מאמר:
תיקון עוול ביוגראפי/ משה גרנות

על הרומן של דורית זילברמן "בלחש", ידיעות אחרונות 2019, 317 עמ'

הקורא איננו נדרש לבלוש אחרי מהלך העלילה כדי להבין שעניינו של הספר הוא קורות משפחתה של המחברת: המוטו של הספר מוקדש לבלה סבתה, ולבני משפחתה שנספו בשואה, ובסיום הספר היא מודה לשרה גינזבורג, אימה – והרי אלה גיבורות וגיבורי הרומן. שם הספר "בלחש" מרמז על העיסוק במיסטיקה של בלה (בלה – בלחש), של נכדתה, היא מחברת הספר שמציגה עצמה כממשיכה את שרשרת המיסטיקה המשפחתית, ושל נינתה, שבהיותה פעוטה כבר עולה בכוחה על קודמותיה - על כך בהמשך.

כל השמות ברומן הם שמות אותנטיים של בני משפחות גרינצוויג, פישמן, גלזר, גינזבורג, אבל בתארה את הדור של המחברת עצמה, היא מפליגה בבדיון – כך ששמה אינו דורית, אלא "שוש הימליה" (על שם החתולה שלה), או שושנה מאיר, היא גרושה מיורד בשם צביקה, המתגורר בלוס אנג'לס, וזה לא שם הגרוש האמיתי שלה. העלילה מתרכזת  בבן אחד בשם דיוויד, שגם הוא יורד מהארץ בעצת אביו, ואין בספר רמז שיש לה באמת עוד שני ילדים. גם העיסוק של שושנה מאיר זאת הוא לא כתיבת ספרים, מחקר ספרותי ועריכת דין, כפי שהמחברת, בעלת התואר דוקטור היא באמת, אלא מעין מתקשרת, מיסטיקנית, שמודעת לכך שהיא מרמה את לקוחותיה ב"סיפורלות", בעצות שהיא רוקחת "מהמותן" ובפענוח חלומות (שמה האמיתי של "המיסטיקנית" "דורית" נחשף לרגע בעמ' 70). נדמה לי שבכוונה היא ממציאה "תחרות" בינה ובין שכנתה ממול, שושנה לוי, מאיזו מרפסת צילם רוני קמפלר את רצח רבין – מהמרפסת של שושנה מאיר או של ששונה לוי? והרי ידוע לכל ישראל שהאיש צילם את האירוע המחריד הזה מגג "גן העיר". אבל אין ספק ששושנה מאיר זאת היא בעצם דמות מסווה למחברת עצמה: סבתה היא בלה גלזר (עמ' 89), אביה המת פוקד אותה בהזיותיה (עמ' 78-74), הייתה לה תאונת דרכים שהשאירה אותה סובלת וכואבת (עמ' 186-185), וכן אימא שלה היא בת של סנדלר (שרה היא בתו של ישראל הסנדלר הסוציאליסט), ויתומה (בלה, אימה, נפטרה מסרטו כששרה הייתה בת 12).

נדמה לי שהמניע לכתיבת הרומן המרגש הזה הוא תיקון עוול ביוגראפי שנעשה לסבתה של המחברת: מאימא שלה, שרה, שהתייתמה מאימה בגיל 12, היא שמעה שסבתה הייתה דמות משעממת, ורק אביה, ישראל, השאיר עליה את רישומו. המחברת ביצעה תחקיר בתוך המשפחה (ראו "תודות" בסוף הספר), ומסתבר לה שבלה, סבתה, הייתה דמות מדהימה, אבל שרה בתה לא יכלה לדעת על כך כי היא נולדה בארץ, כאשר אימה החולה לא תפקדה, והיא עם אחותה טובה'לה נאלצו להיות עקרות בית על כל המשתמע, למרות שהיו בסך הכול ילדות קטנות. שרה זוכרת נכון את אביה ישראל האופטימי, הנמרץ, בעל הפתגמים ושירי החזנות ביידיש, אבל הוא מתגלה בעלילה שלנו גם כבעל המשליט מרות על אשתו ועל בנותיו. פעם אחת מתואר כיצד הוא הבריש את ידיה של טובה'לה, שלא נשמעה לו, עד שזב מהן דם. הוא גם לא הבין את מצוקתה של אשתו, ודימה שהיא חולת נפש, ורק כשהסתבר לו שהיא חולה בסרטן סופני, הוא מכה על חטא ומייסר עצמו על האטימות שלו כלפיה.

מסתבר שארץ-ישראל לא היטיבה עם בלה, ואילו בנעוריה במחוז יאסינה שבצ'כוסלובקיה, בלה התגלתה כבעלת כוחות בשני המובנים (על כך בהמשך). הספר מתחיל באסון שפוקד את משפחת גרינצוויג (ההורים מוישה-דויד ושרה-פרידה ושבעת ילדיהם): בנם, יוסל-פישל, שהתגייס לצבא צ'כוסלובקיה, נהרג באימון "מאש כוחותינו". האבל נורא – האם זועקת מרה ומתעלפת, ובעקבות האירוע היא רתוקה למיטה ואינה מתפקדת עד יום מותה בידי הנאצים בשנת 1940. שתי הבנות הגדולות, בלה וסימה, תופסות את מקומה של האם כעקרות בית וגם כחדרניות בפונדק של אביהם. אחרי מות הבן וימי האבל, הקהל מדיר את רגליו מהפונדק ומבית המרזח של דויד-מוישה, כי עד אז הייתה אם המשפחה, שרה-פרידה, שרה ללקוחות בבית המרזח, ושירתה מגנתה את הפיכחים ואת השיכורים. בהיאלם השירה, נעלמו הלקוחות, ומצב המשפחה הופך להיות קריטי. בלה נרתמת להציל את פרנסת המשפחה  היא לובשת את בגדיה הכבדים של אימה, ומתאפרת כמוה, אבל במקום לשיר, היא מציגה עצמה כ"לוחשת" וכמתקשרת עם כוחות עלומים. על הרוב העצות שלה מתבררות כמוצלחות, וכל העיר מגיעה אליה לקבל קמע, עצה, ברכה, והקופה של אביה מתמלאת.

מסתבר שיוסל-פישל, האח שנהרג, השאיר לה מטבע של דולר אמריקאי משנת 1934 – למזל, תוך הנחיה לתת אותו למי שיזדקק. עם המטבע הזה ועם כל מיני טריקים מיסטיים שהיא לומדת מחנה-פרומה ההומלסית (שהייתה מיועדת למוישה-דויד, אך הוא נשא את שרה-פרידה, אימה של בלה).

טויבי, אחיה הגדול של בלה, שנסע לשטרסבורג ללימודים, מחליט יחד עם רעייתו, בעקבות נאום מבהיל של היטלר, לעלות לארץ-ישראל, ויש ביכולתו להעניק סרטיפיקטים לשני זוגות, וזה מחייב את שתי הבנות הגדולות, בלה וסימה, להתחתן וליהנות מההזדמנות לקבל אישור עלייה. סימה נישאת ליעקב פישמן, ואילו בלה, שהייתה כבר בת 27, יוזמת, ומציעה לישראל גלזר לשאתה לאישה. ובכן, בלה בגולה שונה מאה ושמונים מעלות מהאם "המשעממת" שתייגה אותה בתה, שרה.

הקליטה בארץ קשה מאוד, מהאונייה הם מוסעים במשאית אטומה, ומקבלים מטר של אבנים ממלווי עיז א-דין אל-קסאם שנהרג בקרב כנופיות עם האנגלים. הזוג מגיע לרחובות, ומשתכן בשכירות בבית של עולים מתימן בשכונת שעריים. בלה הגיעה לארץ בהריון מתקדם, הריון קשה ולידה קשה. למרות חולייה, שבשלב זה אין יודעים במה מדובר, היא יולדת עוד שלוש פעמים: את טובה'לה, שני בנים תאומים שאינם שורדים, ואת דליה האדמונית. המחלה שלה מתגברת, היא איננה מתפקדת, ומי שלוקח את הפיקוד על גידול הילדות היא סימה אחותה העשירה, חשוכת הילדים. כאמור, ישראל לא מודע למצבה, ומצפה שתתנהג כאשת איש ועקרת בית במודל הישן, אבל השכנות, ובעלת הבית התימנייה מבינות את מצבה, ומנסות בכל כוחן לסייע. בינתיים מגיעות ידיעות קשות מהמשפחה שבגולה – המשפחה מובלת למחנות ריכוז, כשבארץ, ובעצם בעולם כולו, אין עדיין מידע על המפלצתיות של התכנית להשמדת העם היהודי. מחברה של ריבצ'י, נודע לבלה שהיא ניסתה להציל את בתה התינוקת במחנה הריכוז, שם נותבה לעבודת פרך במתפרה, אבל ביקורות חוזרות ונשנות על ידי הקלגסים גורמים למותה של התינוקת המוחבאת - בחנק, ומסתבר שכל בני המשפחה, שלא היגרו לאמריקה או לארץ ישראל, מצאו את מותם בידי מכונת ההשמדה הנאצית.

בנוסף למחלה שמכלה את כוחותיה של בלה, היא חשה נקיפות מצפון על כך שהתיימרה להיות ידעונית ולשכנע את אחותה הצעירה, ריבצ'י, שלא תינשא, כי היא רואה בעיני רוחה מזל רע לבן הזוג. בלה מתייסרת על כך שריבצ'י לא עלתה ארצה עם בחיר ליבה במקומה, ונספתה בשואה. המחלה וייסורי המצפון הכריעו את האישה הזאת שהייתה כל כך מלאת יוזמות וכוחות בנעוריה בחו"ל.

כאן צריך לומר מספר מילים על עניין המיסטיקה: מצד אחד בלה ונכדתה "שוש הימליה" מודעות לכך שהן מאחזות עיניים, אבל מצד שני, קורים לבלה אירועים המוכיחים שהיא כומנת סודות, ואמיתות עלומות נחשפות לה. הסיפור של הנינה, שגם שמה בלה, בתם של דיוויד, בנה של "שוש הימליה", ואשתו הנוצרייה סוזאנה (הגרסה הלועזית לשם שושנה), מעורר תמיהה גדולה – מסתבר שהיא פורצת בבכי היסטרי כאשר היא פוגשת סבל, ובדמעות ובנזלת שלה, שנספגות במטפחות רקומות שאימה מנגבת בהן את פניה, היא מרפאה חולים: שוטר חולה אסטמה מבריא, ילדה משותקת קמה על רגליה, זקן חולה סרטן שעמד בפני ניתוח מסוכן בגולגולת ובמערות האף – מחלים לחלוטין עד כי הרופאים נדהמים מהשינוי. המחברת מצליחה לבלבל את הקורא התוהה אם היא עצמה מאמינה בתופעות העל-טבעיות האלה.

בפרקים המתארים את הירידה לארצות הברית של דיוויד, בנה של שושנה מאיר, היא "שוש הימליה", יש מוזרות ממין אחר: משום מה בפרקים האלה הגיבורה מוזכרת בגוף שלישי, לא בגוף ראשון כמו בפרקים על העימות בין שושנה מאיר לשושנה לוי. אני מודה שלא הבנתי מדוע השינוי הזה. וכן, הקורא מתוודע אל גורלו של דיוויד, אשר בזמנו נשבע אמונים לצה"ל, עכשיו, לאחר שהושבע כאזרח ארה"ב (לאחר שהתחתן עם סוזאנה), הוא חש עצמו אמריקאי לכל דבר. אלא שדרכו לא צלחה לו שם במיוחד – היו ימים שהוא רעב ללחם, ובמשך למעלה משנה נדד עם סוזאנה ובלה הקטנה בכל קליפורניה, מסן פרנסיסקו ועד סן דייגו, ואף דרומה למקסיקו, כאשר הם מתפרנסים מהופעות רחוב (כשהחלום שלו היה להיות שחקן הוליוודי). שושנה מאיר לא התנגדה להגירה הזאת של בנה, אבל באיזה שהוא שלב היא איננה מתאפקת ונוזפת בבנה שנפתה לצביקה, אביו, והגרוש שלה ברומן, בעל השקפת עולם אנטישמית, שמשמיץ את מדינתו כמו הגרועים שבשונאי ישראל. קטע זה (עמ' 206-205) מרגש ביותר.

אחת החידות של הרומן הוא עניין המטבע שהשאיר יוסל-פישל לבלה לפני שהתגייס לצבא צ'כוסלובקיה. המטבע הזה מסייע לבלה בלחשים שלה כלפי המאמינים בסגולותיה, וגורמים לפריחה בפרנסת המשפחה. היא נותנת את המטבע למי שצריך, הלא הוא אחיה הנרי-צבי שמהגר לאמריקה (היה חשש שייווצר קשר אסור בינו ובין קתרינה העוזרת שמפתה אותו מינית וסוחטת אותו). דיוויד במצוקתו הגדולה (אין לו כסף לקנות מזון, וגם החשמל נותק בדירה המוזנחת שצביקה, אביו, הקצה לו), מציל הומלס שנדרס, מביא אותו לבית חולים, וזה נותן לו בתודה מטבע של דולר שאמור להביא לו מזל. מפתה לחשוב שהמטבע שייך להנרי-צבי, שקיבל אותו מבלה, ושהיגר לארצות הברית, שם יהודים עבדו עבודת פרך במתפרות של ניו-יורק, אבל לא! הנרי צבי עושה חיל באמריקה! המטבע הזה מסייע לסוזאנה בלידתה, ואמור להיות הסיבה לכך שבלה הקטנה קיבלה כוחות על-טבעיים לזהות בגיל שנה ושבעה חודשים חולי ומסכנות, ולרפא אנשים כמתואר לעיל.

ולבסוף אציין את היכולות יוצאות הדופן של דורית זילברמן במלאכת התיאור. אסקור כאן מספר מקומות שהייתי ממליץ להשתהות ולהשתאות: תיאור ההומלסית חנה-פרומה (עמ' 45), תיאור אכילת שלגון (עמ' 62), תיאור החתולה ההימלאית הקומיקאית (עמ' 70), תיאור ההזנחה בדירת הרווקים של דייוויד בלוס אנג'לס (עמ' 94-93), תיאור מהימן של עבודת הסנדלרות של ישראל (עמ' 170).

עמוס עוז, שקרא את הרומן (אולי הספר האחרון שקרא לפני מותו), מביע התפעלות מהכתיבה המיוחדת (ראו מוטו בראש הספר, וטקסט בכריכה אחורית), וללא ספק הרומן ראוי לשבחים אלה, כי הוא מיוחד ומאוד מרגש, לפעמים מרגש עד דמעות, למשל למקרא הזיותיה של בלה בימיה האחרונים בחייה הקצרים והמרים.