אירוע השירה 'מן הבור ואל המעיין' בסלון / ניקולא יוזגוף-אורבך


ביום חמישי  (03.09) התקיים ב'סלון דיזנגוף' שבקניון דיזנגוף סנטר אירוע שירה בשם 'מן הבור ואל המעיין' שבמסגרתו אירחה המשוררת ומבקרת התרבות, חגית בת אליעזר, את המשוררים: יהודה לייב ויטלזון ושחר מריו מרדכי.  האירוע שנמשך כשעתיים כלל שיח פואטי-פילוסופי שנגע גם בהיבטים אקטואליים, תיאולוגיים, פוליטיים ואפילו לינגוויסטיים, מה שאפשר לקהל שנכח בערב לקבל פריזמה רחבה במיוחד על יצירתם ועל ידיעותיהם של ויטלזון ומרדכי.  

המכנה המשותף המובהק והבולט לשני המשוררים הוא הישענותם ברבים מהשירים שהוקראו במהלך הערב על לשון המקרא ועל רעיונות יסודיים השאולים מספרי התנ"ך השונים, שמשמשים אותם, לא אחת, להתמודדות ולתיאור תופעות, תחושות וחוויות בנות זמננו, בלא שיצטרכו להזכירן מפורשות.  

מכנה משותף נוסף שאיננו פואטי או אינטלקטואלי, אלא דווקא פרסונלי, קשור בצניעותם. שני המשוררים, בדיבורם, בכתיבתם הספרותית ובהליכותיהם רחוקים מאוד מיוהרה, מהתנשאות, מרדיפת כבוד ומגינונים מתישים של דיוות ספרותיות. לו היה מתבונן אדם זר מהצד על האירוע בסלון, בנקל היה עשוי לחשוב שמדובר בשני משוררים צעירים שזה עתה החלו לגשש את דרכם בנתיבי השירה, ומאחר שהשניים לא הזכירו במילה ואף לא בחצי מילה את הישגיהם, היאך טבעי שבטרם יתווספו עוד מילים על אודות ערב האיכותי, ייכתב לפניכם זה אשר לא נאמר לפנינו, ואתחיל במבוגר שבהם, בשנותיו ובפעילותו הספרותית :

שחר מריו מרדכי (45), משורר מוכר ומוערך בקהיליה הספרותית בארץ. החל לפרסם שירה כבר לפני כשני עשורים (2001) ומני אז פרסם ארבעה ספרי שרה, כשאחרון בהם 'תפוס מקום לגשם' ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס. מרדכי הוא גם זוכה פרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 2017 ופרס 'שירה על הדרך' מטעם עירית תל-אביב לשנת 2010. במהלך הערב שחר, כמו גם ויטלזון, שאף הוא זכה בפרס ספרותי מכובד: פרס שרת התרבות ליצירת ביכורים לשנת 2019, לא דיברו על הזכייה בפרסים ספרותיים ארציים כמכנה משותף. יהודה לייב ויטלזון (35), משורר צעיר דתי, שהחל לפרסם את שירתו, בדפוס וברשת, בעיקר בעשור האחרון. פרסם שני ספרי שירה: 'ממיתר החולין' (עמדה, 2017), ו'תועפות בראשית' (עמדה, 2019). ויטלזון הוא גם חבר מערכת בכתב העת המקוון 'יקוד' ושותף במפעלים ספרותיים מגוונים.

 

במהלך הערב, הציג שחר-מריו מרדכי שירים, שהזכירו במשמעות המרובה שיש לכל רעיון ומילה בהם את השירה הפרסית מן המאות 12-14. כך למשל, ברבים משיריו שהוקראו לאורך הערב ההשתוקקות, הערגה והאהבה ניתנים לייחוס לאהוב, לבן זוג, לחבר ולאלוהים. כך גם הכמיהה לאהבה, עשויה להתפרש כהתקרבות באמונה. בשיר' השתוקקות' מבקש המשורר להתייחד עם האחד שאין לו פנים, לשעה או למשך חיים שלמים. רעיון ההתייחדות, שהוא רעיון דתי ביסודו, בדומה לרעיון ה'אחד' המונותאיסטי, עשוי להתפרש גם ככמיהה לזוגיות הומוסקסואלית עם אחד, שעדיין המשורר אינו יודע כיצד יראה, אך בכל זאת מייחל לבואו.  רעיון דומה סביב סוגיית ה'אחד', אך שפחות נתון לפרשנות, ניתן למצוא גם בשיר 'בצלם' של ויטלזון שכותב בבית הראשון:  "אֱלֹהִים/ אֶחָד שֶׁהוּא יָחִיד בְּצוּרַת רַבִּים/ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם שֶׁל חֲלָקִים/ וַאֲחוּזִים בּוֹ /וְאֵין גּוּף לוֹ/ וּמַה צַּלְמֵנוּ / אִם בְּרָאָנוּ בְּצַלְמו". שני השירים במובנים רבים הם שירים דתיים-אמוניים, אך אצל ויטלזון, כך נראה, זוהי כבר ממש שירת קודש, שאמנם איננה ימי ביינימית בסגנונה, אך בהחלט ממשיכתה מבחינה תכנית ורעיונית.

 

   שחר מריו מרדכי|  השתוקקות

                "אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ כֻּלְּךָ/ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִי לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ כֻּלְּךָ", דליה רביקוביץ (השתדלות נוספת)

שְׁמַע אוֹתִי, אֵיךְ אֶשְׁתוֹקֵק

אֶת הַשְּׁקִיקָה הַזֹּאת לְךָ

הָאֹפֶק שֶׁתָּבוֹא מִמֶּנוּ הוּא הָאֹפֶק אֲשֶׁר בָּא מִמְּךָ

אַתָּה, שֶׁמַּשִּׁיב אֵלַי נֶפֶשׁ וּמַעֲלֶה עָלַי שֶׁמֶשׁ,

אֵין לִי חַיִּים בִּלְעָדֶיךָ וְאֵין לִי חַיִּים אִתְּךָ

מִזֶּה כָּל הַחַיִּים.

בּוֹא, מְבֹרָךְ שֶׁבַּבָּאִים

אֲנִי אֶשְׂמַח בִּרְאוֹתִי פָּנֶיךָ

אַתָּה, שֶׁאֵין לְךָ פָּנִים, אֵיךְ אֶפְשָׁר

לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים

תִּתְיַחֵד אִתִּי אֲפִלּו שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם

אוֹ בַּלַּיְלָה אוֹ אֲפִלּוּ

כָּל הַלֵּילוֹת, כָּל הַיָּמִים

 

 

מפתיעה ומרעננת במיוחד הייתה התייחסותו של ויטלזון לאורך הערב לסוגיות דתיות, הלכתיות, פוליטיות ולאומיות. כאדם ויטלזון הוא נעים הליכות, בעל קול נעים ושקט. אין הוא חושש להציג את לבטיו, קשייו, מגרעותיו, כמו היו פצע מדמם על עורו של ילד ששב ממגרש המשחקים. ההפתעה המרעננת לא קשורה באיזו דעה מהפכנית שסותרת את קיומו כציוני דתי, אלא בישירות הבלתי מתפשרת שבה הוא שוטח את משנותיו השונות בשיר, גם כאשר אינו אינן פופולריות או קונצנזואליות. כך למשל, בשיר 'וידוי' הוא מחולל גלוריפיקציה למקומן של הנשים בבית הכנסת- עזרת נשים, ומתארו כפסגה, אך לא ממקום שבו הוא דורש רפורמה או אינטגרציה מגדרית, אלא ממקום שמבקש לשמר את הקיים והציגו כפי שהוא נראה מנקודת מבט של אדם דתי, שגאה במורשתו ובמסורתו.

גם בשיר 'תענית רננה' לא חוסך ויטלזון מהקורא את דעתו הפוליטית כאשר הוא משתמש במשפט החזק: 'מקום בו אין השירה שורה', בהתייחסו לשטחים בירושלים שנמצאים בחזקת ערבים, ובהם אין אפשר לדעתו שהשירה העברית (זו שכוחה הקדמוני ביסודו קדוש)  תשרה. האסוציאציה הדתית-פוליטית שמתעוררת בקורא נוכח שורה זו, ושקושרת בין השירה לשכינה, שאינן שורות במקום שבו אין אבטונומיה יהודית, היא למעשה הצהרה פוליטית של המשורר, שאמנם שנויה במחלוקת, אך שכוחה האסתטי והרעיוני יפה ומעניין.

 

יהודה לייב ויטלזון| תַּעֲנִית רְנָנָה (אב תשע"ח)

 

בֵּין הַמְּצָרִים 

רָצִיתִי לָצוּם מִיִּפְעַת הַצְּלִיל

לְהֵחָרֵשׁ מִן הַסָּבִיב

לִבְרֹחַ

מַנְעוּלֵי סוֹל עַל אָזְנַי.

 

אַךְ לֹא הָיָה אֲתָר פָּנוּי מֵהֵד –

יָצָאתִי מֵהַבַּיִת כְּדֵי לָנוּס מֵרֶנֶן אִשָּׁה

וְסַרְתִּי מֵהָעִיר הַמְּתַקְלֶטֶת רַעֲשָׁהּ

וּמִקְּסִילוֹפוֹן הַשָֹּדוֹת וּמֵעֶרְגַּת הַיַּמִּים

וְחָמַקְתִּי מִבּוֹרוֹת נוֹגְנֵי רַז הַיְּקוּמִים,

 

אֲפִלּוּ בַּמִּקְוֶה

צָלוּל יְחִידִי וְתָמִים

נֶעֱטַפְתִּי בַּאֲדָווֹת שֶׁבַע פְּעָמִים.

בַּצַּר פָּנִיתִי אֶל جبل الهيكل‏

מָקוֹם בּוֹ אֵין הַשִּׁירָה שׁוֹרָה,

 

הֶעְפַּלְתִּי

לְהַר גֶּדֶם לְשׁוֹנוֹת הַלְּוִיִּים

אֶל רַחֲבָה שֶׁעוֹד מֻגְלָה נוֹזְלֵי טִיטוּס וְהַזּוֹנָה

 

נִדְמַעְתִּי לְתַהֵל קְדֻשָּׁה,

שָׁם דִּמַּמְתִּי.

 

 

אבחנה מעניינת ששני המשוררים הסכימו עליה, ושהיא בעצם גם הבחנה בניהם קשורה בנטייתו של ויטלזון להדגיש ולחזק בשירתו יסודות צורניים-סטרוקטורליים, באופן שבו למספר השורות, למצלול, למילים, לאורך השורות וכדו' יש משמעות רבה, בעוד לשחר מריו מרדכי (שגם קרא מספר שירים משלו בעלי כוח סטרוקטורלי מרשים) יש נטייה להדגיש בשירתו את רעיונות מרכזיים ורפרנסים לתופעות וחוויות אקס-פואטיות. בין כך וכך, הערב, והדיון שהתפתח במסגרתו, הותירו רושם עמוק בקרב הנוכחים שהגיעו לאירוע.

 

 

    

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים