מאמר:
על הספר אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו/ עמיקם יסעור



 

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו " ספר  נפלא של יניב איצקוביץ, מטובי הסופרים הישראלים

 

תעלומת גופה בלתי מזוהה שנמצאה בפקולטה לרפואה בטכניון , כאשר במרכז העלילה ניצבים, קצינת משטרה, בן טובים  איש עסקים ובנו.  אופי בלשי לעלילה שהיא הרבה הרבה  יותר מספר מתח טהור. (ואני אוהב גם ספרי מתח ישראלים).

 

עלילה מקורית ביותר.בעלת מבנה ארכיטקטוני משוכלל  מתח רב בקריאה. שאר רוח. של המספר.  שליטה בטכניקה של מונולוגים בחלק הראשון והשלישי ובטכניקה של כתיבה  בגוף שלישי. בחלקים השני והרביעי. חדירה מצוינת לנפשות הפועלות. יכולת לחדור לדמויות בגילאים שונים כולל שני צעירים... דיאלוגים טובים ביותר. היכולת לתאר ניואנסים של יחסים בין אנשים תיאורים אמינים ומשכנעים כל כך של חיפה, המקום בו מתרחשת העלילה. אנו מתוודעים אל דמויות מרתקות נוספות פרט לארבעת הגיבורים הראשיים. ,

 

.ספר נפלא של יניב איצקוביץ  בן ה 45 שגדל בראשון לציון  והוא דוקטור לפילוסופיה עם  התמחות בפילוסוף לוודיג וויטגנשטיין. שירת  כקצין ביחידת מגלן. זכה בפרסים ותורגם לשפות שונות.

ספריו הקודמים : דופק, אדם וסופי וכן הספר המדהים- תיקון אחר חצות, עליו ראיינתי את הסופר בבת גלים בסוכות 2018 וגם כתבתי עליו סקירה. 

להלן מספר שאלות המופיעות ברומן:

 

מי הם הסטודנטים שהשתוללו בחדר נתיחת גופות בטכניון ומדוע?  מיהו הפרופסור  שעזב  קריירה מבטיחה בעמק הסיליקון בקליפורניה ומדוע ? מהם יחסיה של קצינת המשטרה עם אביה, ועם הגרוש לה? מה יחסה לגוף שלה? כיצד רואים אותה חבריה  לעבודה ? מה המוזר בהתנהגותה בזירת רצח? מהו יחסה לבן הטובים בו היא נתקלת באחת הפרשות? מי הם שני בני הטובים שעזבו את ביתם ולאן הגיעו? מהי אותה קומונה מוזרה בעיר התחתית? מיהו המשורר הערבי ומה יחסיו עם הלקטורית היהודייה? מיהו איש העסקים שעלה מלמטה ובמי הוא מעוניין לנקום?  מדוע לא נסע אותו מעיר לטיול בחו"ל ולאן נסע לאחר שנשאר בארץ?  מהן האהבות הבלתי ממומשות בספר?   גופתה של מי נמצאה בבריכה של איש העסקים?   כיצד מתוארים יחסי מין בין זוג צעיר בני ארבע עשרה חמש עשרה? מה כוחה של אהבה ראשונה? מדוע חוג בית ספרותי מעורר סקנדל משפטי? כיצד מתוארים הסטודנטים לרפואה" מיהם העבריינים מן הוואדי? אביו של מי קיבל מכות בוואדי ומדוע? איזו תמונה של רמברנדט נכללת בספר ומדוע? באיזה הקשר מופיע כאן פורטרט של דן בן אמוץ? באיזה הקשר מופיעים כאן כמה שירים של לאה גולדברג. מי קיבל מחסה מפתיע באחד הבתים בוואדי?  כצד מתוארת פגישה מיוחדת  בין הבעל לבין המאהב? כיצד מתואר עולם השירה ברומן? כיצד מתוארים כמה עולים מברית המועצות?

 

התשובות לשאלות אלו ולשאלות אחרות נמצאות ברומן המיוחד הזה. אני כותב את הדברים לאחר קריאה ראשונית בלבד ברומן הזה במשל יממה וחצי.

חיפה ברומן

תיאור נפלא של חיפה ,במיוחד העיר התחתית. בין המקומות הנזכרים: בת גלים, בית חולים רמב"ם  רוממה,, דניה, הדר הכרמל, גן הזיכרון, חנות מרתף הספר, ואדי  סאליב שהוא מקום מרכז בעלילה. מסגד אל אסתקלאל,מסעדת יונק,  רחובות כורי, אלפראבי, אלחרירי, יהודה הלוי, מדרגות מילר ,מועדון העיר השנייה,  וכן רושמיה, שכונת חליסה, , שכונת נווה שאנן ובתוכה רחוב חניתה 58 (גו גם סביבת "בשבילה גבורים  עפים"  של גוטפרוינד), בית ספר דינור, הטכניון,

 

!

 

ראיון עם  הסופר  יניב איצקוביץ  על הרומן החדש שלו

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"  הוצאת כתר 2020   ראיין עמיקם יסעור

 

משמעות שם הספר

 

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" הוא משפט ששמעתי מאחד מעמיתיי, בזמן שעשיתי פוסט-דוק בניו יורק, וכל עמיתי היו עסוקים בפרסומים ובתקנים, והגיעה שמועה לאוזנינו על מישהו שמלמד בסטנפורד וקיבל הצעה מפתה מאוניברסיטה אחרת בשיקגו. ואז אחד העמיתים אמר: "עזבו, הוא לא יעבור, אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו". והמשפט הזה כל כך צרם לי, שבאותו רגע חשבתי שאולי אני, שנמצא בניו יורק, ועושה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קולומביה, אולי אני אהיה זה שאעזוב את פאלו אלטו ברמה הסימבולית. אולי אעזוב את כל הנוחות הנוצצת שיש בארצות הברית ואחזור לחום וללחות של ישראל. הרעיון הזה קסם לי מאוד.

 

 תהליך העבודה עליו והתחקירים. מספרים כי טולסטוי נסע לבורודינו כדי לתאר שם את הקרב. כמה זמן היית בחיפה?

 

הייתי בחיפה לא מעט. בהתחלה ערכתי סיור יומי עם בועז רפאלי המקסים, שהכיר לי הרבה פינות נסתרות בוואדי סאליב. הוא הכניס אותי לבתים נטושים, עם כתובות בערבית על הקיר, עם חפצים בני עשרות שנים, עם חלונות מרוסקים, גרמי מדרגות שבורים, תקרות מצוירות, ועוד. ואחרי הסיור איתו נפתחו בפניי עולמות רבים שבהם יכולתי לשוטט לבד. הסתובבתי הרבה בוואדי סאליב, וואדי ניסנאס, שכנות הדר, נווה שאנן של גוטפרוינד היקר. קראתי לא מעט מחקרים וספרים על מהומות וואדי סאליב, וגם המתרגם של ספרי הקודם, אור שרף, הכיר לי ספר מקסים על תולדות חיפה של נילי גולד, "חיפה אהובתי". באופן כללי, התאהבתי בעיר. נדמה לי שחיפה ולא תל אביב היא המרכז של ישראל במובן של אפשרות לחיים משותפים, לשכנות טובה, לאנשים שחיים אחד עם השני ולא מול השני, למתינות פוליטית. אחר כך נכנסתי לקבוצות פייסבוק וראיתי שכמו בכל מקום יש ריבים וויכוחים שמתלהטים, אבל עדיין, משהו בטון ובגישה היו רגועים יותר.

 

כיצד תגדיר את הז'אנר של הרומן? או שהוא צירוף כמה ז'אנרים?

מאוד הצחיק אותי שחלק מהאתרים קיטלגו את הרומאן כרומן מתח או אפילו רומן פעולה. זה מצחיק משום שקטונתי מלשפוט קריאות מסוימות בספר, אבל נדמה לי שזהו חוסר הבנה בסיסי של פעולת הרומאן. אני חושש שאנשים שיבואו אל הרומאן בציפייה לקבל מתח בסגנון הרלן קובן יתאכזבו מאוד, ואני סבור שאפשר להתייחס אל הרומאן ככזה רק אם לא באמת קראת את הספר. אני חושב שגם להתייחס אל הספר הקודם שלי כאל רומן היסטורי הוא פספוס מסוים. אני לא אוהב קטגוריות וז'אנרים, אז אני מניח לקוראים להחליט.

 

כיצד זה לכתוב אישה – גם על סמך ניסיונותיך בעבר.

אולי זה יפתיע אותך, אבל במובן מסוים קל לי יותר לכתוב אישה כי אז אני צריך לצאת יותר ויותר מעצמי, להפעיל את הדמיון ולפתוח את עצמי לאפשרויות יצירתיות שלא היו בהכרח קיימות אם הייתי כותב על עצמי או על גבר בן דמותי. אני לא אוהב לעשות הכללות ולחפש מהויות ולומר שיש משהו באישה שמסקרן אותי לכתוב מתוכה, איזה כוח פנימי, או תכונה ייחודית, אני פשוט מנסה לבנות דמות של אדם, של אישה, כמה שיותר אמיתית, כמה שיותר קונקרטית, ולהביא את הסיפור מתוך החיים שלה, ולא רק מתוך המגדר שלה.

אהבות בלתי ממומשות ברומן

איריס אברמוב אהבה את האדם שהתחתנה איתו. אבל בחוזה הנישואים לא כתוב איזה אדם הוא יהיה עוד עשר שנים. ומה לעשות שאנשים עושים בחירות, הולכים לכיוונים כאלה ואחרים, והמרחב האינטימי שנוצר בהתחלה הולך ומשתנה, לעיתים לטובה, ולעיתים לקריסה. מעניין אותי הפחד מבדידות שיגרור אותך לטבוע בזוגיות עכורה, וגם האומץ הנדרש כדי לשמר את המרחב האינטימי הזה לאורך השנים. בחלק השני יש את עידן וסאני שיצרו מרחב אינטימי ופרוע של נעורים, אבל זה היה מרחב שבו כל אחד מהם הטליא את השני על הקרעים שלו. טליה וטוביאס שכל כך רצו להתקרב, אבל היה חסר להם האומץ, ואולי האמונה, לממש זאת. ובחלק השלישי יש לנו כמובן את נוח וטליה שהלכו והתרחקו עם השנים עד שהפכו לזרים גמורים.

תיאור הבגידה ברומן והיחס בין הבעל למאהב

מהי בגידה בעצם? אז יש כמובן את הפרשנות הבסיסית. אם גבר או אישה שוכבים בסתר עם אדם אחר מחוץ למסגרת הנישואים הרי שזו בגידה. אבל מה עם הצד השני היה יודע על הבגידה, האם זאת עדיין בגידה? זהירות ספוילר! מצא חן בעיניי הרעיון שהבעל הנבגד, במקום לתפוס את בת הזוג שלו על חם ולעורר מהומות, יעקוב אחריה באובססיביות, ואולי אפילו בהנאה מסוימת, ואף יתחבר עם המאהב של אשתו אחרי מותה.

תיאור המשפחה, תאור האבהות ותיאור האימהות ברומן

עמוס עוז אמר פעם שהנושא המשותף לכל ספריו הוא משפחות. אני חושב שבכלל הספרות העברית נוטה מאוד לסיפורי משפחות, דורות וכיו"ב. דווקא ברומאן הזה ניסיתי לברוח מזה קצת, והחלקים אינם מחוברים זה לזה בקשרי משפחה (למעט החלק הרביעי). אבל אני כן חושב שמשפחות, אבהות ואמהות הם נושאים שכמעט כל פיסת כתיבה שלי קורסת אליהם לבסוף, ולו משום שהם מנקזים את הכאבים ההכרחיים של החיים – חווית המושלכות או הנזרקות אל חיק העולם, אותה השלכה קדמונית של אדם וחווה מחיק הטבע אל חיק המודעות העצמית, הבושה, האשמה, החרדה, כל אלה נוגעים בעצבים החשופים של המצב האנושי.

חוסר הנחת של כמה דמויות

אני סבור שאי נחת מספקת יותר מנחת. אף פעם לא ראיתי בנחת בורגנית איזו שאיפה. לשבת על המרפסת, לצפות בילדים ולשחק עם הכלב אף פעם לא דיבר אליי. אני אוהב קונפליקטים, אני אוהב מאבקים, אני אוהב להעמיק בהם וללמוד איך לחיות איתם. אני חושב שהבעיה הקיומית מתחילה כשאנחנו חושבים שהחיים הטובים הם חיים של נחת, בלי מאבקים ובלי קונפליקטים.

 

מידת שליטתן של הדמויות בגורלן.

אני חושב שנגעת כאן בסוגייה מרתקת שעניינה אותי בכל הספרים שלי, וכמובן שבספר הזה הדמות שהכי מזוהה עם השאלה הזאת היא יותם מהחלק הרביעי. עד כמה אנחנו יכולים להשתנות, לבחור את גורלנו, לשנות? אנחנו חיים בעידן די מטופש שאומר לנו שהכול אפשרי, JUST DO IT, והשמים הם הגבול, ואם רק תרצה ותאמין זה יקרה, ועוד כל מיני שטויות כאלה, בעוד שאנחנו רוב הזמן כרוכים במגבלות טבעיות, נפשיות, רגשיות, כלכליות, סוציולוגיות וכיו"ב. כמו לפני מאתיים שנה, גם היום קל לנבא מה אדם יעשה בחייו, בהינתן כל הנתונים הללו. וכאן יש את שאלת החופש – האם יש לנו בכלל חופש? האם החופש הוא אשליה? אני חושב שבחלק הרביעי של הספר אנחנו פוגשים את יותם שקודם כל מנסה להבין את מגבלותיו, מחטט במקורותיו, ונובר לתוך הקונפליקטים שלו במקום לברוח מהם. אני חושב שזאת התחלה טובה למושג החופש. לנבור בהכרח, לנבור בכורח, להבין את המקורות שלו, לזהות את האזיקים. רק משם יהיה אפשר לחשוב על חופש ועל שינוי.

תיאור המשטרה ברומן

לפני הרבה שנים התנדבתי במוקד לסיוע לעובדים זרים. אז עוד לא היו את הסודנים והאריתאים, רק רומנים, פיליפינים וסינים. אבל כבר הייתה רדיפה נוראית, חוקים דרקוניים, ואי צדק שהתחולל בחסות החוק. המבט עליהם הוא תמיד מלמעלה, בלי שום רצון או ניסיון לראות את המקרה הפרטי, בלי התחשבות במציאות החיים של אותם אנשים. מאז ועד היום המצב רק החריף, ובחסות החוק אנשים מרשים לעצמנו לעשות ולומר דברים איומים ונוראים. אני לא מבין את חוסר האנושיות וקוצר הרואי בטיפול בבעיית הפליטים, ובעיקר אני לא מבין את הטיעונים הרציונליים שמעלים בנוגע לגירוש ילדים. אסור להתבלבל – חוכמה ואנושיות הם שני דברים שונים לגמרי, ולצערי, לפעמים יש ביניהם יחס הפוך.

הדינאמיקה הפנימית בתוך אותה קומונה דמויית קבוצת גואל רצון

עניין אותי לחקור קומונה שהיא דווקא לא גואל רצונית, שאין בה יחסים מיניים בכלל, ובכל זאת מתקיימת שם היררכיה. עניין אותי להיכנס לתוך עולם שיחסי הכוח בו מוכוונים בלי כוח אלים או פיזי, אלא דווקא על-ידי הרצון לעזור. הרי כל הנשים בקומונה יכולות לקום וללכת מתי שהן רוצות. אין מהן שום דרישה או עניין. והנה, גם תחת החופש הזה, מתקיימת איזושהי תלות נוראית, איזה תסכול עמוק. נדמה לי שבענייני הלב, חופש מוחלט או כלא מוחלט די דומים זה לזה.

העולם  הספרותי ברומן

בספר הקודם שלי "תיקון אחר חצות" בניתי עולם לא מוכר. ובמובן מסוים זה היה קל יותר. כי הגשתי לקוראים עולם שהם אולי הכירו בקצוות, אבל לא לגמרי. הזמנתי אותם לעולם שבניתי אי שם במאה ה-19, ולכן יכולתי להרשות לעצמי להיות חסר עכבות. אבל כשרציתי להביא את הרוח של תיקון לעולם של הספר הנוכחי גיליתי שזאת משימה לא פשוטה. הרי ישראל היא מקום מוכר לכולנו, אז איך בונים עולם לא מוכר בתוך עולם שהוא מוכר לכולם? איך יוצרים עולם ספרותי חדש ומרענן בתוך המוכר והישן? זה בעצם היה האתגר בכתיבת הספר. הרי המטרה שלי היא לא לחקות את המציאות ולתאר את הדברים "כמו שהם", אלא לבנות עולם מקורי וייחודי בתוך עולם מוכר ומעייף. מקווה שהצלחתי J

 

שאלה מתחום הפילוסופיה

העיסוק בפילוסופיה של השפה - ויטגנשטיין

 

אני חושב שכל כותב צריך להעמיק בחומר הגלם שלו. כמו שנגר מבין בעץ, סופר צריך להבין במילים. להבין במילים פירושו להתעסק בשפה, באפשרויות שלה, במנעד שלה, במשלב, ברטוריקה ועוד. כמו שאומרים במוזיקה: אתה חייב לדעת את הסולם כדי לנגן מחוץ לו. בסוף יצירה ספרותית צריכה להתנגן באוזני הקוראים, וכדי שהקורא ישמע משהו מספיק מעניין ומקורי, הכותב צריך להכיר את חומרי הגלם שלו. בכלל, המקצב הלשוני הוא קריטי בעיניי כדי לבנות עולם מעניין, דמויות שבא לך ללכת איתן, ובסופו של דבר, סיפור טוב. הדבר שהכי קשה לי בכתיבת כל ספר הוא מציאת המקצב הנכון, המשלב הנכון והזווית הלשונית שממנה אני רוצה לבנות את העולם.

 

נספח  

 

דברי רקע לערב של שפרה הורן  אלון י חילו וויניב איצקוביץ על ספרו "תקון אחר חצות"   למפגש ספרותי בבת גלים סוכות, 2018

 

  כמה מילים על הרומן ההיסטורי

 

גתה כתב פעם כי הרומן ההיסטורי הוא יצור משונה ,הקובר גם את הספרות וגם את ההיסטוריה.לא מסכים. אזכיר כאן ברמז את תרומת הרומן ההיסטורי לספרות יוצרים כמו מנצוני, סקוט,דיומא, פויכטוונגר, טולסטוי  הוגו ב "שנת ה 93", דיקנס ב "מעשה בשתי ערים" הווארד פאסט,מחזות היסטוריים שונים של גתה, שילר, ,האופטמן,שקספיר, ביכנר ב"מות דנטון" ,שניצלר ב "הקוקאי הירוק" ועוד. תרומתן של ביוגרפיות היסטוריות שכתבהו סטפן צוויג, אמיל לודוויג, אנרי טרויה ואחרים. היסטוריונים ישראלים חשובים שעוסקים באידיאות כמו אריאלי, טלמון , אוחנה, שהיה ראוי לקבל פרס ישראל.

 

הפילוסוף, נתן רוטנשטרייך, מבחין בין הוגים  המעמידים במרכז את האישיות כיוצרת היסטוריה כמו פיכטה, קארליל וניטשה. כולם בני המאה ה 19. כנגד אלה מדגישים את התנאים הרוחניים או כלכליים : הגל, מארקס ופלכאנוב גם הם בני אותה תקופה.  אישית אני דוגל כבר מגיל שמונה עשרה בגישה השנייה תוך הקטנת תפקיד האישיות בהיסטוריה והכריזמה  פולחן האישים וניתוח פוליטי על סמך אישים בלבד מרדדים את השיח החברתי פוליטי גם בימינו. אחת התרומות הבעייתיות לכך היא הדגשת מושג הכריזמה בכתבי הסוציולוג מאכס ובר.  לדעתי אין תחליף לניתוח היסטורי כלכלי. דבר החסר בהתייחסויותיהם של סופרים לסוגיות שעה מוסריות. ניפחו  את תפקידו של עוז כנביא השבט. לעומת זאת אצל א.ב. יהושע יש עיסוק מרתק הרבה יותר בציונות ובאנטישמיות. כוונתי לכתיבתם העיונית של השניים.

 

מה שאהבתי ברומנים בעלי האופי ההיסטורי של השלושה עליהם ידובר בערב הוא את התמקדותם באנשים רגילים בעיקר ולא בכריזמות ידועות. העלאתו של האדם הקטן למרכז הולמת את תקופתנו המודרנית. אנ הרון מגד ציין בשיחת רדיו  את האדרת של גוגול כאחד המפנים בעיסוק ספרותי עולמי באדם הקטן

 

בספרותנו בכלל יש עיסוק רב בהיסטורי . יערי ולהד בביבליוגרפיות שלהם על המחזה העברי במקור ובתרגום מביאים שמות מחזות רבים היסטוריים וגם מקראיים. בין ההיסטוריים אזכיר מחזות , אלירז, מחזות זות של שוהם, אשמן, שמיר,מוסינזון סובול ואחרים. בספרות ילדים גלילה רון פדר, דורית אורגד ועוד  בפרוזה למבוגרים בין היתר : סופרים שכתבו על ישו כמו : קבק, אש, אגמון ביסטריצקי, הזז, מוסינזון. צירות כמו: אהבת ציון, כבשת הרש, מר מאני, מסע אל תום האלף, עד מוות, מות אבימלך, שאול ויוהנה אלף לבבות גיא אוני עיר קסומה, אפרת- סיפורי צפת של בן עזר ועוד,, סאגות על משפחות ודורות בארץ ובעולם. העיסוק בהיסטוריה גם בתקופה לא היסטורית.

 

העיסוק בעבר מלמד לקח. אך לא רק העיסוק בו. גם ספרות עתידנית משובחת כמו זו של מייסדיה : ורן, זמיאטין, אורוול, האקסלי, וולס. מבטאת לקח בהזהירה אותנו מפני העתיד.

 

אזכיר כאן את ספרו החשוב של המבקר והתיאורטיקן גיאורג  לו'קאץ' ה"רומן ההיסטו"רי שהופיע בעבר לפני יותר משישים שנה ואת ספר העיון "בין היסטוריה לספרות" בו נידונות יצירות שונות.:

 

למי שקרא  : יצירותיה בעלות האופי ההיסטורי של הורן מתארות בעיקר את היישוב הישן בירושלים. אלון חילו את עלילת דמשק ב 1840 וכן את ימי החלוצים ורצח ברנר. יניב איצקוביץ מתאר יהודים ורוסים ברוסיה של סוף המאה ה 19.

 

כמה זרמים ספרותיים הרחוקים מן ההיסטוריציזם : הדקדנס של המקוללים, תיאטרון האבסורד, הספרות של  זרם התודעה.

דברי רקע היסטורי  לספרו המיוחד מאוד של יניב איצקוביץ "תיקון אחר חצות"  לערב ספרותי בת גלים 2018,

 

רומן זה, שהופיע ב 2015 ,בהוצאת "כתר, , בהיות המחבר בן 40, הוא הספר השלישי של מחברו לאחר "דופק", ו "אדם וסופי" הספר הזה הוא רומן מונומנטאלי מדהים. הייתי ממשיך ואומר שיש בו משהו מן הגאוניות. הוא מתרחש ברוסיה של סוף המאה ה 19 במרכזו פאני, בת השוחט בעלת המשפחה, ההולכת למצוא את גיסה שנעלם ולבקש ממנו גט לאחותה כדי להתירה מעגינותה.. אפשר לומר כי רומן זה קרוב ברוחו ל "קו המלח" של יובל שמעוני. יש בו חד פעמיות המזכירה ספרים כמו "עיין ערך אהבה", "מר מאני".

 

המאה ה 19 ברוסיה היא מרתקת במיוחד. ניכר בה המתח בין רעיונות של קדמה לבין שמרנות ריאקציונית מן הסוג הגרוע ביותר. במשך 80 שנה עד 1881 שולטים בה אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון ואלכסנדר השני אשר נרצח בידי מתנקש. מסעה של פאני מתרחש ב 1894.  לפי מיטב זכרוני זו השנה האחרונה בשלטונו של אלכסנדר השלישי, צאר שמרן. ולאחר מותו יעלה ניקולאי השני, אשר ימשול 23 שנים עד הדחתו במהפכה הגדולה.  על הרומן שורה רוחו של ניקולאי  הראשון שליט ריאקציונר בעל אופי צבאי אשר  שלטונו חופף את מרבית תקופת מטרניך האוסטרי  והריאקציה  באירופה וימי הברית הקדושה של מעצמות שמרניות.. בימיו נחטפים ילדים יהודיים על ידי הקנטוניסטים לשירות צבאי ארוך עד מאוד בשורות צבא הצאר. בימיו גם מתחוללת מלחמת קרים. המלחמה בה מתגלה פלורנס נייטינגל. וטולסטוי , יליד 28, כתב בהשראתה קובץ סיפורי המלחמה "סבסטופול" ספרו הראשון פחות  או יותר אם כי לפני כן כתב נובלה בשם "בעל אדמה רוסי".  בהיותי ילד נתקלתי  בסיפור מרגש מאוד על הקנטוניסטים ברוסיה. היה זה בקובץ "סבא מספר" סיפור בשם "הבן האובד" על זוג יהודי ,חייט ואשתו, שבנם נחטף לצבא בהיותו ילד. כעבור שנים רבות מתארח בביתם חייל רוסי גוי. הוא נזכר בפרטים מימי ילדותו. לבסוף מתברר כי זהו בנם האובד. כאן לפנינו  לפחות סוף טוב בניגוד לסיום מחזהו של קאמי, "אי הבנה," שם האם והבת בעלות הפונדק רוצחות את הבן האובד השב לאחר שנים מתוך הרגל של רציחה ושוד בלי לזהותו. עכשיו ראיתי שוב את הסיפור הבן האובד וגיליתי כי נכתב בידי שלום אש.  בשנת  1986 פרסמה דורית אורגד ספר לבני הנעורים בשם "החטופים לצבא הצאר" דומני הספר העברי הראשון על קנטוניסטים  (לפעמים ספרות ילדים מקדימה ספרות למבוגרים בעיסוק בנושא כך גם :פרחיה  בין השודדים" של צלקה שהקדים ב כ 30 שנה את "אשת הפיראט היהודי" של שיינפלד).  ואחזור שוב לספרו של יניב איצקוביץ. רוח הקנטוניסטים וחטיפת הנערים על השלכותיה מרחפת על הספר כולו ,וכמה מהקרבנות הללו עומדים במרכזו. עוד ראוי להעיר לגבי ייצוגה של ההיסטוריה הרוסית כאן : איצקוביץ לא התרכז רק בחיי היהודים ,כמו שעשו מנדלי, פרץ ואחרים. מקום מרכזי מאוד תופסים אנשי הבולשת ואנשי הצבא הרוסים   הזכרתי את המתח בין קדמה לשמרנות. אלכסנדר הראשון גילה מדיניות ליברלית בראשית שלטונו  אחר כך הפך לשמרן יותר ובסוף תקופתו אירע מרד הדקבריסטים עליו רצה טולסטוי לכתוב ולבסוף מתוך התעמקותו בשורשים הגיע לכתוב על פלישת נפוליאון. בתקופת השמרנות של ניקולאי מצאו את מותם בנסיבות לא סימפטיות פושקין ולרמונטוב. אלכסנדר השני גילה ליברליות בשחררו עבדים בשנות השישים אך נרצח בסופו של דבר. איצקוביץ מציג כאן אנשים פשוטים ולא משכילים יחסית. אין כאן הד לאותם אינטלקטואלים רוסים כמו : הרצן, באקונין, קרופוטקין, צ'רנישבסקי, דוברוליובוב, פיסארב וביילינסקי. את הכול חוץ משמו של אש אני כותב מזיכרון.על חלק מהוגים אלה תמצאו בספרו של י. ברלין "הוגים רוסים"  איצקוביץ מציג בביקורתיות את החברה הבורה . מבט על של מספר. יכול להיות שהוא נעדר אמפתיה וץ מאשר לגבי נובאק איש בולשת וז'יז'ק הקנטוניסט.  סטירה גרוטסקית איוולת. סדרה של טעויות. רודפים ונרדפים. המשך לתיאור מסורת של ביקורת הטיפשות בספרות האירופית מאז ארסמוס מרוטרדם ברנסנס בספרו "שבחי הסיכלו.." דרך ספרים של האשק ואביגדור המאירי. אותה סיכלות של מנגנון  צבאי ושל הצבא. יש כא ןגם סיפור פיקרסקי. בשאלת הגורל היהודי ויכולת שחזור מופלאה של פרטי חיים כאשר הדגש אינו על דמויות היסטוריות אלא על האדם הפשוט. העליבות היא אחד המוטיבים הבולטים בספר.

 

ספטמבר 2018

 

 

 


חפש באתר
טואול - בניית אתרים