מסה:
בין סגנון למהות/ ראובן שבת



מלי דרויש היא ציירת ישראלית שסגנונה הוא ריאליזם פנטסטי.

מרחב הציור שלה נע בין אמירה פנטסטית, שכמו לקוחה מתוך חלום או מציאות חלומית לבין ריאליזם מינמלסטי, וזאת למרות השימוש הדי רחב שהיא עושה בגווני הצבע בציוריה.

התבוננות מעמיקה ביצירה  שלה ומתוך זה שלושה ציורים בולטים שלה מגלים זיקה מעניינת מאוד בין הסגנון ותכני הציורים לבין כתיבתו והגותו של הפילוסוף  המודרני הפוסט מרקסיסטי ולטר בנימין.

ולטר בנימין, חי , פעל וכתב בתקופה הסוערת מאוד של תחילת המאה ה20. למרות שהיה בתחילת דרכו מרקסיסט, הרי בהמשך שינה את דרכו הרוחנית, ופנה  לחקר עמוק של מבנים תרבותיים, דרכי חשיבה והגות של העולם האירופאי הדועך של אז, בשל משברי קיום ואמנות והגיע לבסוף לסוג אחר של חקר ומסקנות: שילוב בין מיסטיקה למודרניזם. התבוננות פיוטית בסטרקטורות פיזיות מרחביות( הפאסז'ים של פריז), והתייחסות לאמנות הצילום כאל מרחב פתוח, על גבול האינסופי של ההבעה האומנתית.

הגותו הפילוסופית של ולטר בנימין השפיעה על דורות רבים של חוקרים, אינטלקטואלים, אמנים ויוצרים מכל רחבי העולם.

ברם, מאחר וחקר המבנים התרבותיים והקיומיים אצלו הוא די מורכב ולא פשוט, הוא נתפס לעיתים וכמובן שלא בצדק "כהוגה של הוגים" , כאליטיסט". גישה מוטעית לגמרי, שכן קריאה מלאה ומדויקת במרבית כתביו, תגלה בדיוק ההיפך מכך

בנימין מתייחס לעולם ולאמנות בפשטות גדולה . הוא מגדיר אמיתות( למרות שהוא אכן עושה זאת במורכבות מה), אבל אלו אינן אמיתות מופשטות, קאנטיניות אלא בחינה צלולה מאוד של מסגרות ניתוח ביחס לאמנות ולספרות ובכך גדולתו.



בשנת 1921 נתקל בנימין בציור חידתי בשם אנגלוס נובוס שצויר על ידי הצייר הידוע פאול קלה . הציור המיוחד ריתק והפנט את ולטר בנימין. הוא רכש אותו. עד התאבדותו הוא היה למעשה ציורו היחיד ושימש כהשראה משמעותית למסה הידועה שלו "תזות על מושג ההיסטוריה."

איכשהו לאחר מותו הציור ניצל והתגלגל וכיום הוא תלוי במוזיאון ישראל

על הציור הזה כתב בנימין את הדברים הבאים:

 

"יש תמונה של קלה  הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה ל פ נ י נ ו שרשרת של אירועים, רואה ה ו א שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה ה ז א ת".

 

מה אם כך הזיקה שקיימת בין השקפתו הפילוסופית אומנתית של ולטר בנימין לבין סדרת ציורים מסוימת של ציירת ישראלית.

הבה נבחן שלושה מהציורים ונקבל מימד השוואתי די משמעותי ליחס המשווה, המסתורי לעיתים, שבין ציור לפילוסופיה וכיצד בדרך עלומה ביטוי אומנתי מצליח לשלב בתוכו אמת מהותית מאוד, שבסיסה בכלל אינו בקשר לימודי, רוחני, בין שני יוצרים מתקופות שונות לגמרי.



"אנחנו זוג ואין ביננו זיווג":


הקומפוציזיה בציור זה היא מושלמת. ישנה אחידות מכל זווית התבוננות  והציור נמנע מחדות יתר. זהו ציור דיאלוגי. הדמויות, מעט גרוטסקיות, אבל הן לא מעוררות לעג או אימה ומאידך-גם לא סתמיות. הדבר המטריד בתמונה הוא הבלבדיות שלהם: באופן חידתי הם מצליחים לעורר בקרב המתבונן שאלות רבות: מי הם. זוג נשוי. אח ואחות. חבר וחברה. זוג בפגישת היכרות ראשונה. עמיתים לעבודה. העולם שמאחוריהם, המופיע ברקע, הוא עולם מתפורר, אולי חסר תקווה, אבל לא עולם מאיים. הוא עדיין נתון לתקווה מפעפעת. זהו ציור צילומי נפלא. בפשטות ובפירוש כך כי הוא אינו יוצר הפרדה מנוכרת, והשימוש הנכון בצבעים, בדמויות במרחב מייצר תקווה מודרנית למשהו טוב יותר, בעולמם של השניים ובעולמנו בכלל.

 

בנימין במסה שלו על הצילום, חצה את המקום שרולאן בארת לא הצליח להגיע אליו.

בארת כתב-""מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות."

בנימין טוען, שצילום ואמנות צילומית בפורמט הציורי המיוחד שלה היא דיאלוג תמידי ופתוח עם המציאות וזה במובהק מה שהציור הזה עושה.

"נפשי יוצאת אליי":

 

 

 


משחקי האור והצל בציור המיוחד הזה מזכירים בהחלט ציור בארוק. הדמות הנשית היא א זמנית. הכל מושלם לכאורה, גם המבט העצוב, המצועף. גם דמדומי הערבית שמסביב.

אלא שלדמות יש שלוש אצבעות וכתמים מטרידים נמצאים על הזרוע שהיא מעוותת ממילא

כלומר-יש כאן קלקול של השלמות וכך גם  מעין דמות הצללים המופיעה מאחורי הוילון החצוי שבציור.

גויה קרא לציור ידוע שלו "שתבונה נרדמת נולדות מפלצות". אלא שציורו זה היה ציור גברי במובהק.

לעומת זאת- בציור הזה, בולטת האמירה הנשית, שהיא אומנם, בודדה ומבודדת, אבל דעתה אינה שרויה בחלום או בתעתועי מפלצות נרדמות, אלא דווקא בעירות חדה לפרטי החיים, הבאה מתוך התבוננות עזה בהם, ומעיקרה של זו כמובן התבוננות פנימית

כאשר נסע בנימין לנפולי העניה, המנוולת בייאוש מר של קיום וזניחות, הוא לקח איתו את חברתו אסיה.

מנפולי זו של תחילת שנות השלושים של המאה העשרים בנה בנימין מסה קצרה אך מופלאה שבה "הכל קורה". ופועל יוצא של "הכל קורה", הוא דווקא שב בשקט, הנח ( או הניחי לדברים לקרות), בעולמנו המודרני, הנוקשה לעיתים, יש לדעת כי הפתרון נמצא דווקא בשקט ולא בצרמוניות המהומה .

אבל את זה צריך לגלות דרך התבוננות פנימית, עמוקה ואינטמית בנו. וזה הציור הזה.


"מלכות בידי פרח ":

 


 כל אמן וצייר טוב יכול בהחלט להרשות לעצמו לעיתים ליצור משהו הומריסטי, משעשע ונחמד, מבלי להכניס עצמו יתר על המידה לניואנסים ודקויות של משמעויות יתר.

גם הציור הזה, הוא צילומי במהותו. מבטא קפידה מלאה של קומופויציזיה

הוא מדהים בשימוש המינמסלטי בצבעים . והוא ניחן בעיקר ומשום מה בפן מיסטי מובהק: לידה מתוך פרח( או שמה זו אינה לידה) ואולי המלך הוא מלכה, ואולי מעין אצבעוני של הטבע שתפס רגעי מנוחה. הייחוד של הציור נעוץ גם בעובדה שהוא אינו משליך אור או מקבל אור.

כלומר הוא בראשיתי לגמרי ויחד עם זאת רב משמעי.

 

בסיכומו של דבר אנלוגיה זו שבין הציירת מלי דרויש לבין ולטר בנימין ממחישה לנו, בתבונה ובהתבוננות מעמיקה וחשובה כי זיקת גומלין אינה חייבת להיות דיספלנרית. בפרט באמנות.

בנימין היה יהודי גרמני שלא צייר דבר בימי חייו אבל הבין היטב היטב באמנות הציור.

מלי דרויש היא ציירת ישראלית , ילידת ישראל.

זיקת הגומלין מצביעה בהחלט על כך ששפה יצירתית עמוקה, טובה, משמעותית, חוצה היסטוריה וגבולות קיום וההתכתבות תהא תמיד בלתי נמנעת, כאשר האמנות גוברת על תפיסות שטחיות,  ומצליחה ליצור את הדיאלוג הנכון ורב האנפין שבין הגות לאמנות.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים