב של אנגוסטורה, הוסף מנה ברנדי והשלם בשמפניה צוננת.

 

קוקטייל שמפניה II

אנגוסטורה

קוביית סוכר

שמפניה

הספג את קוביית הסוכר באנגוסטורה, שים אותה בגביע שמפניה ומלא אותו בשמפניה.

 

רק לידיעה, שם בירת פלך היין שומפניה הוא Reims, מבטאים אותו: "רָה". איך המהדרין מבטאים אותו? מתחילים ב-ר, מסיימים ב-נס ובין שניהם נהימה קצרה לא ברורה - רָהנס.

 

שניפגש בדברים הטובים.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים