פרק  מספר:
וידויה של מסכה/ יוקו מישימה מיפנית עינת קופר

 

מאז ומתמיד טענתי בעקשנות שחזיתי במו עיניי בלידה שלי. בכל פעם שטענתי זאת המבוגרים צחקו, עד שהתחילו לתהות שמא אני בכלל לועג להם והביטו בסלידה בפנים החיוורים והלא־ילדותיים שלי. כשקרה והעליתי את טענתי זו בפני אורחים שלא היו חברי משפחה קרובים, סבתי, שחששה כי יחשבו אותי למפגר, הייתה קוטעת את דברי בחדות ושולחת אותי לשחק במקום אחר.

 

בדרך כלל, המבוגרים המלגלגים ניסו להפריך את טענתי בהסבר מדעי כלשהו. כבר התרגלתי להתלהבות התיאטרלית מעט שבה דיברו, התלהבות שמבוגרים מפגינים כשהם מנסים ללטש הסבר כך שמוחו של ילד יוכל לתפוס, כשאמרו שברגעים האלה עיניו של תינוק עדיין אינן פקוחות, ושגם במקרה הנדיר שנפקחו, תינוק שזה עתה נולד ודאי אינו מסוגל לתפוס אירוע כזה בצורה מוחשית מספיק כדי לזכור אותו. ״נכון או לא?״ היו מטלטלים קלות את כתפי הקטנה והבלתי משוכנעת, וזה היה הרגע שבו כנראה עלה על דעתם שכמעט נפלו בפח שטמנתי. אף על פי שזה רק ילד, אסור לנו להקל ראש, הוא בוודאי טומן לנו מלכודת כדי שיוכל להוציא מאיתנו מידע על הדבר "ההוא". ואם כך, האם אינו יכול לשאול זאת בתמימות ילדותית יותר, למשל "מאין באתי" או "איך נולדתי"? הם היו שבים לנעוץ בי מבט בדממה, ועל שפתיהם חיוך דקיק שהעיד על כך שרגשותיהם נפגעו עמוקות, איני יודע למה.

 

אבל הם עשו מזה עניין גדול מדי. כלל לא התכוונתי לשאול על הדבר "ההוא". תמיד פחדתי כל כך לפגוע ברגשות המבוגרים, שלא הייתי מעלה כלל על דעתי לטמון להם מין פח שכזה. לא משנה איך הסבירו לי וכמה פטרו אותי בצחוק, הייתי משוכנע באמונתי שחזיתי בלידתי. ייתכן שזה היה זיכרון של מה שסיפר לי מישהו שנכח שם, או שמא היה זה הדמיון העיקש שלי? אחד מהשניים. אבל יש מקום אחד שאותו אינני יכול שלא להאמין שראיתי במו עיניי באופן ברור וחי, שפת האמבט שבו רחצו אותי לראשונה. זה היה אמבט חדש עשוי עץ, משויף היטב וחלק. כשהבטתי מתוכו, ראיתי קרן של אור זורחת ברכּוּת במקום אחד בשוליו. במקום ההוא בלבד הבהיקו פני העץ כאילו היו עשויים זהב. לשונות המים התנועעו מעלה ומטה באמבט, כאילו ביקשו ללחך את המקום אך לא הגיעו אליו. אולי בגלל החזר האור, או שמא בגלל קרן האור שחדרה אל תוך המים במקום ההוא, הגלים הקטנים שזהרו באור נגוהות נראו כאילו הם מנגחים את מצחם זה בזה ללא סוף...

 

כַּסתירה הבולטת ביותר לזיכרון הזה יכולה להיחשב העובדה שלא נולדתי ביום. נולדתי בתשע בערב, שעה נטולת קרני שמש. זה היה אור חשמל, היו המבוגרים מקניטים אותי, אבל אני הצלחתי להמשיך לצעוד הלאה ללא קושי אל אי־ההיגיון שבמחשבה, שגם אם היה זה אמצע הלילה, אל המקום שבו עמד האמבט חדר אור שמש גם חדר. שולי האמבט המוארים נותרו מהבהבים בזיכרוני כחלק ברור וּודאי מן המראה שראיתי ברחצה הראשונה שלי.

 

נולדתי שנתיים לאחר רעידת האדמה הגדולה1

 

עשר שנים קודם לכן, כשהיה סבי מזכיר הממשלה במושבות, נחשפה פרשת שוחד שערורייתית, וסבי נטל אחריות לפשעו של אחד מן הכפופים לו והתפטר (ואינני מתייפייף כאן במילים. עד שלב זה של מחצית חיי לא נתקלתי באדם שנתן אמון שלם ומטופש כל כך בבני אדם כמו סבי). מאותו זמן החלה משפחתי להידרדר בקצב מהיר וחסר דאגה כל כך, שהייתי אומר כי נדמה כמעט שהם מזמזמים לעצמם שיר עליז תוך כדי נפילה. חובות עצומים, עיקולים, מכירת הנחלה המשפחתית... וככל שהלכו ורבו הקשיים הכלכליים, נישאה מעלה־מעלה יוהרה חולנית ויוקדת, כמו מין דחף מרושע. וכך, כשבאתי אני לעולם, היה זה בבית שכור ישן בפאתי אזור לא כל כך טוב של העיר. היה זה בית בעל חזות שתלטנית ומורכבת, שתחושה קדורנית ואפלה שררה בו. היו לו שער ברזל מכוסה טחב, גן גדול בחזית, וסלון בסגנון מערבי, גדול כמו אולם תפילה במקדש ישן בפאתי עיר. במעלה השביל נראה הבית כאילו היו לו שתי קומות, ובמורד נראה כאילו הוא בעל שלוש קומות. היו בו חדרים אפלוליים רבים, ושש משרתות עבדו בו. מדי יום התעוררו והלכו לישון בבית הזה, שחרק כמו שידת מגירות ישנה, עשרה אנשים, כולל סבי, סבתי, אבי ואמי.

 

זרעי הפורענות במשפחתנו היו תשוקתו של סבי לעסקים, וחוליהּ ומנהגיה הבזבזניים של סבתי. סבי התפתה לתוכניות שהביאו לפניו טיפוסים מפוקפקים אשר קיוו לרווח אישי, ויצא תכופות למסעות למחוזות רחוקים כשחלומות זהובים בעיניו. סבתי, בת למשפחה ותיקה, שנאה את בעלה ובזה לו. היא הייתה נשמה פואטית ומשוגעת מעט, עקשנית ועשויה ללא חת. כאבי ראש כרוניים כרסמו בעצביה באופן עקיף אך עיקש. בה בעת הם הוסיפו לאינטלקט שלה חדוּת שלא לצורך. האם ידע מישהו שהתקפי המאניה שלה, שנמשכו עד יום מותה, היו מזכרות מן העוולות שעולל סבי באביב חייו?

 

אל הבית הזה הביא אבי את אמי, כלה שברירית ויפה.

 

בבוקר ארבעה־עשר בינואר 1925 תקפו את אמי צירי לידה. בשעה תשע בערב היא ילדה תינוק קטן במשקל 2.5 קילוגרם. בערב טקס הענקת שמי הלבישוני גופיית פלנל ותחתוני משי וקימונו מבד קרפ בדוגמה של כתמי צבע, וסבי כתב את שמי על נייר אורז לבן ושם אותו על גבי כַּן עץ, שאותו הניח בטוֹקוֹנוֹמָה.2

 

במשך זמן רב היה שיערי זהוב, אולם תודות למשיחות תכופות בשמן זית הוא השחיר. הורַי התגוררו בקומה השנייה. ביום הארבעים ותשעה להולדתי חטפה אותי סבתי מידי אמי בתואנה שמסוכן לגדל תינוק בקומה השנייה. המשיחות התכופות בשמן זית פסקו, ואני גדלתי על רצפת חדרה של סבתי, החנוק מריח חולי וזִקנה, שוכב לצִדה על רצפת חוליהּ.

 

כשהייתי בן שנה בערך נפלתי מהמדרגה השלישית בגרם המדרגות ונפצעתי במצח. אמי עלתה לקומה השנייה לרגע קט להביא משהו ואני דידיתי אחריה, הסתבכתי באמרת הקימונו שלי שנשרך אחרי ונפלתי. סבתי הייתה אותה שעה בתיאטרון, ואמי ובני דודיו של אבי הקימו יחדיו מהומה גדולה וקצרת נשימה.

 

שליח הובהל אל תיאטרון הקַבּוקִי לקרוא לסבתי לשוב הביתה. עם שובה נעמדה סבתי במבואת הכניסה, נשענת במלוא כובד גופה על מקל בידה הימנית. היא נעצה מבט נוקב באבי שבא לקבל את פניה, ובטון רגוע באופן מוזר אמרה, מסתתת מילה אחר מילה:

 

״הילד מת?״

 

״לא.״

 

בצעדים בוטחים של כוהנת מקדש צעירה נכנסה סבתי הביתה.

 

כשהייתי בן חמש ביום הראשון בשנה, הקאתי מה שנראה כמו קפה אדום. רופא המשפחה הגיע אל ביתנו ואחרי שבדק אותי אמר ״אינני יכול להבטיח דבר". קיבלתי זריקות קמפור וגלוקוז רבות כל כך עד שזרועי דמתה לכרית סיכות. שעתיים חלפו מהרגע שלא יכלו לחוש עוד את הדופק במפרקי ידי או בשקע המרפק במעלה זרועי. האנשים שסביבי בהו בגופתי המתה.

 

הלבישו אותי בקימונו לבן שבו נהוג להלביש את המתים והניחו לידי את הצעצועים האהובים עלי. משפחתי נקראה להתאסף. כשעה אחר כך השתַנְתי. אחיה הגדול של אמי שהיה רופא אמר, ״הוא יחיה.״ מתברר שהַשתנה היא הוכחה לכך שהלב חידש את פעולתו. כמה דקות אחר כך השתנתי שוב. בהדרגה שבו סימני חיים קלושים אל לחיי.

 

המחלה הזו, הרעלה עצמית, הייתה אצלי למחלה כרונית. היא פקדה אותי אחת לחודש, לעתים בקלות ולעתים בחומרה. אינספור משברים תקפוני עד שהַכָּרתי כבר ידעה לזהות, על פי קול פסיעותיה של המחלה הקרֵבה אלי, אם היא מיודדת עם המוות או מנוכרת לו.

 

זיכרון מוקדם נוסף שלי, שהטריד את מחשבותיי בצלילות ברורה, היה של משהו שקרה בערך באותו זמן.

 

אינני זוכר מי אחזה אז בידי, אם הייתה זו אמי, אחות בבית־חולים, משרתת או דודתי. גם עונת השנה אינה זכורה לי. שמש קופחת של אחר־הצהריים חדרה אל הבתים לאורך הדרך. פסעתי במעלה השביל אל ביתי, ידי אוחזת בידה של האישה שאינני זוכר מי הייתה. מישהו ירד מולנו במורד השביל, האישה הידקה את אחיזתה בידי ומשכה אותי מן השביל, ונעמדה במקומה.

 

המראה הזה חזר אלי שוב ושוב, והוא הלך והתחזק ונעשה ממוקד יותר, ואין ספק שבכל פעם הוא קיבל משמעות אחרת. זאת, מכיוון שבתוך הנוף המעורפל ההוא, רק הדמות של "מישהו יורד במורד השביל" בלטה בחדות מוגזמת כמעט. וזה אך טבעי, כי הזיכרון הזה, היה הנצחה ראשונה של מה שרדף אותי ואיים עלי לאורך מחצית מימי חיי. מי שבא לקראתנו במורד השביל היה בחור צעיר. הוא נשא שני דליים מלאים בצואה, מגבת מטונפת הייתה קשורה לו על מצחו, היו לו לחיים ורדרדות ויפות ועיניים זוהרות, והוא הלך במורד השביל בצעדים כבדים. הוא היה אוסף צרכים — אדם שמסתובב ומפנה צרכים. הוא נעל טָאבִּי3 עם סוליות גומי, ולבש מכנסי עבודה מכותנה בצבע כחול כהה, באורך הברך. הבטתי בו מרותק. הייתי בן חמש ועוד לא תפסתי אפילו את משמעות הדבר, אבל הייתה זו התגלות ראשונה של כוח מסוים, קול מוזר ואפל שקרא אלי. ויש לא מעט סמליות לכך שההתגלות הראשונה הזאת הופיעה לנגד עיניי בדמותו של אוסף צרכים; שתן וצואה הם סמלי האדמה. מה שקרא אלי היה ללא שום ספק אהבתה חורשת הרעה של אמא אדמה.

 

הייתה לי תחושה מקדימה שיש בעולם הזה סוג של תשוקה צורבת. כשהבטתי בצעיר המלוכלך, הכניעה אותי תשוקה שאומרת ״אני רוצה להיות הוא״. אני זוכר בבירור שלתשוקה ההיא היו שתי נקודות משיכה מרכזיות. נקודה אחת הייתה מכנסי הכותנה הכחולים שלו, והשנייה הייתה העבודה שלו. מכנסי העבודה הכחולים שלו חבקו בקו מתאר ברור את פלג גופו התחתון שנע בגמישות ונדמה כאילו הוא הולך לקראתי. התפעלות שאין לתארה במילים התעוררה בי למראה המכנסיים האלה. אבל לא הבנתי את פשרה.

 

העבודה שלו... באותה עת, יחד עם רכישת המודעות לַסוֹבֵב אותי, התעוררה בתוכי הכמיהה להיות אוסף צרכים, ממש בידי אותו מנגנון שהניע ילדים אחרים בני גילי לרצות להיות גנרלים בצבא. חלק ממקור המשיכה היה מכנסי העבודה הכחולים, אבל בהחלט לא רק הם. הרעיון התחזק ופרח בתוכי, והצביע על התפתחות יוצאת דופן. במילים אחרות, העבודה שלו גרמה לי להרגיש כמיהה אל עצבות חדה, כזו ששורפת את הגוף. היא יצרה בי תחושה טרגית, במשמעות חושית מאוד של המילה. כאילו הוא מבטל את עצמו, תחושה של משהו אגבי, כלאחר יד, של אינטימיות מופרזת מעורבת בסכנה, וגם ערבוביה בלתי נתפסת של אפסיות מצד אחד וחיוניות מצד אחר, וכל התחושות הללו גאו, עלו על גדותיהן, לכדו אותי ושבו את לבי בהיותי בן חמש בלבד. אולי לא הבנתי נכון את טיבה של העבודה הזו, איסוף צרכים. ייתכן ששמעתי מפי מישהו על עבודה אחרת שאליה שייכתי בשוגג את מלבושיו, וכפיתי עליהם התאמה לעבודה שלו. אחרת אין לי הסבר.

 

וכאלה היו ודאי פני הדברים, מאחר שעד מהרה התחלתי לחוש אותו רגש כלפי נהגים של ״קטרים חגיגיים4״ וכלפי מנקבי כרטיסים ברכבת התחתית, שמהם קלטתי תחושה עזה של ״חיים טרָגיים״, שלא היו מוכרים לי ושמהם עתיד הייתי להיות מודר לעד. זה היה נכון במיוחד במקרה של מנקבי הכרטיסים ברכבת התחתית — ריח גומי או המנטה ששרר בתחנות הרכבת התחתית באותם ימים התלכד במוחי עם מראה כפתורי הזהב שעיטרו את חזית מדיהם הכחולים ועורר בי בקלות מחשבה על ״דברים טרגיים״. משום מה, עצם המחשבה על אדם שחי את חייו אפוף ריח כזה עורר טרגיות בלבי. החיים והמאורעות שהתרחשו ללא שום קשר אלי, במקומות שלא זו בלבד שריתקו אותי, אלא שנמנעה ממני גישה אליהם ואל האנשים שם, הם־הם היו הגדרתי ל״דבר טרגי״. ונראה שהצער על כך שאני מודר משם לעולמים שינה תמיד את צורתו בחלומותיי לצער עליהם ועל חייהם, שדרך הצער שלי עצמי ניסיתי ליטול בהם חלק.

 

ואם כך, ייתכן שמה שחשתי ״טרגי״ לא היה אלא השלכה של הצער שהביאה איתה תחושה מבשרת רעות ומיידית שהגישה לשם תיחסם בפני לעולמים.

 

ויש לי עוד זיכרון מוקדם.

 

ידעתי לקרוא ולכתוב כשהייתי בשנתי השישית. כיוון שאני זוכר שלא יכולתי לקרוא את ספר התמונות ההוא, אין זאת אלא שהזיכרון הזה גם הוא משנתי החמישית.

 

היו לי כמה ספרי תמונות באותו זמן, אבל ספר התמונות הזה היה חביב עלי מכל האחרים, ובעיקר תמונה אחת שנפרשה על פני שני עמודים, שאהבתי בנחישות כזו שהספר נפתח תמיד שם. כשהבטתי בה, יכולתי לשכוח את עצמי בתוכה במשך כל אחר־הצהריים הנמתח והמשעמם שלפני, אבל אם שמעתי מישהו קרֵב, הרגשתי אשם משום מה ומיהרתי לדפדף לעמוד אחר. ההשגחה של מטפלת או של משרתת החלה לעצבן אותי לאין שיעור. התאוויתי לחיים שיאפשרו לי לשקוע בתמונה הזו כל היום. בכל פעם שפתחתי בעמוד הזה היה לבי פועם בחוזקה. כשהבטתי בכל עמוד אחר, לבי היה ריק.

 

התמונה הייתה של ז'אן ד'ארק על סוס לבן עם חרב שלופה בידה. נחיריו של הסוס היו פעורים מכעס, שרירי רגליו הקדמיות היו בנויים לתלפיות ופרסותיו העלו ענן אבק. על שריון האבירים הכסוף היה עיטור יפהפה. מבעד לקסדה הציצו פנים יפהפיים, והחרב השלופה הונפה בעוז מעורר כבוד אל תכול הרקיע כנגד המוות עצמו, או בכל אופן אל מול משהו בעל כוח זדוני המתנשא אל־על. האמנתי שהדמות הרכובה של ז'אן ד'ארק על הסוס בוודאי תיהרג ברגע הבא. שאולי אם אזדרז לדפדף לעמוד הבא אוכל לראות את רגע ההריגה. אולי האמנתי שהתמונות בספר, באופן שאינו מובן לי ומבלי שאיש יבחין בכך, עוברות בו ברגע אל ״הרגע הבא״...

 

יום אחד פתחה המטפלת שלי את ספר התמונות בעמוד הזה. היא הבחינה בי מלכסן בגניבה מבט מן הצד ושאלה אותי:

 

״האדון הצעיר מכיר את הסיפור בתמונה הזו?״

 

״לא מכיר.״

 

״הדמות אמנם נראית כמו גבר, אבל זו אישה. באמת. הסיפור הוא שהיא לבשה בגדים של גבר, יצאה למלחמה, והקריבה את חייה למען ארצה.״

 

״אישה???״

 

הרגשתי מוכה. מי שחשבתי ל״הוא״ התברר כ״היא״. אם האביר היפהפה הזה איננו גבר כי אם אישה, מה יהא עלי? (גם כיום יש בי סלידה, שקשה להסבירה אך היא נטועה בי היטב, כלפי נשים לבושות בבגדי גברים). זו הייתה נקמה אכזרית של המציאות, שחשתי אז בפעם הראשונה בחיי. המציאות נקמה בי, ובמיוחד בפנטזיה המתוקה שנשאתי בליבי לגבי מות האביר. ברבות הימים נתקלתי בשיר תהילה למותו של אביר יפה תואר, מאת אוסקר ויילד:

 

״יפה האביר השוכב הרוג

 

בין קני הסוף."5

 

מאז אותו יום זנחתי את ספר התמונות הזה ולא נטלתי אותו עוד לידי.

 

ברומן ״שָם״, אומר הוֹיְסמֶנס על זִ'יל דֵה רֶה, מי שהיה שומר ראשה של ז'אן ד'ארק על פי צו מלכותי של המלך שַארל השביעי, שאף על פי ש״בסופו של דבר הושחת טבעו לכדי אכזריות מתוחכמת ביותר וביצוע פשעים מעודנים להפליא", הנהייה העזה שלו אל המיסטיקה נבעה מכך שחזה במו עיניו בכל מיני מעשים שלא־ייאמנו שעשתה ז'אן ד'ארק. ועל אף העובדה שההתייחסות שלי אליה הייתה הפוכה לגמרי לזו שלו (כלומר, בעצם התיעוב שהיא עוררה בי), גם במקרה שלי שיחקה הבתולה מאורליאן תפקיד מרכזי.

 

ועוד זיכרון. והוא ריח זיעה. ריח הזיעה המריץ אותי, עורר את כמיהתי, שלט בי...

 

הטיתי את אוזני ושמעתי הדהוד עמום, קלוש מאוד ומאיים. מדי פעם התערבב בו צליל חצוצרת מלחמה, וקול שירה פשוט ועצוב להפליא הלך וקרֵב אלי. משכתי בידה של המשרתת, דחקתי בה למהר, למהר. לבי השתוקק לעמוד כבר בשער, מוגן בין זרועותיה.

 

היו אלה קולות גדודי הצבא שחזרו מאימונים וחלפו מול שער הבית שלי. ציפיתי תמיד בכיליון עיניים לרגע שאקבל כמה מחסניות ריקות מידי אלה מבין החיילים שאהבו ילדים. כיוון שסבתי אסרה עלי לקבל את המתנה הנכספת בתואנה שהיא מסוכנת, התעצמה ציפייתי עוד יותר בגלל מתק המעשה בגניבה. קול צעדי המגפיים הצבאיים הכבדים, המדים המלוכלכים וחורשת קני הרובים המוכתפים די בהם כדי למשוך את לבו של כל ילד. אבל מה שמשך אותי והמניע הנסתר להתרגשותי לקראת קבלת המחסניות מידם, היה פשוט ריח זיעה שנדף מהם. ריח זיעת חיילים, הריח הזה שכמוהו כרוח ים, כמו אוויר מלוח של חוף צרוב בזהב, הריח הזה הִכה בנחירי ושיכר אותי. ייתכן מאוד שזהו זיכרון הריח הראשון שלי. מובן שהריח הזה לא נקשר אצלי באותם ימים באופן ישיר לחדוות המין, אך הוא עורר בי, בהדרגה ובעיקשות, את כמיהת החושים לגורל החיילים, לטרגיות המשׂימה שלהם, למותם, לארצות הרחוקות שבוודאי יראו.

 

חזיונות משונים אלה היו הראשונים שראיתי בחיי. למן ההתחלה הם עמדו מולי כלילי שלמות עד תום. לא חסר בהם דבר. בשנים שיבואו, כשאחפש בהם את מעיין תודעתי ומעשַׂי, לא יחסר בהם דבר. מאז שהייתי ילד, השקפתי על החיים לא חרגה אפילו פעם אחת מתורת גזירת הגורל והחטא הקדמון ברוח האוגוסטינית. שוב ושוב עינוני ספקות עקרים, והם ממשיכים לענותני גם היום, אבל אני ראיתי בספקות הללו סוג נוסף של פיתוי לדרך החטא. ועם זאת, אמונתי הדטרמיניסטית בכך שלכל דבר יש סיבה לא התערערה. קיבלתי לידי את מה שאפשר לכנות תפריט כל החרדות בחיי בימים שעוד לא יכולתי לקרוא אותו. כל שהיה עלי לעשות הוא להניח על ברכַּי את המפית ולהיטיב את מושבי אל השולחן. אפילו כתיבת חיבור אקסצנטרי זה הייתה בוודאי רשומה בתפריט, ואני כנראה ראיתיה למן ההתחלה.

 

תקופת הילדות היא בָּמָה שזמן ומרחב משחקים עליה בערבוביה. חדשות מארצות אחרות ששמעתי מפי המבוגרים — כמו למשל התפרצות הר געש או התקוממות של צבא מורדים — ודברים שהתרחשו לנגד עיניי כמו אחד ההתקפים של סבתי או מריבות קטנות בתוך משק הבית שלנו, ופנטזיות מעולם האגדות ששיקעתי עצמי בתוכו, שלושת הדברים הללו נראו לי תמיד שווי ערך, מאותו סוג. לא יכולתי להעלות בדעתי שיש בעולם דבר מורכב יותר מקוביות עץ, ושהדבר שנקרא ״החברה״, שאליה אצטרך לצאת בבוא העת, יכול להיות מסחרר ומסנוור אף יותר מעולם האגדות. וכך, גורם מכריע בחיי החל לפעול באופן בלתי מודע, כגזירת גורל קדמון. ובגלל התנגדותי לגזרה זו, נצבעו כל הפנטזיות שלי, למן ההתחלה, בייאוש, שבד בבד דמה גם למשאלה נלהבת ושלמה להפליא בעצמה. בלילה, ממקום משכבי על הרצפה, במרחב החשוך שסביבי, עלתה וצפה לנגד עיניי עיר זוהרת. חרישית באופן מוזר, אבל שופעת זוהר וסוד. יכולתי לראות בבירור שעל פני האנשים המבקרים בה טבועה חותמת סודית. בשוב המבוגרים מאוחר בלילה לביתם, הם עדיין נשאו בדיבורם ובהתנהגותם מעין סודיות ומילות צופן, משהו בנוסח הבונים החופשיים. נוסף על כך, פניהם היו אפופים מעין עייפות בוהקת, מרתיעה מכדי להישיר אליהם מבט. כמו נגיעה במסכות חג המולד שמותירה אבקת נצנצים על קצות האצבעות, נדמה לי שלו נגעתי בפניהם באצבעותיי, יכולתי לראות את הצבעים שבהם צבעה את פניהם העיר הלילית. ואז זכיתי לראות מקרוב את המסך עולה על ההצגה "לילה" של שוקוסאי טנקצו.6

 

זה היה בזמן הופעה נדירה שלה בתיאטרון בשינג'וקו. ולמרות שעיצוב הבמה שעליה הופיע הקוסם דנטה, שראיתי באותו תיאטרון כמה שנים אחר כך, עלה בכמה רמות על זה של טנקצו, לא דנטה ואפילו לא קרקס הַאגְנבֶּק שראיתי ביריד של פלאות ממקומות אחרים בעולם, לא הדהימו אותי כל כך כמו הפעם הראשונה שראיתי את טנקצו.

 

היא התהלכה שאננה על הבמה, גופה השופע עטוף בבגדים כמו אלה של הזונה הגדולה מהאפוקליפסה. השלווה מלאת החשיבות עצמית, השמורה למאחזי עיניים ולאצילים גולים, סוג מיוחד של חביבות שובת לב ומלנכולית, והתנהגותה כשל גיבורה, יצרו הרמוניה עצובה עם צמידיה המצלצלים, העמוסים אבני חן מלאכותיות, עם אבקת האיפור הלבנה שהייתה מרוחה עד קצות ציפורניהּ, ועם האיפור הכבד של זמרי בלדות והתלבושת הזולה שהפקירה את גופה לבוהק העז, השמור לסחורה זולה. אדרבא, עדינות המרקם דווקא היא יצרה סוג מיוחד של תואם. הבנתי, גם אם במעורפל, שיש הבדל מהותי בין משאלתי ״להיות טנקצו״ לבין משאלתי ״להיות נהג של קטר חגיגי״. ומה שבלט בהבדל ביניהם היה שלראשונה נעדרה, אפשר לומר, השתוקקות אל אותו ״דבר טרגי״. בשאיפה להיות טנקצו יכולתי לחמוק מהרגשת אותה תערובת מתסכלת של כמיהה ואשמה. למרות זאת, יום אחד התגנבתי אל חדרה של אמי ופתחתי את שידת הבגדים שלה, מנסה לשלוט בהלמות לבי המואצת.

 

משכתי מתוך המגירה את הקימונו המפואר והססגוני ביותר שלה. את האבנט שבחרתי, זה שמצוירים עליו ורדי ארגמן בצבעי שמן, כרכתי סביבי בסגנון של פָּשה טורקי. את ראשי עטפתי במטפחת עשויה בד קרפ. כשעמדתי מול המראה, כיסוי הראש המאולתר שלי נראה כמו זה של שודדי הים ב״אי המטמון״, והמחשבה עוררה בי עונג פרוע שהעלה סומק בלחיי. אבל, עבודה רבה עוד הייתה לפני. על כל תנועה שלי, עד קצות אצבעותיי, עד קצות הציפורניים, להיות ראויה ליצירת מסתורין. תחבתי מראת כיס אל תוך האבנט ופידרתי קלות את פני באבקה לבנה. לאחר מכן נטלתי לידי פנס כסוף, עט נובע מיושן עשוי מתכת מרוקעת, וכל מה שתפס את עיניי.

 

עטיתי על עצמי חשיבות עצמית, וכך הופעתי בפתח חדר ההסבה של סבתי. לא הייתי מסוגל להחניק את צחוקי ואת אושרי הגדול. התרוצצתי בכל החדר וקראתי ״אני טנקצו! הנה אני, טנקצו!״

 

בחדר נכחו סבתי, ששכבה על מיטת חוליה, האחות שטיפלה בה, אימי, ואורחת שלא הכרתי. אבל אני לא ראיתי איש. התלהבותי הפרועה התרכזה בעובדה, שמתוך החיקוי שלי התגלתה טנקצו לעיני כל. במילים אחרות, לא הייתי מודע לאיש פרט לעצמי. אבל אז, בהיסח רגע, ראיתי את פניה של אימי. היא הייתה חיוורת מעט וישבה מבולבלת. כשנתקלו עיניה בעיני, הן הושפלו ולא שבו להתרומם. ואני הבנתי — הן נמלאו דמעות.

 

מה היה הדבר שהבנתי אז? או שאל הבנתו קָרבתי? האם הרעיון המאוחר יותר בחיי של ״חרטה המקדימה את הפשע״ נתן באותו רגע את הרמז הראשון לקיומו? או שמא מן המעמד הזה קיבלתי את השיעור שהבדידות נלעגת לאין ערוך יותר כאשר אתה נמצא בעין האהבה? או אולי דווקא, לימד אותי אותו שיעור את עובדת הקושי שלי לקבל אהבה?

 

המשרתת דחפה אותי הלאה משם. נלקחתי לחדר אחר, וכהרף עין הופשטתי מן התחפושת השערורייתית ההיא כמו תרנגול שמרטו ממנו את נוצותיו.

 

תשוקתי לתחפושות כאלה התעצמה מן הפעם הראשונה שראיתי סרט בראינוע. הדבר נמשך באופן מובהק עד שהייתי בן עשר בערך.

 

פעם אחת הלכתי לראות סרט מוזיקלי בשם ״פְרָה דִיאָבוֹלוֹ״7 בלוויית סטודנט שהתגורר אצלנו בתמורה לעבודות בית. השחקן ששיחק את דיאבולו לבש בגדי חצר, תחרה ארוכה מתנפנפת השתלשלה משרוולי המקטורן שלו. כשאמרתי לנער שגם אני רוצה ללבוש חולצה כזו, לחבוש פאה כזו, הוא נחר נחרה של בוז. אבל אני ידעתי שהוא בעצמו נהג לסור לעתים קרובות למגורי המשרתות ולהצחיק אותן בחיקויים של הנסיכה יָאֶגַקִי8.

 

הבאה בתור שמשכה את לבי הייתה קליאופטרה. ביום שלג אחד לקראת סוף השנה, נענה רופא שהיה חבר משפחה להפצרותיי ולקח אותי לסרט ראינוע על אודותיה. כיוון שהיה סוף השנה, היו מעט צופים באולם. הרופא הניח את רגליו על המעקה והתנמנם... צפיתי בסרט לבדי בעיניים כלות. מלכת מצרים נכנסת אל רומא, שוכבת בתוך אפיריון עתיק ומעוטר נישא על כתפי עבדים רבים. מבטה מלא עצבות תחת עפעפי עיניים מאופרות צללית כבדה. מלבושיה היו פשוטים מאוד, וגופה הענברי, העירום למחצה, בצבץ מתוך השטיח הפרסי שבו הייתה מגולגלת. אחר כך, בהיחבא מעיני סבתי והורי (וכבר מתוך דבר מה הדומה לחדוות הפשע), הקדשתי את עצמי להתחפשוּת לקליאופטרה מול אחותי ואחי הקטנים. מה ציפיתי מההופעה הנשית הזאת? מאוחר יותר מצאתי שאותן ציפיות היו להֶליוֹגָבָּלוּס, אותו שליט דקדנטי וחייתי, קיסר רומא בימי ריקבונה ומנתץ אליליה.

 

ובכן, באופן זה סיימתי לספר על שני מבואות לחיי. הם דורשים חזרה: המבוא הראשון היה אוסף הצרכים, הבתולה מאורליאן וריח זיעת החיילים. והמבוא השני, היו טנקצו וקליאופטרה.

 

ויש גם מבוא שלישי שעלי לספר עליו.

 

אמנם קראתי כל סיפור אגדה שידו של ילד משגת, אבל מעולם לא אהבתי את הנסיכות. אהבתי רק את הנסיכים. ויותר מכולם אהבתי נסיכים שנהרגו או שנגזר גורלם למות. אהבתי את כל הנערים המתים. אבל עדיין לא ידעתי למה. מתוך שלל האגדות הרבות של אנדרסן, רק הצעיר היפהפה מן הסיפור ״שדון הוורד״, שברגע שנשק לוורד שנתנה לו אהובתו למזכרת נדקר למוות בסכין ארוכה בידי רשע וראשו הותז מעליו, רק הוא הטיל צל עמוק על לבי. ולמה מתוך כל סיפוריו של ויילד, רק גופתו נטולת החיים של הדייג הצעיר שנשטפה אל החוף בעודו חובק בחוזקה את בת הים, בסיפור ״הדייג ובת הים״, היא לבדה משכה אותי? מובן שאהבתי גם אהבתי דברים ילדותיים אחרים. אהבתי את הסיפור ״הזמיר״ של אנדרסן, וספרי ילדים מאוירים רבים שִמחו את לבי. ולמרות זאת, לא יכולתי למנוע את משיכת לבי אל המוות, אל הלילה אל האופל.

 

מראות של ״נסיכים מתים״ רדפוני בצורה עיקשת. מי יכול להסביר לי מדוע שובבו את נפשי כל כך החלומות בהקיץ, שבהם תווי גופם הבולטים לעין של הנסיכים היו נתונים בגרביונים בעת מותם האכזרי? יש אגדה הונגרית אחת שאני זוכר במיוחד, ואספר אותה כאן בהקשר זה. במשך זמן רב היה לבי שבוי באיור הריאליסטי באופן יוצא דופן שהתלווה אל הסיפור.

 

הנסיך המאויר גרב גרביונים שחורים ולבש מקטורן ורוד רקום בחוטי זהב. על כתפיו הייתה אדרת ארוכה בצבע כחול כהה שבטנתה בצבע שני, וסביב מותניו היה כרוך אבנט בצבעי ירוק וזהב. קסדתו גם היא הייתה ירוקה־זהובה, נדן חרבו אדום ואשפת חִציו עשויה עור ירוק. אלה היו כלי נשקו. בידו השמאלית עטויה בכפפה לבנה הוא אחז בקשת, ובידו הימנית הוא נשען על עץ יער עתיק, בארשת פנים אבירית ומהורהרת הוא שלח מבט מתנשא אל לועו של דרקון מפחיד שעמד לתקוף אותו. פניו אמרו נחישות למות. ואם גורלו של הנסיך הזה היה עושה אותו למנצח שהורג את הדרקון, התלהבותי הייתה מצטננת לאין ערוך ממה שעוררה בי האפשרות האחרת. אבל למרבה המזל, גורלו של הנסיך נחרץ למוות.

 

ואולם, לצערי, הגורל שחרץ את דינו למוות לא היה מושלם. כדי להציל את אחותו ולשאת לאישה את מלכת הפיות, היה עליו לעמוד בגבורה בשבעה סוגי מיתה, אבל בזכות יהלום מכושף שהחזיק בפיו הוא חזר לחיים שבע פעמים מתוך השבע, וזכה לחיות באושר ובעושר. הציור מימין היה מראהו של הנסיך רגע לפני מוות מספר אחת: כשטוֹרָף בפי הדרקון. אחר כך ״תפס אותו עכביש, שבנשיכתו הקיא את ארסו אל גופו של הנסיך ואז אכל אותו.״ אחר כך הוא מת בטביעה, נשרף באש, דבורים עקצו אותו, נחש הכישו, הוא הושלך לבור שאין ספור חרבות חדות היו נעוצות בקרקעיתו ולהבן פונה אל־על, ולבסוף נסקל באבנים גדולות שהוטחו בו ״כמו גשם חזק".

 

המוות ״בפי הדרקון״ היה מפורט במיוחד:

 

״מיד החל הדרקון לפצפץ את עצמותיו של הנסיך בלסתות חזקות. בעודו נלעס לחתיכות קטנות, סבל הנסיך כאבי תופת, אבל עמד בם בגבורה. וכאשר כבר היה מבותר כולו ולעוס, חזר לפתע גופו לצורתו הקודמת, והוא ניתר בקלילות מתוך לוע הדרקון. על גופו לא נותרה אפילו שריטה קטנה, ואילו הדרקון נפל ומת.״

 

קראתי את הקטע הזה מאות פעמים. אבל הפגם שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום הייתה השורה ״על גופו לא נותרה אפילו שריטה קטנה.״ כשקראתי את השורה הזו חשתי שהסופר בגד בי, וסברתי שטעה טעות חמורה.

 

ואז גיליתי משהו — קראתי את הקטע הזה כשאני מסתיר בידי את החלק שמתחיל במילה ״לפתע״ ועד המילה ״הדרקון״. באופן זה נראה הניסוח אידאלי, והוא נקרא כך:

 

״מיד החל הדרקון לפצפץ את עצמותיו של הנסיך בלסתות חזקות. בעודו נלעס לחתיכות קטנות סבל הנסיך כאבי תופת אבל עמד בהם בכבוד. וכאשר כבר היה מבותר כולו ולעוס, התמוטט במקום ומת.״

 

המבוגרים בוודאי יראו את הגיחוך של הגרסה הערוכה הזו, אבל העורך הילדותי והיהיר, שאמנם עשוי היה להתמכר לטעמו־שלו בקלות, הבחין בסתירה הברורה שבחיבור בין חלק המשפט ״בעודו נלעס לחתיכות קטנות״ וחלק המשפט ״נפל ומת״, ועדיין, לא היה מסוגל לוותר על אחד מהשניים.

 

ובכל זאת, נהניתי מאוד לדמיין את עצמי מת בקרב או נהרג בנסיבות אחרות. ולמרות זאת, הפחד מן המוות היה חזק פי כמה. יום אחד הייתי מציק למשרתת וגורם לה לבכות, ולמחרת, כשראיתי את אותה משרתת באה להגיש לי את ארוחת הבוקר בפנים מחייכים, כאילו לא אירע דבר אמש, קראתי בפניה המחייכים משמעויות ממשמעויות שונות. לא יכולתי לחשוב על החיוך הזה אלא כעל חיוך זדוני של מי שכבר חשבה ותכננה להרעילני כנקמה. לא ידעתי את נפשי מרוב אימה. שכנעתי את עצמי שהכניסה את הרעל בתוך מרק המיסו שלי. בבקרים שחשבתי כך, לא נגעתי במרק שהוגש לי. פעמים אחדות קרה כשסיימתי את ארוחת הבוקר שלי, זינקתי על רגליי ונעצתי בפניה של המשרתת מבט נוקב שאמר, ״את רואה? אני חי!״ ונדמה לי שבמקומה בצדו השני של שולחן האוכל הייתה המשרתת מיואשת כל כך מכישלון התוכנית להרעילני, עד שלא יכלה לקום ורק הביטה במרק שהתקרר, שכמה גרגרי אבק צפו עליו, כאילו היא חושבת שנותר ממנו יותר מדי.

 

מתוך הזדהות עם מצבי הגופני השברירי או כדי שלא אאמץ מנהגים קלוקלים, אסרה עלי סבתי לשחק עם הבנים בשכונה. וכך, פרט למשרתות ולאחיות הרחמניות בבית, חברו אלי למשחק רק שלוש ילדות מהשכונה, שסבתי בחרה עבורי. כל שאון, אפילו לא רם במיוחד, פתיחת או סגירה חזקה של דלת, חצוצרות צעצוע, תחרות הורדת ידיים או כל רעש והדהוד יוצאי דופן הכאיבו לעצבים בבִרכּהּ הימנית של סבתי, ולכן משחקינו היו צריכים להיות שקטים אפילו יותר ממשחקי בנות בדרך כלל. אבל אני העדפתי לקרוא ספר לבדי, לשחק בקוביות, לשקוע בחלומות בהקיץ או לצייר. כשנולדו אחי ואחותי הקטנים, הם לא הופקדו בידי סבתי כמוני, ואבי דאג לכך שיגדלו חופשיים, כמו שילדים צריכים לגדול, אבל אני לא קינאתי בהם על החופש או על הפראות הילדותית שלהם.

 

ואולם, כשהלכתי לבקר בביתם של בני דודי המצב היה שונה. שם ציפו אפילו ממני להיות ״בן״. מקרה שראוי להזכירו אירע בעת שביקרתי בביתה של בת דודה אחת, נקרא לה סוּגִיקוֹ. זה היה באביב, כשהייתי בן שבע ועמדתי להתחיל ללמוד בבית־הספר היסודי. סבתי, שלקחה אותי לאותו ביקור, התבסמה כל כך מקריאות ההתפעלות של דודותיי על כמה שגדלתי, שהיא הרשתה לפטור אותי באופן יוצא דופן מן הדרישות המיוחדות לגבי הארוחות שאוכל שם. סבתא פחדה כל כך מאותן הרעלות עצמיות תכופות שעליהן סיפרתי קודם, שעד אותה שנה היא אסרה עלי לאכול ״דגים כחולים״9. עד אותה עת לא הכרתי אלא דגים בעלי בשר לבן, כמו פוטית, דג סול או דניס, ובכל הנוגע לתפוחי אדמה — את אלה הכרתי רק כשהם מעוכים ומסוננים. מן הממתקים נאסר עלי לאכול כל דבר שיש בו שעועית מתוקה10, וכל מה שנותר לי היו ביסקוויטים קלילים, אפיפיות או ממתקים יבשים, ומן הפירות לא הכרתי אלא תפוח פרוס לפרוסות דקות או קלמנטינה, במשֹורה. את הדג ״הכחול״ הראשון שלי, שהיה אינטיאס, אכלתי בתאווה גדולה. טעמו המעודן העניק לי בראש ובראשונה את ההרגשה שהנה זכויותיי כגבר זכו להכרה, וזאת הייתה חשיבותו, אבל בה בעת מועקת החשש — ״החשש מלהיות מבוגר״ — הותירה מרירות על קצה לשוני, שעולה בי תמיד כשאני חש את הטעם הזה.

 

סוגיקו הייתה ילדה בריאה ומלאת חיים. תמיד כשנשארתי לישון אצלה היו המזרונים שלנו מוצעים זה לצד זה על הרצפה באותו חדר. סוגיקו הייתה נרדמת בקלות, כמו מכונה, ברגע שראשה נגע בכר. ואני, ששנתי נדדה עד בלי די, הייתי מביט בקנאה קלה ובהערצה בסוגיקו ישנה שנת ישרים. בביתה הייתי חופשי פי כמה משהייתי אי־פעם בביתי שלי. וכיוון שאויביה הדמיוניים של סבתי שהיו עלולים לחטוף אותי משם, כלומר אימי ואבי, לא היו בבית הזה, סבתי הייתה רגועה והניחה לי לנפשי. היא לא הרגישה צורך לשמור עלי תמיד בטווח ראייה כמו שעשתה כשהיינו בבית.

 

ובכל זאת, לא הצלחתי להתענג על החופש הזה שהותר לי. כמו נכה שעושה את צעדיו הראשונים לאחר ההחלמה, תחושה של נוקשות אפפה אותי, כאילו פעלתי מתוך איזו חובה דמיונית שנכפתה עלי. התגעגעתי למיטת הבטלה שלי. בבית הזה נדרשתי בשתיקה להתנהג כמו בן. החלה העמדת פנים שלתחושתי הייתה מלאכותית. בערך באותו זמן התחלתי להבין במעורפל את המנגנון שהביא לכך שמה שאנשים ראו כהעמדת פנים מצידי, היה בעצם ביטוי לצורך שלי להפגין את הטבע האמיתי שלי, בדיוק מה שהם חשבו שהיה העצמי האמיתי שלי, לא היה אלא התחזות.

 

הייתה זו אותה התחזות לא רצויה שגרמה לי לומר:

 

"בואו נשחק במלחמה."

 

כיוון שחברותי היו שתי בנות, סוגיקו ודודנית אחרת, מלחמה לא היה משחק מתאים. ובכל זאת, חברותי האמזונות הראו סימני התלהבות. הסיבה שהצעתי את המשחק הזה הייתה נעוצה גם בתחושת החובה החברתית ההפוכה שלי, כלומר, הרגשתי שאסור לי להתרפס בפני הבנות, אלא שעלי דווקא להציק להן קצת.

 

למרות השעמום ההדדי, המשכנו לשחק את משחק המלחמה המגושם שלנו בין הגן שבחוץ לפנים הבית האפלולי, מואר באור דמדומים. סוגיקו התחבאה מאחורי שיח וחיקתה קול של מקלע:

 

"בנג! בנג! בנג!"

 

לבסוף החלטתי שהגיע הזמן לשים קץ למשחק וברחתי לתוך הבית. כשראיתי את החיילות באות בריצה אחרַי וקוראות בזו אחר זו בנג! בנג! בנג! אחזתי בחזי והתמוטטתי ברפיון במרכז הטרקלין.

 

״מה קרה, קוֹצ'אן?״ קרבו אלי החיילות ושאלו בפנים רציניים.

 

״נהרגתי בקרב,״ עניתי מבלי לפקוח עין או להזיז יד.

 

הייתי נרגש ממראי, שוכב שם, מעוות. היה בי תענוג שאין להעלות על הדעת על שנוריתי והייתי על סף מוות. נדמה לי שאפילו אם אכן הייתי נורה באקדח אמיתי, לא הייתי חש כאב.

 

שנות הילדוּת...

 

בזיכרוני עולה באקראי סצנה שהיא כמו סמל לאותן שנים. כפי שאני היום, הסצנה הזאת נדמית בעיניי לילדוּת עצמה. כשראיתי את הסצנה, חשתי את היד שמפרידה ביני לבין ילדותי נוטשת אותי. הייתה לי תחושה מוקדמת שהזמן הפנימי שלי עולה כולו מתוכי, נעצר מול התמונה הזו, מחקה במדויק את תנועות הדמות שבתוכה ואת קולה, וברגע שהושלם ההעתק, נמוג נוף התמונה המקורית אל תוך חלל הזמן ומה שנותר לי הוא העתק אחד ויחיד, או שמא מילוי מדויק של ילדותי, ותו לא. אני בטוח שבילדותו של כל אחד ערוכה ומזומנת מעין תקרית שכזו. רק שלעתים קרובות היא נוטה ללבוש צורה צנועה, שקשה לקרוא לה אפילו תקרית, ולכן לרוב היא חולפת אפילו מבלי שיבחינו בה.

 

הסצנה שעליה אני מדבר התרחשה כאשר קהל חוגגים שעט מבעד לשער שלנו בעת פסטיבל הקיץ.

 

למעני, וגם בשל רגלהּ החולה, שכנעה סבתי את מכבי האש של השכונה לארגן את תהלוכות הפסטיבל של המחוז כך שיעברו ברחוב לפני השער שלנו. במקור עברו תהלוכות הפסטיבלים במסלול אחר, אבל הכבאי הראשי לקח על עצמו לסדר מעקף קל מדי שנה, והמעבר על פני הבית שלנו נהיה למנהג.

 

באותו יום עמדתי לפני השער עם אנשי משק הבית. שתי כנפות שער הברזל המעוטרות בדוגמת גפן נפתחו לרווחה, ומים נשפכו על אבני המדרכת מחוץ לשער לנקותן. צליל מהוסס של תופים הלך והתקרב.

 

בהדרגה התחלתי להבחין בקריאות הקצובות החוזרות ונשנות בפי גברים הנושאים משא כבד. הן חדרו מבעד לאנדרלמוסיה של הפסטיבל, והכריזו על מה שניתן לכנותו הנושא האמיתי של המהומה, שכלפי חוץ הייתה לכאורה חסרת תכלית. מעין קינה המלינה על הזיווג הוולגרי כל כך בין האנושות והנצח, שהיה אפשר לממש רק באמצעות מעין חוסר מוסריות מתחסד שכזה.

 

במסה הסבוכה הזו של צלילים הבחנתי פתאום בצלצול המתכתי של הטבעות על המוט שכוהן הדת נשא בראש התהלוכה, ואז בשאגה המתגלגלת של התופים, הקריאות הקצובות של הצעירים הנושאים על כתפיהם את המקדש הנישא של הפסטיבל. לבי הלם בעוצמה כה רבה והיה לי קשה כל כך לנשום עד שבקושי יכולתי לעמוד (מאז, ציפייה נרגשת היוותה תמיד ייסורים עבורי ולא שמחה). כוהן הדת שנשא את המוט עטה מסֵכת שועל. עיניה המוזהבות של החיה המסתורית הזאת ננעצו בי בריכוז כה רב, כאילו ביקשו לכשף אותי, עד שמבלי משים תפסתי בבגדה של המשרתת שעמדה לידי, והרגשתי שהשמחה שמעוררת בי התהלוכה שחולפת מול עיניי דומה כל כך לאימה, עד שבהזדמנות הראשונה שתינתן לי אשא את רגלי ואברח. מאז התמודדתי עם החיים באופן כזה. כאשר הציפייה מדברים הייתה גדולה והם יופּּוּ יתר על המידה בחלומות מקדימים, לא יכולתי לעשות דבר חוץ מאשר לברוח.

 

והנה חלפה על פנינו תיבת איסוף התרומות, מקושטת במקלעת קש מקודשת, ואחריה קהל ילדים שנשאו מקדש זעיר שקיפץ על כתפיהם אנה ואנה כמו מתוך קלות דעת. ואז קרב המקדש הראשי של התהלוכה, אומִיקוֹשִי מלכותי בצבעי שחור וזהב. מרחוק כבר ראינו את הפניקס המוזהב בראשו, מתנדנד אנה ואנה כמו ציפור מרחפת מעלה־מטה בין הגלים, והמראה המסנוור שלה בתוך ההמולה והמהומה מילא אותנו ביראת כבוד מהממת וזוהרת.

 

עכשיו נגלה לעינינו המקדש עצמו, ומעין תחושה ארסית של דממת מוות, כמו אוויר באזורים טרופיים, אפפה אותו. היא דמתה לזחילה מרושעת, רועדת בלהט מעל כתפיהם החשופות של הגברים הצעירים שנשאו את המקדש. בין חבלים עבים צבועים ארגמן ולבן, בין מעקות לכה שחורה וזהב, מאחורי הדלתות המוזהבות הסגורות הייתה קובייה בגודל מטר וחצי של עלטה, והקובייה המושלמת הזאת של לילה ריק, היטלטלה וקיפצה ללא הרף, הלוך ושוב, מעלה ומטה, ומָשלה בגלוי בשמי הצהריים של תחילת הקיץ, בתכלת הרקיע הבהירה.

 

המקדש הלך וקרב, ועתה היה לנגד עינינו. הצעירים שנשאו אותו לבשו קימונו קֵיצי בדוגמה אחידה, בד כותנה דק שהתיר חשיפה מוחלטת כמעט של גופם, ותנועותיהם גרמו למקדש שעל כתפיהם להתנדנד כאילו הוא עצמו היה שיכור. רגליהם נדמו כסבך אחד גדול, והם נראו כאילו עיניהם אינן מביטות אל הדברים המצויים בעולם הזה. בחור צעיר שהחזיק בידו מניפה עגולה גדולה התרוצץ בשולי הקבוצה, דחק בהם והמריץ אותם בצעקות רמות. מפעם לפעם היה המקדש נוטה בטירוף, ואז, בצעקות חירום מטורפות עוד יותר, הם אוששו והשיבו אותו חזרה למקומו.

 

באותו רגע, על אף שהתהלוכה נראתה כאילו היא ממשיכה להתקדם במסלולה כפי שעשתה עד כה, זיהו המבוגרים במשפחה שלי, אולי באופן אינטואיטיבי, איזה כוח בה שמנסה לפרוץ החוצה, ופתאום נהדפתי אחורה בידי האדם שאת ידו אחזתי.

 

"זהירות!" צעק מישהו.

 

לא ידעתי מה קרה אחר כך. מישהו משך בידי, ברחנו בריצה דרך הגן, וזינקנו פנימה, הביתה, דרך דלת צדדית.

 

נמלטתי במעלה המדרגות אל הקומה השנייה יחד עם אותו מישהו, יצאנו אל המרפסת והבטנו מטה בנשימה עצורה. באותו רגע ממש נהרה חבורת הגברים הצעירים אל תוך הגן הקדמי, ועל כתפיהם המקדש השחור.

 

זמן רב אחר כך הוספתי להרהר בשאלה איזה כוח דחק בהם לעשות זאת. אינני יודע כיצד עלה בדעתם של כמה עשרות בחורים צעירים, בעטיה של איזו תוכנית, לנהור פנימה מבעד לשער ביתי.

 

הם השתעשעו בהרס חסר תכלית של הצמחים. זה היה פסטיבל של השחתה במלוא מובן המילה. והגן הקדמי, שמיציתי עד תום את הנאתי ממנו, הפך לפתע לעולם אחר. המיקושי נישא בכל פינה ברחבי הגן, והשיחים נתלשו, נעקרו ונרמסו תחת הרגליים. התקשיתי להבין בכלל מה קורה. הרעשים נטרלו זה את זה, והיה נדמה לי כאילו דממה קפואה ושאון רועם מילאו את הגן לחלופין. כך גם הצבעים — זהב ושָני, סגולים וירוקים, צהובים, כחולים כהים ולבנים הופיעו לפתע, נרגשים. רגע אחד זהב ורגע אחר אודם השתלטו על כל השאר עד שנדמו לצבע אחד.

 

אבל דבר אחד בלבד היה ברור לחלוטין, והוא הפחיד אותי, חנק אותי, ומילא את לבי סבל בלתי מוכר. הייתה זו הבעת פניהם של הבחורים שהכתיפו את המקדש הנייד — הבעה של שכרון מגונה וחסר בושה להפליא.

*יוקיו מישימה (1970-1925) - מסופריה הבולטים של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה. וידויה של מסכה נחשב לספרו הראשון,

חפש באתר

טואול - בניית אתרים