פרק מספר:
מסע בשלוש מזוודות/ לי גרנות  רומי 

האביב חם במיאמי. תמיד אהבתי ללכת לקולנוע, אבל את הסרט 'באטמן ורובין'  לא אשכח לעולם. העלילה המוכרת של המלחמה הנצחית בין הטובים לרעים, בסגנון אמריקאי טיפוסי, זלגה מהמסך הגדול אל תוך החיים שלי וסידרה לי בראש את כל מה שעבר עליי.

גות׳האם סיטי הקודרת שורצת אנשים רעים שנפגעו מהחברה אך מסרבים להיות קורבנות. חלקם מאבדים צלם אנוש ופוגעים בחברה בחזרה, בצורה זו או אחרת. כך, סופר בסרט. במציאות, ילדה בת שתים עשרה מגיעה לארץ גדולה וזרה. אבלה על אמה. לא יודעת מילה באנגלית. איש אינו מבין אותה. היא נקרעת מחייה, מטולטלת ממוסד למוסד, מתרופה לתרופה. החברה
דורסת אותה, אבל היא מסרבת להיות אישה רעה, שרוצה לפגוע בחברה בחזרה. היא לא מסוגלת. היא טובה. כן, יש רגעים שבהם היא חשה שהיא עושה דברים רעים, אבל היא מרגישה רע, כל כך רע כשהיא עושה אותם, שזה רודף אותה שבועות, חודשים, אפילו שנים.

כמעט בכל סרט או סדרת טלוויזיה, בהם אני צופה, אני רואה את עצמי או גרסה שלי, בכל דמות. אני נשאבת אל תוך העלילות, משתוקקת להציל את עצמי, את העולם, להתנקם באלה שפגעו בי. מזדהה עם הדמויות, רוצה לצלול אל תוך העולם בו הם החיים, וכן, לעתים הקו בין מציאות לדמיון מיטשטש לי. אני הולכת לאיבוד. אני חיה בסרט, לגמרי. ביום בו צפיתי ב'באטמן ורובין' לא היה זה הראש שלי שטישטש את הקו שבין הסרט למציאות, אלא העולם עצמו, שזלג פנימה, פלש  אל תוך חיי ללא אזהרה וערבב הכל.

טרייסי הציעה להקפיץ אותי לקולנוע. הוא נמצא שלושים רחובות מביתנו. זו הייתה מכונית קטנה בעלת שני מושבים והנסיעה עברה בדממה כבדה. צלילי הרדיו חסרו לי. טרייסי התאמצה מאוד להיות מנומסת אליי, אך אני בחרתי להסתגר בעולמי. היה לי קשה להתחבר אליה. הכרתי אותה בתקופה הקשה ביותר בחיי, והדבר הציב בינינו חומה שלא אפשרה לה להתקרב. כתסריט סגור וחתום מראש. ירדתי בבית הקולנוע והכנסתי שטר של חמישה דולר אל מכונת הכרטיסים. המכונה פלטה כרטיס בודד ועודף. לפני שנכנסתי פנימה, הסתובבתי ונפנפתי לטרייסי לשלום. כשנופפה אליי בחזרה הבחנתי שבידה השנייה היא מחזיקה את הטלפון הנייד סמוך לאוזנה.

שטיח אפור כיסה את רצפת הלובי של מתחם בית הקולנוע. בקצה השני של האולם עמד מזנון קטן וצנוע, שהציע חטיפים, שתיה ואת הפופקורן ההכרחי. שלושה אולמות מימין למזנון, שלושה משמאלו, בסימריה פשוטה. מקום שבו יכולתי להימלט לשעה וחצי מהמציאות הקודרת של חיי, להיטמע בתוך עולם של דמיון, צבע ופנטזיה, לשכוח שבתום תשעים דקות אשוב לאפלת בדידותי.

באולם בו הקרינו באותו יום את 'באטמן ורובין' היו מאתיים מקומות ישיבה. המושבים היו רכים ומרווחים. התיישבתי בנוחות איפשהו בשורות האמצעיות ונעימת הנושא של הסרט פרצה אל אוזניי, בולעת אותי אל תוך עולם המפלט שלי, הפעם בדמותה של גות׳האם האפלה. עיניי היו נעוצות במסך הגדול, מחכה בשקיקה לגיבור הטוב שלי, זה שיציל את העולם מחוסר הצדק.
כה מרוכזת הייתי שלא שמתי לב לאיש הזר שנעמד לידי.

“Lee Granot?”, הוא שאל.

“Yes”, עניתי ללא חשש, למרות שלא הכרתי אותו.

“Please stand up!”.

נעמדתי בבהלה כה גדולה שלא חשתי שידיי נכפתות
באזיקים. בזרועות כבולות מאחורי גבי, האיש הזר הוביל אותי אל מחוץ לבית הקולנוע. מבוכה גדולה שטפה אותי. עיניהם של היושבים באולם הקולנוע ליוו אותי החוצה, צופות בסרט שלא ישכחו זמן רב. מחוץ לאולם המתין בלש נוסף. הוא הכניס אותי לניידת סמויה, לא לפני שטרח לאזוק גם את רגליי. המכונית התניעה לנסיעה בת 560 קילומטרים, ממיאמי לג׳קסונוויל, שעות ארוכות שבמהלכן ניסו הבלשים לדובב אותי. הם עצמם לא הבינו על מה ולמה עצרו אותי, מדוע בחורה צעירה,
תמימה ומפוחדת שאינה מפסיקה לבכות יושבת כבולה במושב האחורי של הניידת שלהם.

את הוראותיהם קיבלו הבלשים מג׳יימס ג׳וינר, שאז עדיין היה האפוטרופוס הממונה עליי. בין בליל שאלותיהם והדמעות שזלגו על פניי, מכשיר הביפר שאבא קנה לי רק יום קודם לכן לא הפסיק לצפצף. אבל לא יכולתי לחזור אליו. הנסיעה שהתארכה עד אין קץ לא כללה עצירות. הבלשים לא יכלו לעשות דבר מרצונם, רק למלא אחר ההוראות שקיבלו. פחדתי מאוד. לא ידעתי מה יקרה עכשיו. לא ידעתי לאן ייקחו אותי. רציתי לעדכן את אבא, שלא ידאג לי. לא ידעתי אם ומתי אוכל להתקשר אליו.

הגעתי אל יעד הנסיעה הסופי נטולת שרוכים וחגורה, כבולה למיטת ברזל קרה. דלת ברזל גדולה נטרקה מאחוריי. ברוכה הבאה למוסד חדש. לאחר רישום קצר אצל האחות שוחררתי לסלון משותף. את החלל ניקדו מספר שולחנות קטנים, כסאות וספות קרועי ריפוד. טלוויזיה מיושנת שידרה אופרת סבון. הקירות היו חיוורים ומקושטים בציורים ותמונות בהתאם לעונה. החלונות היו נטולי וילונות ומסורגים. דיירי המקום ישבו
ברחבי החדר בקבוצות. חלקם שיחקו קלפים, אחרים עסקו
בעבודות אמנות או צפו בטלוויזיה. היו גם כאלה שבהו בלא כלום. איפה הם? תהיתי. על מה הם חושבים? מה עובר להם בראש? ואני, מה אני עושה פה? מדוע הביאו אותי למקום העגום הזה בסוף העולם? תשובות אין, מציאות יש. שוב מוסד סגור, שוב טיפול תרופתי, שוב פסיכיאטרים. אנשים זרים שקבעו את גורלי.

שותפה חדשה לחדר בשם מריה. אישה בשנות החמישים או השישים לחייה. קטר. כל מילה שיצאה מפיה נטול השיניים לוותה בתלתל עשן מיתמר. כמעט כולם עישנו שם, אולי כי זה היה כמעט הדבר היחיד שלא חל עליו איסור. כל דיירי המוסד הוכנסו אליו בעקבות צו בית משפט: אנשים שלא היו מסוגלים לחיות בחברה באופן עצמאי, פדופילים שהזמן שהיה עליהם לרצות בבית הסוהר הוסב לאשפוז במוסד בשל מחלה. כל אחד והסיפור שלו. טיפולים קבוצתיים על בסיס יומי, טיפולים פסיכיאטריים   ונטילת כדורים שנועדו לנטרל אותנו מהמציאות. כבר שמעתם את כל זה. כבר הבנתם איך נראו החיים שלי.

כעבור שמונה ימים קשים וארוכים להחריד קבעו שמקומי אינו שם. מישהו בכל זאת גילה סימנים של שפיות. הועברתי להוסטל בקרבת המוסד. רק אז הותר לי סוף כל סוף להתקשר אל אבא ולעדכן אותו שאני בסדר, כלומר שאני עדיין חיה. אבא היה נסער. קולו רעד.

״לי, איפה את?  מה קרה? למה לא ענית לי?״.
ניסיתי להרגיע אותו, להגיד לו שהכל בסדר. אבל לא יכולתי להפסיק לבכות. ״אתה יכול לבוא, אבא?״. למחרת הוא הגיע כדי לראות באיזה מוסד ארור זרקו אותי הפעם.

אחרי שעזב, המשכתי באותה שגרת חיים, שכוללת נטילת כדורים ועיסוק ביצירות אומנות של ילדים בגן חובה. אחרי כל פגישה עם הפסיכיאטר תהיתי מה הוא כתב עליי, כיצד עיוות את הדברים כדי שיתאימו להחלטה להחזיק אותי שם, במקום שכל אדם עם עיניים בראשו וקמצוץ של הבנה בבני אדם היה רואה מיד שאינני שייכת אליו.

בלית ברירה הסתגלתי. שוב עורי יבש מהתרופות ופצעי לחץ כיסו את גופי. שוב הלכתי לאיבוד. חייתי בסבל. רציתי את אבא, רציתי את אמא, רציתי הביתה.

אבא לא שקט על שמריו. מהיום בו ביקר אותי עמל על תכנית לחלץ אותי, בפעם השנייה. גם בפעם השנייה הוא הצליח. כעבור מספר חודשים קשים מנשוא הייתי שוב על מטוס בדרך לארץ, שוב בדרך נסתרת. אבא חילץ אותי.

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים