מאמר:
מחשבות לראש השנה תשפ"א/ בלפור מור



"יהי רצון מלפניך אלוהינו ואלוהי אבותינו שייתמו שונאינו, אויבינו וכל מבקשי רעתנו".

את הקללה הזו נקלל חלקנו בערב ראש השנה.

כשהתבגרתי והרשיתי לעצמי להתחיל לשאול שאלות:  שאלתי איך קללת האחר היא ברכה בשבילי. והברכות הרי אינן מסתפקות בברכה או קללה אחת, הן גם עושות וידוי הריגה: "יהי רצון מלפניך אלוהינו ואלוהי אבותינו שיסתלקו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו" ו"יהי רצון מלפניך אלוהינו ואלוהי אבותינו שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו." שלוש קללות, לא פחות, שבהן אני מקלל את האחר ואני מכנה אותן ברכות. בתחילה הסבירו לי שמדובר באויב חיצוני שרוצה להשמידנו, ומה יותר מבורך מכך שייתמו, ויסתלקו. בסך הכול אנו מבקשים שיתרחקו מאיתנו ואיננו מקללים.

אבל בברכת "שייכרתו  אויבינו, שונאינו וכל מבקשי רעתנו", אנחנו כבר גוזרים את דינם ולא מסתפקים בהרחקתם  גרידא.

עם השנים, הורחב מעגל השונאים והאויבים שלנו למעגלים הקרובים אלינו, לשכנינו, לאלה שאינם מעדתנו, לשמאלנים ולימניים שבתוכנו, לדתיים, לחרדים ולחילוניים סביבנו, לאוהדי הקבוצה והמפלגה שאינה שלנו, לממשלתנו ולמתיימרים להיות מנהיגינו. "האחר הוא אני" פמפמו לי. ניסו ללמדני. לרגע התבלבלתי. אז אם האחר הוא אני ואני מקלל את האחר, יוצא מזה שאני מקלל את עצמי. ממש ההיפך מבלעם בן פעור שרצה לקלל ויצא מברך. אני רציתי לברך ויצאתי מקלל.  ומה יהיה עם סדר הברכות לחג, מי אני שאשנה אותן?

פתאום הייתה לי הארה. חלקי הפאזל: הברכות לחג, הקורונה, משבר המנהיגות, אויבינו ושונאינו התחברו לי. נזכרתי בשירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" ,שיר שנכתב על ידו לפני שמונים על הקונגרס הציוני הי"ז :

 

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד............


וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם,

הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם

גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,

תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,

אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד

כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ,

לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?…

אפילו הבנתי למה מתכוון יאיר אסולין כשהוא אומר "סוף עידן הפוליטיקה": המהפכה הטכנולוגית ומתוכה הטריגר של הקורונה חשפו עד כמה בזמן הזה הגבולות מתפרקים. אנחנו לא באותו המגרש ולא באותו המשחק. האויבים והשונאים הם לא מדינה כזו או אחרת, או אדם כזה או אחר אלא עצם היקום, והפעולות שלו כלפינו. אותו יקום שאנו תלויים בו, הוא למעשה המבטיח את קיומנו הפיזי והרוחני כאחד.

השנה הוכחנו לעצמנו את עובדת האויב המקנן בנו ומאיים עלינו. חשבנו שהעיסוק באמון, בלעמוד במילה שלנו, זה רק עניין לחלשים, לאלה שלא באמת יודעים לשחק את המשחק, לאלה שלא חכמים מספיק. השנה אקלל בשמחה את האויב והשונא שבתוכי ובתוכנו. הוא זה שמבקש את רעתי ורעתנו ובשמחה אבקש שייתם, יסתלק וייכרת.

האם די בכך? מה עוד עלי לשאול כדי שתחושת הקללה  והקללה שלי ייעלמו,  ובכל זאת אברך את עצמי ואת כולנו לשנה החדשה.

 הפעם שאבתי את כוחי מאיוב.

"הודיעני, על מה תריבני" (איוב פרק י' פסוק ב) דורש איוב להבין את משמעות סבלו וחייו. אלוהים לא מספק לו את התשובה, אך איוב נרגע בכעסו. הוא משוכנע כי מובטחת לו משמעות וסבלו לא היה לחינם..

האם גם אנחנו נוכל לקחת על עצמנו את המחויבות כך שנייצר אמון בינינו ונרוץ איתו למרחקים ארוכים, כך שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה?

שנה טובה

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים