מאמר:
ישראל הראשונית והשניונית/ אבינועם חקלאי



ישראל השניה היא ישראל הראשונה. החומריות הפגאנית התענגותית היא היולית. העולם נברא כסדר דיאלקטי מתוך התוהו ובוהו. המונותיאיזם האוסר התענגות מרובה על גוף האחר צמח מתוך הפוליתאיזם, הריבוי. 

הלוגיקה, השיטה של החכמים לפסוק, משנית למיסטיקה, למסתורין של התחושות.

לכן, ישראל הראשונה היא זאת הקרובה יותר למיסטיקה, לריבוי, לאלילות ה״רבנים״  והקבלה המעשית, לפולקלור, למקור החיים.

ישראל השניה היא החוק, זה הפוסק אם מעשה הוא חוקי או לא, לפי שיטתיות לוגית המבוססת על אקסיומות ערכיות שרירותיות שלא כאן המקום לבחון את סיבות ותהליכי הולדתן. תפקיד החוק לשים גבול קטן לערבוביה, לתוהו, להתענגות ללא גבול וללא חוק וסדר.

ישראל הראשונה והשניה משמשות בבלילה בכל אחת ואחד, בין אם מוצאו מאפריקה או אסיה, בין אם מוצאו מאירופה. חלקים מחסידות חב״ד שמקורה במזרח אירופה משחו גבר בשר ודם למשיח. הבעל שם טוב ונכדו נחמן מאומן אינם מזרחיים, אלא אם כוללים את מזרח אירופה בתואר ״מזרחים״, המקום בו קמו התנועות המיסטיות הגדולות שהן החסידויות.

אין שום אפשרות להיפטר מן המיסטיקה והפאגניות כי הן בגוף. הן אופנות של החיים עצמם והן לא יודעות אלא לפלוש באופן האשכנזי או המזרחי, כולל אגב באופנים של יחס למדע, למנהיג, לאלוהים ולחוק. 

לרקוד על המנורה חשופת שדיים כשמסביב המון נתון באקסטזה, זאת פגאניות המזכירה למשל סצינה קטנה מתוך סרטו של הבמאי הגרמני פריץ לאנג: ״מטרופוליס״. לאנג זיהה היטב את הרחש המיסטי-פגאני שזרם מתחת לתרבות הגרמנית על המיתוסים הנורדים שלה.

הסופר האשכנזי ש״י עגנון כתב למשל את הנובלה הנלמדת בכל תיכון חילוני כמעט: ״האדונית והרוכל״ כקרב בין המונותאיזם והפוליתאיזם המתרחש בגופו של הרוכל הזעיר-פסגת אידיאל דמות הגבר האשכנזי...

כשדוקטור מכובד הטוען למוצא מרוקאי מציב אותי בתוך קבוצת ״ישראל הראשונה״, הוא צודק מבלי משים, אם כי הוא מקבל על עצמו באופן מובלע את שיח האדון שמחלק לקטגוריות המבוססות על אחיזת עיניים.

אכן, הראשוניות ההיולית פועמת בי חזק.

כאשר הוא טוען ש״ישראל השניה״ כולה עומדת למשפט יחד עם ביבי הוא שוכח שהפגאניות האלילית השבטית-כמו במקרה אנטיגונה המעדיפה את חוק האלים שהוא אהבתה לבן משפחה, לחמולה על-פני חוק המדינה-יכולה להתקיים רק כאשר המנהיגות, על חטאיה הקטנים, מחזקת את יסודות מערכות החוק והאכיפה כך, שכל שבט וכל אישה ואיש יוכלו לחיות לפי אמונתם, יותר נכון; על-פי התענגותם, גם אם הם מרגישים מחוייבים יותר לשבט.

לעמך ישראל, יהיה אשר יהיה מוצאו, מותר מה שלמנהיג אסור.

עמך יכול להיות חבר בשבט על הטוטמים שלו ומנהגיו, אבל מנהיג חייב להיות ממלכתי.

ביבי הוא קפיטליסט בכל רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו ולכן, הוא נוהה אחר הכסף וסמלי הצלחה אחרים האופפים אותו. הקפיטליזם הוא הפגאניות המערבית-עגל הזהב.

הוא לעולם לא יוכל לזכות בסיפוק השמור למנהיגים ולעיתים גם לאנשים ״רגילים״: אדם החבר בחברה, לעולם יתן מעצמו יותר משיקבל. 

מנהיג לעולם לא ילך שבי אחר ״המגיע לי״ המנכ״לי, גם אם מחשבה אובססיבית זאת תתקוף אותו.

מובן שרצוי שיהיה כפוף לכלל היהודי: ״אם אין אני לי מי לי״, לא היינו רוצים שיגיע למעמדו של ראש-הממשלה לשעבר שמיר, שמשפחתו נאלצה לפנות למדינה בבקשה לתוספת תקציב למימון אשפוזו הסיעודי בערוב ימיו, כי הפנסיה לא הספיקה. אבל עניינים אלה ניתן בוודאי לפתור באופן רשמי ומכובד לאור היום.

 לא נעים לחזור על הקלישאה: הסיפוק של הנותן, של העושה, של הפועל, זהו הסיפוק לו יכול לקוות מנהיג.

הרגע הזה, שהוא רגע של הקרבה מסויימת, כמו הקרבת הקורבנות או הקרבת הכסף, הוא רגע של אהבה.

מה שלא יהיה, תרבויות המטילות מום בגוף הבן, והדגש הוא על הבן, מורות לו להישאר חסר, גבר מתאווה ולפעול מתוך התאוות זאת ולא לנסות להחזיר לעצמו את ההפסד.

ולמה לא אישה?

האם ראיתם אי-פעם אישה אמיתית התובעת להחזיר לעצמה את ההשקעה?

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים