על שפת הבוידעמים  עם ד"ר אורית בלאו /  אתי יוחנן

ד"ר אורית בלאו, שהפכה ממדענית חוקרת סרטן שהגיעה מבית חילוני למטפלת דתיה

ברפואה משלימה, הוציאה לאור את הספר "בוידעמים" בעקבות רצף אירועים מטלטלים שעברה

ד"ר אורית בלאו, מדענית חוקרת סרטן שהגיעה מבית חילוני והתחזקה ברבות השנים

מבחינה דתית, מוציאה בימים אלו את ספרה "בוידעמים", הכולל סיפורים קצרים בעלי

מרכיב אוטוביוגרפי. היא החלה לכתוב את ספרה כשאושפזה בשל מחלתה. הספר כתוב על

קו תפר דק שבין מציאות לדמיון, בין מדע לאמונה, בין חלומות לחלונות, והמסע

האישי של הגיבורה הופך למסעו של כל קורא.

'בוידעמים' הוא קובץ של 17 סיפורים שנשלפו כזיכרונות כואבים מעומק הבוידעמים

ונשזרו לעלילה מרתקת על רקע ימיה הצעירים של הארץ. הסיפורים בספר כוללים מרכיב

אוטוביוגרפי, מאפיינים מיסטיים ותובנות הנוגעות בשורש האמת ובשורש הכאב.

לדבריה, "המסע האישי שהעזתי לצאת אליו מרפא, משחרר, משרה תקווה והופך להיות

מסעו של כל קורא".

מהיכן מגיעה ההשראה שלך לכתיבה ספרותית?

"הכתיבה הספרותית יונקת מתוך הקשר החזק שלי עם אלוהים ומהשיח האינסופי שלי

איתו. היצירה הספרותית כמדע היא תהליך רב-שלבי של התבוננות, ירידה למעמקים וחקר

אינסופי. לי היא מרפא לנפש. אפשר ממש להחלים באמצעות תהליך של כתיבה, ואפשר

כמובן גם להיעזר בקריאה של טקסטים כתובים כדי להגיע להבנות מרפאות".

היא נולדה באמצע שנות ה-50 להורים שבאו מבתים דתיים ציוניים, אך חלמו להיות

יותר מודרניים, מסורתיים. לדבריה, היו בבית הרבה מחלוקות קשות בכל נושא ועניין.

הרבה סתירות ומסרים לא ברורים, וכך גם באמונה ובהשקפות פוליטיות. היא גדלה

בתודעה של בוידעמים עמוסים מעל ראשה, בתחושת מחנק, צבירה אינסופית, כעסים

והסתרה, מצבים שילד לא יכול להבין ולהכיל "אבל ככל הנראה ראיתי תמיד את השמיים

שמעל הבוידעמים וזה נתן לי כח".

היא נשלחה לתיכון, שחינך ברוח תנועות הנוער ותנועת העבודה, ועם זאת נדרשה

להקפיד על ערכי היהדות.

כיצד בא לידי ביטוי הדיסוננס הזה בחייך?

"צמתי והתפללתי באהבה ובאמונה. גם הקשר לבית סבא (מצד אבא) ולסבתי (מצד אמי)

שהייתה עבורי מפלט מהבית המורכב בו גדלתי – הידק את התודעה היהודית וחיזק את

אמונתי. אמנם יצאתי לנח"ל ולתקופת הכשרה בקיבוץ (את המאבק הפנימי הזה אפשר

לפגוש בסיפור 'קיבוץ'), אבל דווקא ההמשך בצבא – בהדרכה כמ"כית וכקצינה, הפגיש

אותי שוב ושוב עם גרעינים דתיים ואיתם הלב קפץ משמחה. לאחר מכן חייתי מספר שנים

בירושלים ואהבתי לשוטט בשכונותיה וברובע היהודי, והחיים באזור יהודי בניו-יורק

בשנות הנישואין הראשונות פתחו גם בפני בעלי תובנות, שעזרו לשנינו להתחזק בהדרגה

ואת הילדים גידלנו במסגרות דתיות".

היא מתארת את ילדותה כעצובה וכאפופת צעקות וכעסים, ריבים ומחלוקות. "חוויתי

הרבה תנודות ומסרים כפולים ולא ברורים בכל הנוגע לדת ולמוסר. כך למשל, נשלחתי

ללמוד בתיכון חדש בתל אביב בו לימדה אמי, תיכון שחינך ברוח תנועות הנוער ותנועת

העבודה, בשעה שמשפחתי העריצה את גוש אמונים והייתה מחוברת לציונות הדתית

ולשורשים. רעדתי מהתקפי הזעם הקשים של אבי, וכך גם משתיקותיו. תגובותיה

ההיסטריות הנוראיות של אמי העבירו בי חלחלה. מבנה הדירה הקטנה היה מעגלי, עברו

בה מחדר לחדר והכל היה גלוי וחשוף. לאבי הייתה בבית מרפאת שיניים, ולכן הסתובבו

בו הרבה אנשים ולא הייתה טיפת פרטיות – אפילו לא בחדר האמבטיה ששימש לפיתוח

פילמים של צילומי השיניים, וגם לא בשירותים".

היא הפכה ממדענית חוקרת סרטן, שעבודת המאסטר שלה התמקדה בתהליכי יצירת נוגדנים

ועבודת הדוקטורט בחנה גנים הקשורים להתפתחות לויקמיות בילדים – למטפלת ברפואה

משלימה. במהלך השנים למדה, במקביל לעבודתה בבית החולים, הנחיית קבוצות וטיפול

בגישה יהודית, רייקי (בדרגת מאסטר), ביו-אנרגיה, טיפול באנרגיות בדרך האמונה,

דמיון מודרך, תטא הילינג, EFT (טכניקה לשחרור רגשי הדומה לדיקור סיני – תוך

שימוש באצבעות במקום במחטים על גבי נקודות מסוימות של ערוצי אנרגיה), שיטת

ימימה, שימוש בקלפים טיפוליים לאימון וצמיחה בעין יהודית, ועוד.

כיצד התרחש המעבר שלך מעולם המדע לטובת עולם הרפואה המשלימה ולטובת הכתיבה

הספרותית?

"זה קרה בהדרגה, ועל כך כתבתי בשני הסיפורים 'מעבדה' ו'עקודה' בספר'

'בוידעמים'. לאט לאט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בעולם המדע. הרגשתי שאני

בתוך מסלול אינרטי בו ההתמדה היא שמובילה אותי ולא הבחירה. התודעה שהתקבעה בי

עוד מבית ילדותי המשיכה להדהד בתוכי גם בשנות ה-30 לחיי ולאורה המשכתי לתפקד,

נתבעת על ידי קול פנימי שלא מרפה, להמשיך במסלול המצופה ממני. התקפים חוזרים של

מחלת הקרוהן וסימני דרך נוספים (כפוליטיקות מתישות ואגו של רופאים וחוקרים)

שנשלחו אלי כמתנות וגרמו לי לעצור ולחשב מסלול מחדש".

ד"ר בלאו, בת 64 ממודיעין, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, מודה כי הקרוהן

והפיברומיאלגיה נתנו לה נקודת מבט שונה לחיים. היא עסקה במשך שנים רבות בחקר

מחלת הסרטן, ולפני כעשר שנים זנחה את עולם המדע לטובת עולמות הרפואה המשלימה.

"השינוי היה תהליך הדרגתי", היא מספרת, "לאט לאט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי

בעולם המדע, ואף כתבתי על כך בסיפור 'המעבדה' המופיע בספרי. הרגשתי שאני כבולה

לנושאים שלא ממש הגעתי לעסוק בהם מבחירה, אלא יותר מכח האינרציה – השגרה

וההתמדה. באתי מבית בו הדבר היחיד החשוב היה הלימודים. אני בכלל רציתי ללמוד

ארכיאולוגיה, אבל אמי אמרה לי: 'תראי את הבן של השכן שלומד פיזיקה במכון

וייצמן'".

היא מתגוררת במודיעין מאז הקמתה. "מאוד רציתי להתקרב לירושלים ולאווירה שמזכירה

אותה, והלב היה תמיד בירושלים", היא אומרת. היא מודה כי עולם הריפוי תמיד היה

חלק מנשמתה. "תמיד נמשכתי לטבע ולבעלי חיים וחשבתי ללמוד רפואה וטרינרית, אבל

נמשכתי גם לחקר מנגנונים ומערכות גוף האדם. כך התגלגלתי לחקר הסרטן ומערכת

החיסון במהלך לימודי לתואר השני, והמשכתי לעסוק בכך גם בדוקטורט".

רצף אירועים מטלטלים דחף אותה לנקודת האל-חזור בעולם המדע: חמה וחמותה, ניצולי

שואה, נפטרו בהפרש של שבעה ימים ותוך שבוע נולדה נכדתה הבכורה הקרויה על שמם.

מספר חודשים לאחר מותם השתתפה במסע לפולין, ובשובה נפטר אביה, אף הוא ניצול

פוגרומים בן 92, לאחר שנפל מסולם במהלך ניסיון להגיע לאחד הבוידעמים האינסופיים

שבתקרת ביתו. באותה שנה היא עצמה אושפזה בעקבות חסימת מעיים, ובמהלך אשפוזה

בבית החולים החל לפרוץ זרם הכתיבה שלה.

לדבריה, החזרה בתשובה עבורה היא תהליך אינסופי. "התחזקתי מאוד גם בשנים הקשות

באונקולוגית ילדים וגם כשהודיעו לי שיש לי רק קרוהן, ולא יותר גרוע כפי שחשבו.

אלו רגעי הבנה שדבר אינו מובן מאליו בחיים".

מהם הכיוונים החדשים שמצאת בחייך בעקבות התפרצות הקרוהן והפבירומיאלגיה?

"למדתי שיטות רבות ומגוונות מעולם הרפואה המשלימה. בהמשך פיתחתי בעצמי טיפול

ביו-אנרגטי לחיזוק ולצמיחה ממצבי חולי ומשבר – שיטה ייחודית המתבססת על הכלים

שקיבלה בלימודיי בשילוב תובנות מעולם החסידות והמקורות היהודיים. כיום היא

מטפלת, מעבירה סדנאות מודעות לנשים ועוסקת בכתיבה. באמצעות טיפול ביו-אנרגטי,

שימוש בדמיון מודרך, הקשבה למוזיקה, התבוננות בקלפים, כתיבה, לימוד ושיח,

נפתחים ערוצי תודעה חדשים המאפשרים למטופלת להתחבר למקורות שפע שקודם לכן היו

חסומים ונסתרים ממנה".

היא מציינת כי "לא במקרה עבודת הנפש שלי פרצה מתוך הבוידעם בזמן ה'שבעה' על אבא

שלי וממנה אני לא חדלה לרגע. מעבר ליחסי המורכבים עם אבי ז"ל, אני נאלצת

להתמודד במהלך השנים מאז מותו עם אמא שנשאבה ליקום מקביל, שקועה עמוק בתוך

דמנציה, כמו מבקשת לברוח מעולם זיכרונות שכלאה עצמה בתוכו. אמי, בת ירושלים,

נולדה וגדלה בחצרותיה הקסומות של שכונת הבוכרים, אך שורשיה נשארו תמיד כנשמתה,

בעיירה פולנית רחוקה, בבית הוריה, משפחת רבנים גדולה שענפיה נשרפו כליל". 

היא חולמת להוציא לאור שני רומנים היסטוריים, ולסייע לכמה שיותר נשים לצאת למסע

מרפא של ניקוי ושחרור מהבוידעמים הפיזיים והנפשיים שלהן – בעזרת סדנה ייחודית

שהיא מעבירה. ד"ר בלאו: "אנשים אוצרים בקרבם בוידעמים עמוסים בחומרים נפשיים

(בדיוק כמו בוידעמים מלאים בשמעטס), כגון: רגשות מרעילים וזיכרונות קשים. זהו

מצב של חוסר זרימה ותקיעות, שאינו מאפשר לנו להיות במיטבנו ואף גורם לחולי.

בסדנה עובדים על ניקוי הבוידעם ועוברים מסע של שחרור וריפוי שמצמיח כנפיים.

השיטה שפיתחתי נקראת  'שבה לגבולה', כי היא מחזירה את הלומדת למקומה הטבעי

והיציב ממנו היא ממשיכה לצמוח ולהתקדם".