פרק מספר:
האריות מסיציליה/ סטפניה אאוצ'י מאיטלקית יערית טאובר

פרולוג

 

בניארה קלברה, 16 באוקטובר 1799

 

Cu nesci, arrinesci.

"מי שיוצא, מצליח".

פתגם סיציליאני

 

 

 

רעידת אדמה היא שריקה שנולדת בים, מתערסלת בלילה. תופחת, צומחת, משתנה והופכת לרעם שקורע את השקט.

 

האנשים ישנים בבתיהם. אחדים מתעוררים מקול קרקוש הצלחות, אחרים - כשהדלתות מתחילות להיטרק. אבל כולם כבר על הרגליים כשהקירות רועדים. געיות, נביחות כלבים, תפילות, קללות. ההרים מתמוטטים ומפילים סלעים ועפר, העולם מתהפך.

 

הרעד מגיע למחוז פּיֶיטרָלישה, נאחז בבסיסו של אחד הבתים, מטלטל אותו בחוזקה.

 

איגנציו פוקח את עיניו, הרעד המרטיט את הקירות קורע אותו משנתו. מעליו, נראה שהתקרה הנמוכה עומדת לצנוח עליו.

 

זה לא חלום. זאת המציאות הגרועה ביותר.

 

לפניו, המיטה של ויטוריה, אחייניתו, מתנדנדת בין הקירות ומרכז החדר. על הספסל, ארגז המתכת מקרטע ונופל על הרצפה עם המסרק ותער הגילוח.

 

בבית מהדהדות צעקות של אישה. "הצילו, הצילו! רעידת אדמה!"

 

הצעקות האלה מקפיצות אותו על רגליו. אבל הוא לא בורח, איגנציו. לפני כן הוא צריך להביא את ויטוריה למקום מבטחים: היא רק בת תשע, היא כל כך מבוהלת. הוא גורר אותה אל מתחת למיטה, למצוא מחסה מפני ההריסות.

 

"תישארי כאן, הבנת?" הוא אומר לה. "אל תזוזי."

 

היא מהנהנת. האימה מונעת ממנה לדבר.

 

פאולו. וינצ'נצו. ג'וּזֵפּינָה.

 

איגנציו רץ אל מחוץ לחדר. המסדרון נראה לו אינסופי, אף על פי שאורכו רק מטרים ספורים. הוא מרגיש את הקיר מתרחק מכף ידו, מצליח לגעת בו שוב, אבל הוא מתנועע, כמו יצור חי.

 

הוא מגיע לחדר השינה של אחיו פאולו. מבעד לתריסים מסתננת אלומת אור. ג'וזפינה, גיסתו, קפצה מהמיטה. האינסטינקט האמהי שלה הזהיר אותה שאיום מרחף מעל וינצ'נצו, הבן שנולד לפני חודשים אחדים, והעיר אותה. היא מנסה לקחת את הרך הנולד שישן בעריסה הקשורה לקורות התקרה, אבל סל הנצרים נתון לחסדי הגלים הסיסמיים. האישה בוכה מרוב ייאוש, מושיטה את זרועותיה, בשעה שהעריסה מתנדנדת בפראות.

 

הצעיף שהיא עוטה נופל, מותיר את כתפיה עירומות. "התינוק שלי! מדונה מיה, תעזרי לנו!" היא זועקת בדיאלקט.

 

ג'וזפינה מצליחה לאחוז ברך הנולד. וינצ'נצו פוער את עיניו לרווחה, פורץ בבכי.

 

בתוהו ובוהו, איגנציו מבחין בצל. אחיו פאולו. הוא קופץ מהמזרן, לוקח את אשתו, דוחף אותה למסדרון. "החוצה!"

 

איגנציו חוזר לאחור. "חכו! ויטוריה!" הוא צועק. בחושך שמתחת למיטה הוא מוצא את ויטוריה, מכורבלת, ידיה על ראשה. הוא מרים אותה ורץ. פיסות מהטיח ניתקות מהקירות, בשעה שרעידת האדמה ממשיכה ליילל.

 

הוא מרגיש את הילדה מחפשת מקלט בגופו, נאחזת בחולצתו עד שהבד נקרע. היא שורטת אותו, עד כדי כך הפחד שלה גדול.

 

פאולו דוחף אותם מעבר לסף הדלת, במורד המדרגות. "בואו, בואו הנה."

 

הם רצים למרכז החצר בזמן שהרעש מגיע לשיאו. הם נלחצים זה אל זה בחיבוק, הראשים נוגעים, העפעפיים עצומים. הם חמישה. כולם שם.

 

איגנציו מתפלל ורועד, ומקווה. זה עומד להיגמר. מוכרח להיגמר.

 

הזמן נהפך לאבק שעשוי ממיליוני רגעים.

 

אחר כך, כפי שהתחיל, הרעש שוכך, עד שהוא נרגע לחלוטין.

 

לרגע אחד קיים רק הלילה.

 

אבל איגנציו יודע שהשלווה הזאת היא תחושה שקרית. את הלקח הזה, של רעידת האדמה, הוא נאלץ ללמוד מוקדם.

 

הוא מרים את ראשו. מרגיש את הבהלה של ויטוריה מבעד לחולצה, את ציפורניה שנאחזות בעורו, את הרעד שלה.

 

הוא קורא את הפחד בפניה של גיסתו, ההקלה בפניו של אחיו. הוא רואה את המחווה של ג'וזפינה המחפשת את זרועו של בעלה, ואת פאולו, שחומק ממנה כדי להתקרב למבנה. "תודה לאל, הבית עדיין עומד. מחר באור היום נראה מה הנזק ו..."

 

וינצ'נצו בוחר ברגע ההוא כדי לפרוץ בבכי סוחף. ג'וזפינה מערסלת אותו. "ילד טוב, חיים שלי, תהיה טוב," היא מנחמת אותו. בינתיים, היא מתקרבת אליו ואל ויטוריה. היא עדיין מבוהלת, ג'וזפינה, איגנציו מזהה את הפחד שלה. הוא בא לידי ביטוי בנשימה מהירה, בריח זיעה, אימה מהולה בניחוח סבון העולה מכותונת לילה.

 

"ויטוריה, מה שלומך? את בסדר?" שואל איגנציו.

 

האחיינית מהנהנת, אבל אינה משחררת את אחיזתה בחולצתו של הדוד, אדרבה. איגנציו מנתק את ידה הקטנה בכוח. הוא מבין את הפחד שלה: הילדה יתומה, בתו של אחיו פרנצ'סקו. הוא ואשתו מתו שנים אחדות לפני כן והשאירו את הילדה הזאת לטיפולם של פאולו וג'וזפינה, היחידים שיכלו להציע לה משפחה וקורת גג.

 

"אני כאן. תהיי רגועה."

 

ויטוריה מתבוננת בו, אילמת, אחר כך נאחזת בג'וזפינה כפי שנאחזה בו עד לפני רגע, כמו ניצולה מספינה טרופה בלב ים.

 

ויטוריה גרה עם ג'וזפינה ופאולו מאז שהתחתנו, קצת פחות משלוש שנים קודם לכן. קווי האופי שלה דומים לאלה של דודה פאולו: היא שתקנית, מופנמת. ועם זאת, באותו רגע, היא רק ילדה מפוחדת.

 

אבל לפַּחד מסיכות רבות. איגנציו יודע שאחיו, למשל, לא יעמוד ויבכה. כבר עכשיו, כשידיו על מותניו והבעתו מאיימת, הוא בוחן את החצר ואת ההרים שמקיפים את העמק. "בשם הקדושה הבתולה, כמה זמן זה נמשך?"

 

שאלתו שוקעת בַּדממה. אחר כך איגנציו עונה: "לא יודע. הרבה." הוא מנסה להרגיע את הרעד שגורם לו לרטוט מבפנים. הפנים שלו מתוחים מהבהלה, הלסת מכוסה בזקן בהיר, דוקרני, והידיים עדינות, עצבניות. הוא צעיר יותר מפאולו, שממילא נראה מבוגר לגילו.

 

המתח נמס למעין לאוּת ומפנה את מקומו לתחושות גופניות: הלחות, הבחילה, המגע המציק של האבנים מתחת לכפות הרגליים. איגנציו יחף, בכותונת לילה, כמעט עירום. הוא מסיט את שערו מהמצח, מביט באחיו, אחר כך בגיסתו.

 

ההחלטה מתקבלת לאחר רגע קט.

 

הוא צועד לעבר הבית. פאולו הולך אחריו, אוחז בזרועו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?"

 

"הן צריכות שמיכות." איגנציו מסמן בראשו לעבר ויטוריה וג'וזפינה. גיסתו מערסלת בזרועותיה את התינוק. "תישאר עם אשתך. אני הולך."

 

הוא לא מחכה לתשובה. במהירות ובזהירות כאחת הוא עולה במדרגות. הוא עוצר בכניסה כדי לאפשר לעיניו להתרגל לאפלולית.

 

צלחות, רהיטים, כיסאות: הכול נפל על הקרקע. ליד השידה, ענן של קמח עדיין נח על הרצפה.

 

הוא מרגיש צביטה בלב: זה הבית שג'וזפינה הביאה נדוניה לאחיו פאולו. זה הבית שלהם, זה נכון, אבל זה גם מקום חם, שבו הוא יכול להרגיש שהוא מתקבל בברכה. הוא המום לראות את הבית במצב הזה.

 

הוא מהסס. הוא יודע מה עלול לקרות אם תגיע עוד רעידת אדמה.

 

הוא מגיע לחדרו. הוא מוצא את התיק שבו הוא מחזיק את כלי העבודה ולוקח אותו. לבסוף הוא מוצא את ארגז המתכת. הוא פותח אותו. טבעת הנישואים של אמו בוהקת בחושך, כמו רוצה לנחם אותו.

 

הוא מכניס את הקופסה לתיק.

 

הצעיף של ג'וזפינה נמצא במסדרון על הרצפה: גיסתו ודאי איבדה אותו במנוסה. היא לא נפרדת ממנו לעולם: היא לובשת אותו למן היום הראשון שנכנסה למשפחתם.

 

הוא אוחז בו, חוזר ליציאה, מצטלב מול הצלב שתלוי על המשקוף.

 

רגע לאחר מכן האדמה מתחילה לרעוד.

 

 

 

 

 

 

"זה היה יותר קצר, תודה לאל." איגנציו מחלק את השמיכות עם אחיו. הוא נותן אחת לוויטוריה. לבסוף, הצעיף.

 

כשהוא מחזיר לה אותו, ג'וזפינה ממששת את הכותונת, נוגעת בעור החשוף. "אבל..."

 

"מצאתי אותו על הרצפה," מסביר איגנציו ומשפיל את עיניו.

 

היא ממלמלת "תודה" ומתעטפת בבד בחיפוש אחר נחמה שתצליח לגרש את הקור הבלתי־רגיל. צמרמורת הנובעת מכאב ומזיכרונות.

 

"אין טעם להישאר פה בחוץ." פאולו פותח לרווחה את דלת הרפת. פרה אחת משמיעה קול מחאה חלוש בשעה שהוא גורר אותה בראשה כדי לקשור אותה לקיר הנגדי. אחר כך הוא מדליק לפיד בעזרת אבן אש. הוא מניח ערימות של קש כנגד הקיר. "ויטוריה, ג'וזפינה, שבו."

 

זאת מחווה של דאגה, איגנציו יודע את זה, אבל היא נאמרת בנימה של פקודה. מבטיהן של האישה והילדה המומים, הן נועצות את עיניהן בשמיים וברחוב. הן היו נשארות בחצר כל הלילה אם מישהו לא היה אומר להן מה לעשות. זאת המשימה של ראש משפחה. להיות חזק, להגן: זה מה שעושה גבר, בייחוד גבר כמו פאולו.

 

ויטוריה וג'וזפינה צונחות על ערימת קש. הילדה מתכרבלת, ידיה קפוצות לאגרופים מול פניה.

 

ג'וזפינה מביטה בה. היא מביטה בה ואינה רוצה לזכור, אבל הזיכרון חמקמק, ערמומי, הוא עולה בתוכה, נאחז בגרונה ושואב אותה לעָבר.

 

הילדוּת שלה. ההורים שלה, מתים.

 

האישה עוצמת את עיניה, מגרשת את הזיכרון בנשימה עמוקה. או לכל הפחות מנסה. היא מחבקת את וינצ'נצו בחוזקה, אחר כך מורידה מעט את כותונת הלילה והתינוק נצמד מיד לפטמה. ידיו הזעירות אוחזות בעור העדין, ציפורניו שורטות אותו מסביב לעטרה.

 

היא חיה, הבן שלה חי. הוא לא יישאר יתום.

 

איגנציו, לעומת זאת, עומד דומם על סף הדלת. הוא בוחן את צדודית הבית. על אף החשיכה, הוא מחפש סימנים של קריסה, איזו גומחה, קיר שבור, ולא מוצא. הוא לא מאמין, כמעט אינו מעז לקוות שהפעם לא יקרה שום דבר.

 

הזיכרון של אמו הוא כמו משב רוח בלילה. אמא שלו שצחקה, שפרשה לקראתו את זרועותיה, והוא הקטן רץ לעברן. הקופסה בתיק לפתע נעשית כבדה מאוד. איגנציו לוקח אותה, מוציא את טבעת הזהב היצוק. הוא אוחז בה בחוזקה, ידו על הלב.

 

"אמא."

 

הוא הוגה את המילה בלי קול. זאת תפילה, אולי החיפוש אחר מחילה. אחר חיבוק שחסר לו מאז מלאו לו שבע שנים. מאז מתה אמו רוֹזָה. זאת היתה שנת 1783, שנת העונש מאלוהים, השנה שבה האדמה רעדה עד שמבַּניָארָה נותרו רק חורבות. רעידת האדמה ההרסנית ההיא, שפגעה בקָלבּריָה ובסיציליה, הביאה למותם של אלפים, לקחה איתה עשרות אנשים באותו לילה רק בבניארה.

 

גם אז הוא וג'וזפינה היו קרובים.

 

איגנציו זוכר אותה היטב. ילדונת רזה וחיוורת, לחוצה בין האח והאחות, מתבוננת בשני תלי עפר מסומנים בצלב אחד: ההורים שלה, שמתו בשנתם, שנמעכו מתחת להריסות חדרם.

 

הוא, לעומת זאת, היה ליד אביו ואחותו. פאולו, קצת מאחור, ידיו קפוצות לאגרופים ומבט אפל נסוך על פני המתבגר שלו. באותם ימים, איש לא ביכה רק את המתים שלו: ההלוויה של ההורים של ג'וזפינה, ג'ובאנה ווינצ'נצו סאפיוֹטי, התקיימה באותו תאריך שבו התקיימה הלוויית אמו, רוֹזה בֵּלַנטוֹני, ואיתן נקברו תושבים אחרים מבניארה. אותם שמות המשפחה תמיד: ברברו, ספּוֹליטי, די מאיו, סרג'י, פלוֹריוֹ.

 

איגנציו מסתכל למטה על גיסתו. ברגע שבו ג'וזפינה מרימה את עיניה ופוגשת את עיניו, הצעיר מבין שגם אותה רודפים הזיכרונות.

 

הם מדברים באותה שפה, חשים את אותו כאב, נושאים בתוכם את אותה בדידות.

 

 

 

 

 

 

"צריך ללכת לראות מה שלום האחרים." איגנציו מצביע על הגבעה שמעבר לשטח המגורים של בניארה. בחושך, אורות מעידים על נוכחותם של בתים ואנשים. "מה קרה, אתה לא רוצה לברר אם מאטייָה ופאולו בַּרבּרוֹ בריאים ושלמים?"

 

יש היסוס קל בקולו. הוא בן עשרים ושלוש וגבר לכל דבר, ועם זאת תנועותיו מזכירות לפאולו את תנועותיו של הילד שהתחבא מאחורי בית המשפחה, מעבר לנפחייה של האב, כשאמם גערה בו. אחר כך, עם ההיא, האישה החדשה של אביו, איגנציו מעולם לא בכה. הוא רק הביט בה בשנאה מלאת טינה ושתק.

 

פאולו מושך בכתפיו. "לא צריך. אם הבתים עומדים על יסודותיהם, זה אומר שלא קרה להם שום דבר. וחוץ מזה עכשיו לילה וחשוך, ופּאליארָה רחוקה."

 

אבל איגנציו סוקר באי־שקט את הכביש, ואחר כך מביט מעבר לו, לעבר הרמות שמקיפות את העיירה. "לא. אני הולך לראות מה קרה." הוא יוצא לדרך שמובילה לעבר מרכז בניארה, ואחיו מפטיר לעברו קללה.

 

"תחזור!" הוא צועק אליו, אבל איגנציו מרים את ידו ומסמן לשלילה, הוא נחוש להמשיך ללכת.

 

הוא יחף, לבוש בכותונת לילה, אבל לא אכפת לו: הוא רוצה לדעת מה שלום אחותו. הוא יורד מהרמה שעליה שוכנת פּייטרָלישה, ובצעדים ספורים מגיע לעיירה. פה ושם פיסות טיח, חתיכות גג, אריחים מנופצים.

 

הוא רואה גבר רץ, פצוע בראשו. הדם זוהר באור הלפיד שבעזרתו הוא מאיר את הסמטה. איגנציו חוצה את הכיכר, נכנס לרחובות הקטנים המלאים בתרנגולות, עזים, וכלבים במנוסה. הבלבול גדול.

 

בחצרות, נשים וילדים מתפללים או צועקים כדי לקבל חדשות. הגברים, לעומת זאת, מחפשים אתים ומעדרים, אוספים את התיקים ובהם כלי העבודה, הכלים היחידים שיוכלו להבטיח להם את קיומם, יקרים יותר ממזון או מבגדים.

 

הוא פונה לשביל המוביל למחוז גראנארו, המחוז שבני ברברו גרים בו.

 

שם, בשולי הרחוב, יש בקתות עץ ואבן.

 

פעם היו אלה בתים אמיתיים: הוא היה ילד קטן, אבל הוא זוכר אותם היטב. ואז רעידת האדמה של 1783 הרסה אותם. מי שהיה יכול, בנה אותם כמיטב יכולתו עם מה שהצליח להציל. אחרים השתמשו בהריסות כדי לבנות בתים גדולים יותר ויקרים, כפי שעשה גיסו, פאולו ברברו, בעלה של אחותו מאטייה פלוריו.

 

ובאמת, מאטייה היא האדם הראשון שהוא רואה, יושבת על ספסל, יחפה. עיניים כהות, מבט חמור, בתה אנה צמודה לכותונת שלה ורפאלֶה ישן בזרועותיה.

 

באותו רגע, איגנציו רואה בה את אמו, את צבעיה הכהים. הוא הולך לקראתה, מחבק אותה בלי לומר מילה. המתח חדל לכרסם את לבו.

 

"מה שלומכם? פאולו, וינצ'נצו? ויטוריה?" היא לוקחת את פניו בין ידיה, מנשקת את עפעפיו. בקולה תו של בכי. "ג'וזפינה, מה שלומה?" היא מחבקת אותו, והוא מריח ריח של לחם ופירות, ריח של בית, של מתיקות.

 

"כולם ניצלו, תודה לאל. פאולו סידר אותה ואת הילדים ברפת. אני באתי כדי לדעת מה שלומך... מה שלומכם."

 

מעומק החדר מופיע פאולו ברברו, גיסו. הוא מוביל חמור בראשו.

 

מאטייה נדרכת, איגנציו מרפה ממנה.

 

"אה, יפה. התכוונתי לבוא לקחת אותך ואת אחיך. אנחנו צריכים ללכת לנמל לבדוק את הסירה. זה בסדר שרק אתה פה."

 

איגנציו פותח את זרועותיו, מניח לשמיכה ליפול. "ככה? אני חצי עירום."

 

"מה יש, אתה מתבייש?"

 

פאולו, גיסו, נמוך וחסון. איגנציו לעומתו, כחוש ותזזיתי. מאטייה צועדת קדימה, גוררת את רגליה ואת הילדים שנתלים עליה.

 

"יש בגדים בארגז. אתה יכול ללבוש..."

 

הבעל מהסה אותה: "שאלתי אותך משהו? למה את תמיד מתערבת? ואתה, קדימה, תעלה. עם כל מה שקרה, אף אחד לא ישים לב איך אתה לבוש."

 

"מאטייה רק רצתה לעזור לי," איגנציו מנסה להגן עליה. הוא לא סובל לראות את אחותו בראש מורכן ולחיים סמוקות מבושה.

 

גיסו קופץ על העגלה. "אשתי תמיד מדברת יותר מדי. עכשיו קדימה."

 

איגנציו רוצה לענות, אבל מאטייה עוצרת אותו במבט מתחנן. הוא יודע היטב שברברו לא מכבד אף אחד.

 

 

 

 

 

 

הים דביק, בצבע דיו, מתמזג עם הלילה. איגנציו קופץ מהעגלה ברגע שהם מגיעים לנמל.

 

מולו, המפרץ מוכה הרוחות, מוקף זיבורית של סלעים וחול, מוגן בידי הגוש המשונן של ההרים ושל כף מַרטוּראנוֹ.

 

סביב הסירות גברים צועקים, בודקים את המטען, מושכים חבלים.

 

מרוב המולה נדמה שהשעה שעת צהריים.

 

"בוא." ברברו הולך לעבר מגדל רֵה רוּגֵ'רו, שם הים עמוק. ושם עוגנות הסירות הגדולות יותר.

 

הם מגיעים אל סירה בעלת שוליים שטוחים. זאת "סן פרנצ'סקו די פאולה", המפרשית הקטנה של בני פלוריו וברברו. התורן הראשי מתנדנד לקצב הגלים, מוט החרטום נוטה לעבר הים. המפרשים מקופלים, כל הציוד במקום.

 

קרן אור נמתחת מפתח הכניסה לסירה. ברברו צועד קדימה, מקשיב לחריקות בהבעה שנעה בין הפתעה לרוגז. "גיס, זה אתה?"

 

ראשו של פאולו פלוריו מציץ מהפתח. "אלא מי?"

 

"מה אני יודע? עם כל מה שקרה הלילה..."

 

אבל פאולו פלוריו כבר לא מקשיב לו. עכשיו הוא מסתכל על איגנציו. "ואתה, שמע! לא הודעת לי שום דבר. קמת והלכת. עכשיו תעלה, זוז." אחר כך הוא נעלם בבטן הסירה. גם איגנציו קופץ על הסיפון. הגיס נשאר על הגשר כדי לבדוק את הדופן השמאלי שנחבט כנגד המזח.

 

איגנציו משתחל למחסן הקטן בבטן הסירה, בין ארגזים ושקים של בד שמגיעים מקלבריה עד פָּלרמוֹ.

 

זאת העבודה שלהם: המסחר, בעיקר דרך הים. חודשים ספורים קודם לכן היו התקוממויות גדולות בממלכת נפולי: המלך גורש והמורדים הקימו את הרפובליקה הנפוליטנית. קבוצת אצילים ואינטלקטואלים הפיצה את רעיונות הדמוקרטיה והחירות, בדיוק כפי שהתרחש בזמן המהפכה בצרפת, כשראשיהם של לואי השישה־עשר ומרי אנטואנט נערפו. אבל פרדיננד ומריה קָרוֹלינָה היו דרוכים יותר וברחו בזמן, נעזרים בחלק של הצבא שנותר נאמן לאנגלים, האויבים ההיסטוריים של צרפת. הם הספיקו לברוח לפני שה"לזארונים", התושבים, ישמידו אותם בזעם.

 

אבל לשם, אל בין ההרים הקלבריים, הגיע רק הגל האחרון של אותה מהפכה. היו רציחות מוכחות, החיילים לא ידעו כבר למי לציית וכנופיות השודדים שתמיד שָרצו בהרים התחילו לתקוף גם את הסוחרים על החוף. הדרכים שהיו נתונות בידי שודדים או מהפכנים היו מסוכנות, ואף על פי שביָם לא היו כנסיות או טברנות, הוא ללא ספק הציע ביטחון רב יותר משהציעו הדרכים של ממלכת בּוֹרבּוֹן.

 

המחסן הקטן מחניק. ארזים בסלי נצרים, שביקשו רוקחי הבשמים; דגים, בעיקר דגים משומרים והרינג מלוח. בחלק הפנימי יותר היו חתיכות עור מוכנות להובלה למֵסינָה.

 

פאולו בוחן את שקי הסחורה. בחדר המטען מתפשט ריח הדגים המלוחים ומתערבב בריח החמצמץ של העור.

 

התבלינים, לעומת זאת, לא נמצאים במחסן. הם נשמרים בבית עד להפלגה. הלחות והמליחות של הים עלולות לקלקל אותם, והם נשמרים בקפידה. יש להם שמות אקזוטיים שמעלים טעם על הלשון ומעוררים תמונות של שמש וחום: פלפל, שמן הדרים, ניצני ציפורן, חמשן, קינמון. הם העושר האמיתי.

 

איגנציו מבין פתאום שפאולו עצבני. הוא רואה את זה בתנועות שלו, שומע את זה במילים שלו, שנבלעות ברעש הקורות הנחבטות. "מה יש?" הוא שואל אותו. הוא חושש שהוא התקוטט עם ג'וזפינה. גיסתו אינה כנועה כפי שרעיה צריכה להיות. לכל הפחות, רעיה המתאימה לפאולו. אבל לא זה מה שמטריד אותו, הוא חש בכך. "מה יש?" הוא חוזר.

 

"אני רוצה לעזוב את בניארה."

 

המשפט מחלחל ברגע של הפוגה חטופה בין גל לגל.

 

איגנציו מקווה שהוא לא הבין טוב. אבל הוא יודע שפאולו ביטא רצון כזה בעבר. "לאן?" הוא שואל בצער, אך אינו מופתע. הוא חש פחד. פחד פתאומי, עתיק, כמו חיה בעלת נשימה חמוצה מנטישה.

 

מאטייה ופאולו תמכו בו תמיד. עכשיו למאטייה יש משפחה משלה ופאולו רוצה ללכת. להשאיר אותו לבד.

 

אחיו מנמיך את קולו. זאת כמעט לחישה. "למען האמת אני חושב על זה כבר הרבה זמן. רעידת האדמה הלילה שכנעה אותי שזה הדבר הנכון. אני לא רוצה שווינצ'נצו יגדל כאן, עם הסיכון לראות את הבית נופל עליו. וחוץ מזה..." הוא מביט בו. "אני רוצה יותר, איגנציו. העיירה הזאת כבר לא מספיקה לי. החיים האלה כבר לא מספיקים לי. אני רוצה לעבור לפלרמו."

 

איגנציו פותח את פיו לענות, סוגר אותו. הוא מבולבל, מרגיש איך המילים מתפוררות לאפר.

 

אבל בטח, פלרמו היא בחירה ברורה מאליה: לברברו ולפלוריו, כמו שקוראים להם בבניארה, יש פּוטִייָה, חנות תבלינים, שם למטה.

 

איגנציו זוכר. הכול התחיל כשנתיים קודם לכן עם מחסן קטן שבו אחסנו את הסחורה שרכשו לאורך החוף כדי למכור אותה באי. בהתחלה זה היה צורך. לאחר מכן הרגיש אחיו פאולו שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה מבחינתם: הם יוכלו להגדיל את המכירות בפלרמו, שבזמן ההוא היתה אחד הנמלים העיקריים בים התיכון. וכך היה המחסן הקטן לשוק. בסופו של דבר, בפלרמו יש קהילה גדולה של אנשים מבניארה, חשב איגנציו. זאת עיר מלאת חיים, עשירה, מלאה בהזדמנויות, במיוחד לאחר שהגיעו אליה בני בורבון, שברחו בעקבות המהפכה.

 

הוא נד בראשו ומצביע על הגשר מעליו, למקום שנשמעים צעדיו של גיסם.

 

לא, ברברו עדיין לא יודע. פאולו מסמן לו לשתוק.

 

מבחינת איגנציו, הבדידות היא חנק בגרון.

 

 

 

 

 

 

החזרה הביתה חרישית. בניארה היא אסירה של זמן מושהה, ממתינה ליום. כשהם מגיעים לפייטרלישה, שני האחים נכנסים לרפת. ויטוריה ישנה, וגם וינצ'נצו. אבל ג'וזפינה ערה.

 

פאולו מתיישב לידה. היא מתוחה, דרוכה כולה.

 

 

 

איגנציו מחפש מקום על הקש, מוצא, ומתכרבל לצד ויטוריה. הילדה פולטת אנחה. הוא ממהר לחבק אותה, הוא לא מצליח להירדם.

 

קשה לקבל את הידיעה. איך הוא יצליח לבדו, הוא, שמעולם לא היה לבד?

 

 

 

 

 

 

השחר חודר את החשיכה מבעד לחריצי הדלת. אור זהוב, שמבשר על הסתיו הקרב ובא. איגנציו מצטמרר מקור: גבו וצווארו מכווצים, שערו מלא לכלוך. הוא מטלטל את ויטוריה בעדינות.

 

פאולו כבר על הרגליים. הוא רוטן, בשעה שג'וזפינה מערסלת בזרועותיה את הקטן שהתחיל לבכות.

 

"צריך להיכנס הביתה," היא מכריזה בתוקפנות. "צריך להחליף לווינצ'נצו ובכל מקרה, אני לא יכולה להישאר כאן. זה לא מכובד."

 

פאולו, עדיין רוטן, פותח את הדלת בתנופה ואור השמש מציף את הרפת. הבית עומד על תלו ועכשיו באור השחר אפשר להבחין בכמה חתיכות של טיח ואריחים שבורים. אבל אין שום חור, שום סדק. היא ממלמלת ברכה. הם יכולים להיכנס הביתה.

 

איגנציו נכנס הביתה מיד אחרי פאולו. מאחוריו ג'וזפינה. הוא שומע את צעדיה מהוססים, מחכה לה, מוכן לעזור.

 

הם חוצים את הסף. המטבח מלא בחפצים שבורים.

 

"אֵם האלוהים הקדושה, איזה אסון," ג'וזפינה אוחזת חזק את הרך הנולד. הוא בוכה באופן בלתי־נשלט. עולה ממנו ריח הדומה לריח של חלב מקולקל. "ויטוריה, עזרי לי! תתחילי לסדר, אני לא יכולה לעשות הכול. תזדרזי!" הילדה, שנשארה מאחור, נכנסת. היא מחפשת את מבטה של הדודה, לא מוצאת אותו. בשפתיים קפוצות היא רוכנת, מתחילה לאסוף את השברים. היא לא תבכה, אסור לה.

 

ג'וזפינה מעזה להיכנס למסדרון שמוביל אל חדרי השינה. כל צעד שלה הוא קינה, צביטה בלב. הבית שלה, מקור גאוותה, מלא ברסיסי טיח וחפצים שבורים. יעברו ימים עד שיסדרו הכול מחדש.

 

כשהיא מגיעה לחדר השינה, הדבר הראשון שהיא עושה הוא לרחוץ את וינצ'נצו. היא מניחה אותו על המזרן כדי שגם היא תתרחץ בתורה. התינוק מתנודד, מנסה להיאחז באחת מכפות רגליו הזעירות ופורץ בצחוק חד.

 

"אהוב שלי," היא אומרת לו, "אוצר שלי."

 

וינצ'נצו הוא הפּודארה שלה, "כוכב הצפון" שלה. זה שאותו היא אוהבת יותר מכל אחד אחר.

 

לבסוף היא לובשת שמלת בית. על כתפיה מונח הצעיף, שגולש במורד גבה.

 

בשעה שהיא מניחה את בנה בעריסה, פאולו נכנס לחדר.

 

הוא פותח את החלון לרווחה. אוויר אוקטובר חודר פנימה, ועמו אוושת האשורים. עקעק מקרקר לא רחוק מגינת הירק שג'וזפינה מטפחת בעצמה. "אנחנו לא יכולים להישאר בפייטרלישה."

 

האישה קופאת על מקומה, ידיה על הכרית שהיא מנערת. "למה? יש נזק? איפה?"

 

"המיטה רעועה אבל לא, זה לא רק הנזק. אנחנו נלך מכאן. נעזוב את בניארה."

 

ג'וזפינה מתקשה להאמין. הכרית מחליקה מבין ידיה. "למה?"

 

"ככה." קולו אינו מותיר מקום לספק: יש החלטה בלתי־הפיכה מאחורי ההצהרה הזאת.

 

היא נועצת בו את עיניה. "על מה אתה מדבר? לעזוב את הבית שלי?"

 

"את הבית שלנו."

 

את הבית שלנו? היא רוצה לשאול אותו. היא עומדת מולו, חורקת שיניים. זה הבית שלי, חושבת האישה בטינה. שלי, הבית שהבאתי כנדוניה בזמן שאתה ואבא שלך רציתם עוד ועוד כסף, ולא הספיק לכם אף פעם... כי היא זוכרת את זה היטב, ג'וזפינה, את המקח וממכר שהתנהל כדי להשיג את הכסף שבני פלוריו רצו, וכמה נדרש כדי לרַצות אותם, בשעה שהיא בכלל לא רצתה להתחתן. ועכשיו הוא רוצה ללכת משם? למה?

 

בעצם לא, היא לא רוצה לדעת. היא הולכת למסדרון, בורחת מהחדר ומהמצב.

 

פאולו בא בעקבותיה. "יש סדקים בקירות הפנימיים, נפלו רעפים. ברעידת האדמה הבאה הבית ייפול לנו על הראש."

 

הם מגיעים למטבח. איגנציו מבין מהר. הוא מכיר את הסימנים שלפני סערה, והוא מזהה אותם שם. הוא מסמן לוויטוריה לצאת, והיא נעלמת לעבר המדרגות, בחלל הפתוח. הוא נסוג לעבר המסדרון, אבל נשאר ממש מעבר לסף: הוא חושש מהתגובות של פאולו ומזעמה של גיסתו.

 

שום דבר טוב לא יֵצא להם מהמריבה הזאת. שום דבר טוב מעולם לא קרה ביניהם.

 

האישה אוחזת במטאטא כדי לסלק את הקמח מהרצפה. "תקן אותם. אתה ראש המשפחה. או שתזמין פועלים."

 

"אני לא יכול להישאר כאן לפקח על הבנאים ואין לי זמן לעשות את זה בעצמי. אם אני לא יוצא, אנחנו לא אוכלים. אני מפליג מנפולי לפלרמו, אבל אני כבר לא רוצה להיות בַּניירוטו, תושב בניארה. אני רוצה יותר, בשבילי ובשביל הבן שלי."

 

היא משמיעה צליל שבין בוז לצחוק המוני. "אבל אתה כן בּניירוטו, ותמיד תישאר כזה, גם אם תלך לחצר של מלך בורבון. אדם לא יכול למחוק את מה שהוא, לא משנה כמה בושם של כסף הוא מתיז על עצמו. ואתה אחד שמוכר דברים ממפרשית שקנית בשותפות עם גיס שמתייחס אליך כמו למשרת." ג'וזפינה מתחילה להתעסק עם הכלים בכיור.

 

איגנציו שומע את רעש הצלחות שמתנגשות זו בזו, מדמיין לעצמו את התנועות העצבניות. הוא רואה מדי פעם את גבה מתנועע בקפיצות, רכון מעל הגיגית.

 

הוא יודע איך היא מרגישה: כועסת, מבולבלת, מבוהלת. חרֵדה.

 

אותן תחושות שגם הוא מרגיש מאז אמש.

 

"אנחנו נעזוב בימים הקרובים. כדאי שתודיעי לסבתא שלך ש..."

 

צלחת אחת מסיימת את דרכה בחבטה על הרצפה. "אני את הבית שלי לא עוזבת. תשכח מזה!"

 

"הבית שלך!" פאולו מחניק קללה. "הבית שלך! את לא מפסיקה לדחוף לי את זה לפרצוף מהיום שהתחתנו. את, וההורים שלך, והכסף שלך! אני זה שמאפשר לך לגור כאן, אני, עם העבודה שלי."

 

"כן. הוא שלי, זה הבית שההורים שלי השאירו לי. אתה יכולת רק לחלום על בית כזה. גרת באסם של הגיס שלך, זוכר? קיבלת דוּקָטים מדוד שלי ומאבא שלי, ועכשיו אתה מחליט שאתה רוצה ללכת מכאן?" היא אוחזת בסיר מנחושת, מטיחה אותו בקרקע באלימות. "אני לא הולכת מפה! זה הבית שלי! הגג שבור? מתקנים אותו! גם ככה אתה בכלל לא נמצא פה, אתה יוצא כל חודש. לך מפה, לך מפה לאן שאתה רוצה. אני והבן שלי לא עוזבים את בניארה!"

 

"לא. אַת אשתי. הבן הוא שלי. את תעשי מה שאני אומר לך." פאולו אומר בפנים חתומות.

 

ג'וזפינה מחווירה.

 

היא מכסה את פניה בסינר, מכה על מצחה באגרופים בזעם טהור.

 

איגנציו היה רוצה להתערב, להרגיע אותה ואת אחיו, אבל הוא לא יכול ועליו להסיט את המבט כדי למנוע מעצמו לעשות זאת.

 

"ממזר עלוב, אתה באמת רוצה לקחת ממני הכול?" מתייפחת ג'וזפינה. "כאן יש לי דודה, יש לי סבתא, הקברים של אבא שלי ושל אמא שלי כאן. ואתה, בשביל כסף, רוצה לגרום לי לעזוב הכול? איזה מין בעל אתה?"

 

"די כבר!"

 

היא לא מקשיבה לו בכלל. "לא, אתה אומר לי? לא? ולאן אתה רוצה ללכת, לאן, לכל הרוחות?"

 

פאולו מביט בשברי הטרקוטה של הצלחת, מזיז חתיכה בקצה נעלו. הוא מחכה רגעים אחדים עד שהיבבות שלה יירגעו לפני שהוא עונה. "לפלרמו, למקום שבו אני וברברו פתחנו חנות בשמים. זאת עיר עשירה מאוד, אין מה להשוות לבניארה!" הוא מתקרב, מלטף אחת מזרועותיה. "וחוץ מזה, בנמל גרים כמה מתושבי בניארה לשעבר. לא תהיי לבד." זאת תנועה מגושמת, קצת גסה, אבל מביעה רוך.

 

ג'וזפינה מנערת מעליה את ידו של בעלה. "לא," היא נוהמת, "אני לא באה."

 

עיניו הבהירות של פאולו מתקשות עכשיו. "אני זה שאומר 'לא'. אני בעלך ואת תבואי איתי לפלרמו, גם אם אני אצטרך לגרור אותך בשיער מפה ועד למגדל של רה רוג'רו. תתחילי לאסוף את הדברים שלך. אנחנו עוזבים בשבוע הבא."

חפש באתר

טואול - בניית אתרים