סיפור:
התינוק שלי
והמעבורת/ אסתר קאפח


התעוררנו אל בוקר חולה ועצוב. עמנואל בן שנה וחצי נותר בבית לטיפולי. אף-על-פי-כן אין שיפור במצבו, הילד שלי איבד את מצב הרוח ועימו נעלם התיאבון. עוד יום לא פשוט עברתי במחיצתו, עוד לילה קמצן בשעות שינה, הוא מתעורר לעיתים קרובות בבכי ומתקשה לנשום. הבוקר, יום רביעי, צלצלתי לקופת חולים, לא ענו. בחוץ חורף סוער, גשמי זעף ובתוכי מקננת חרדה. כעבור שעתיים, הרמתי טלפון נוסף לקופת חולים וקבלתי תשובה לאקונית, "אין רופא. תעשי לילד אמבטיה קרה". הקור כיסה אותי. מדדתי לילד חום לאחר אמבטיה קרה. חומו עלה.

פניתי לאישי, "אין ברירה מוכרחים ללכת לבית-חולים".

"אֵלֵנָה! את רוצה לצאת במזג אויר כזה? לא שמעת! הגעתון עלה על גדותיו, רכבים תקועים והכבישים חסומים".

"בצלאל! תסתכל על הילד, שוכב כמו סמרטוט, נושם בחרחורים, אז כן, בכל מזג אויר! דחוף להגיע לבית-חולים". ידעתי שבצלאל צודק. גם לי היה פחד לצאת במצב כזה, אבל בראש היה רק התינוק שלי. הייתי נחושה ואמרתי, "אם אתה לא בא, אני יוצאת עכשיו ברגל".

אישי קם ממקומו, הצטייד במעיל גשם ורוח, לקח את המפתחות והלך להביא את המכונית קרוב ככל האפשר אל פתח הבית. במהירות ארגנתי תיק לילד, עטפתי אותו בשמיכת פרווה ויצאתי אל הגשם. התיק על הגב, הסלולר בכיס מעילי, ידי האחת אוחזת מטריה וידי השנייה חובקת אותו. ראשו נשען על כתפי ונשימותיו צורמות לאוזניי. עוד לפני שהגעתי אל השער, המטריה התפרקה ברוח הרטובה, חסרת תועלת הושלכה לאשפה. מיהרתי לחגור את הילד שהתבונן בי בעיניים אפטיות בכיסא שלו במושב האחורי, ליבי יצא אליו. ידעתי שההחלטה שלי נכונה למרות הסכנה בתנאי הדרך ובמזג האוויר.

בנסיעה איטית הגענו אל המחסום. השוטר מאותת לחזור חזרה. צפרתי לו וביקשתי, "תעזור לנו בבקשה, צריך להגיע דחוף לבית-החולים, הילד עם ארבעים מעלות חום".

השוטר חכך בדעתו, הביט קדימה, הכביש לפנינו טָבע בתוך ימה של מים זורמים עם בוץ. הלב משקשק. לבסוף פנה אלינו ושאל, "איזה רכב יש לכם?"

"ארבע על ארבע, גבוה", מיהרתי לענות.

"אם כך, סעו אחריי בלי לעצור אף לא לשנייה, עד שנגיע!"

נוסעים אחרי השוטר בתוך מים גועשים. איזה פחד! הכול מוצף. שנים רבות אני בנהריה ומעולם לא קרה דבר כזה. "צריך לתעֵד!" החלטתי בן-רגע והוצאתי את הסלולר מהכיס. רוצה לשתף שידעו מה עובר עלינו, בפרט ההורים שלי שגרים במוסקבה. אוי.יו.יו. מה קורה? המכונית שוקעת במים, כפות הרגליים כבר רטובות. מים חדרו למכונית החדשה שנרכשה רק לפני חודשיים. נוּ, טוב, קצת מים, לא נורא, העיקר שנגיע, שהילד יתחיל לקבל טיפול, שיבריא. אישי מחזיק את ההגה חזק, עוקב אחרי השוטר בנסיעה איטית ואז קורא בקול נרגש, "ואוו המכונית שלנו הפכה למעבורת, יותר שטה מאשר נוסעת לא מאמין שאני בסרט הזה". הסתכלתי עליו בהערצה, ממש לא פשוט לנהוג במכונית-מעבורת, מי העלה בדעתו שנגיע למצב כזה?

והמים חומה מימיננו ומשמאלנו. אני ממשיכה להסריט את הצופים ממרפסות הבתים שעמודיהם נטועים בימה כאילו הייתה זו העיר ונציה; את המכוניות המרוסקות הנחסמות במעקה בטון; את זוג המבוגרים שעמדו על ספסל במדרכה ליד מכוניתם השקועה במים ונופפו לעזרה; צמד נערים מחייכים בבגדי-ים שטים על מזרן גומי מתנפח כאילו היה רפסודה. ההיית או חלמתי חלום?

בדרך לא דרך ובחסדי האל הגענו לבית-החולים מלבן. השילוט הוביל אותנו למיון ילדים. חדר המיון עמוס. הרבה פצועים בעקבות הסופה. אחיות בלבן עוברות מחולה לחולה מלוות את הרופא ורושמות את מוצא פיו. התור שלנו הגיע, רופא מתמחה בודק את הילד, "אני לא רואה בעיה מיוחדת, כנראה וירוס".

הרגשתי שאני מאדימה, "תקשיב, הילד סובל כבר כמה ימים עם חום גבוה, אני מבקשת שתעשו צילום". איבדתי את הסבלנות שלי ודיברתי באסרטיביות. רק אחרי שהצילום נעשה הבינו שיש בעיה עם הריאות של הילד. אשפזו אותו והתחילו בטיפול אנטיביוטי לווריד. בשלב זה חזר אישי לטפל באחים של עמנואל שנותרו בבית. כאשר שב בחצות הליל במכונית-המעבורת להחליף אותי, בישר לי, "קלו המים בעקבות עבודות הצבא". כך היינו בתורנות לסירוגין עם בננו הקטן, שהתאושש יפה עד יום שישי בו עמנואל שוחרר להמשך החלמה בבית עם מצב רוח מרומם ותיאבון משופר. חזרנו במעבורת ששבה להתנהג כמכונית. בצלאל נזכר, "אני לא מבין איך עשיתי את זה? זה מטורף!"

חפש באתר

טואול - בניית אתרים