פואמה :
וְאַחַר הַזְּמַנִּים הָאֵלֶּה / חַיִּים סֶפְטִי

וְאַחַר הַזְּמַנִּים הָאֵלֶּה

נָבוֹא רוֹמְמוּת בְּשַׁעֲרֵי הַמַּמְלָכָה

וְתִשָּׁטַח לְפָנֵינוּ כְּנִיעַת תַּנִּינֶיהָ.

בִּגְבוּרָה נָבוֹא וְעֵינֵינוּ תֹּאמַרְנָה מֶרִי.

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה: הַתַּנִּינִים נְסוֹגִים! אֶל הַנָּהָר שָׁבִים,

וּבִשְׁעוֹנֵינוּ הוּסְרוּ סִפְרוֹת הַשָּׁעוֹת

וְהַמְּחוֹגִים נָעִים אֶל הַנֶּצַח

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה רוּחֵנוּ נִבְנֵית לְהָבִיס הַמַּמְלָכָה בְּכוּכֵי כִּשּׁוּפֶיהָ

וְהַחֹמֶר יוּרַק אֶל תַּחְתִּיּוֹת־אֶרֶץ וְהַחֹמֶר יוּשַׂם לְשַׁמָּה וּלְאַיִן.

עוֹד תַּעֲלֶה הָרוּחַ מִכֹּחַ הֶחָזוֹן הַמְקַבֵּל עָלָיו עֻלּוֹ שֶׁל הָעֵרֶךְ,

מִכֹּחַ הַקָּרְבָּן־הַנִּתָּן לְהַבְעִיר בּוֹ הַתֹּהוּ כָּלִיל,

יִגְבְּרוּ עֵינֵי־הַמָּעוֹף עַל שְׁאוֹן שׁוּקֵי הַחַיִּים

וַהֲגִיג הַשֶּׂגֶב יִשְׁפַּע אֶל הַנֶּצַח.

חֶמְדַּת כָּל אוֹרוֹת,

מִן הַנָּהָר בַּזְּמַנִּים־שֶׁהָיוּ עָלִית תַּמָּה וּמְאֻפֶּקֶת

בָּרָה וּבְהִירָה וּמִתְרַצָּה וּמַשְׁלִימָה וּמְפַיֶּסֶת

לִשְׁבּוֹת הַמַּמְלָכָה בְּקִסְמֵי יָפְיֵךְ

וְגָבְרָה הִיא וּבְלַעְתֵּךְ חַיִּים

בְּכִשּׁוּפֶיהָ הִפִּילָתֵךְ, בְּשׁוֹלַל לְחָשִׁים וּקְטֹרֶת.

וְאַתְּ כִּמְעַט־אֵינֵךְ עוֹד, וְאַתְּ הָרוּחַ כִּמְעַט־אָבַדְתְּ עַתָּה,

נִסְתַּתְּרָה גְּדֻלָּתֵךְ, וּבְמַה נִּבְנֶה רוּחֵנוּ

וּבְמַה נָּבִיס מַמְלֶכֶת הַבֵּינוֹנִיּוּת וְהַחֹמֶר,

מַמְלֶכֶת יָמֵינוּ הָרֵיקִים בְּשׁוּקֵי הַחַיִּים,

וְאֵיךְ נַחְצֹב עַתָּה רוּחַ הַמֶּרִי.

אֵין אוֹן בָּנוּ; בַּכֹּל הַחֹמֶר מוֹשֵׁל, חוֹבֵק מַמְלֶכֶת חַיֵּינוּ,

וְאֵין בָּנוּ רוּחַ, וְיָפָה בְּעֵינֵינוּ הַשָּׁעָה מִן הַנֶּצַח

וּמַבָּטֵינוּ לֹא מָעוֹף וְהַמַּחְשָׁבָה בְּלִבֵּנוּ לֹא שֶׂגֶב.

(מתוך הספר "דו"ח על יתרת הנפש", הוצאת "כרמל").