נאבוקו-סיפור אופרה/יעקב שקד

 

אופרות הן הפגנה נהדרת של הצלילים המופלאים העשויים לנבוע מגרונם של בני אנוש.

 

המלה 'אופרה' היא צורת הרבים של אופוס, דהיינו עבודה. השם המלא הוא 'אופרה די מוזיקה' (Opera di musica).

אופרה היא מחזה. כמו לכל מחזה כן גם לאופרה יש, לצד המוזיקה, את המחזה הכתוב - סיפור העלילה והטקסט שבפי השחקנים. לטקסט של אופרה קוראים 'ליברטו' (libretto) ובעברית, לִיבּרִית.

 

רבים מבקרים באופרה בקביעות, רבים עוד יותר מבקרים מעת לעת. אבל לא כולם מכירים את סיפור המעשה של האופרה בה הם צופים, והם נהנים בעיקר - ובצדק - מן המוזיקה, ומביצועיהם הקוליים של הזמרות והזמרים המפיקים ממתירי הקול שלהם צלילים מופלאים באמת. רק סְפורים מבינים את המושר, שהוא בדרך כלל באיטלקית.

 

הרוב הגדול של הציבור משוכנע שאינו מכיר אף אופרה, והרוב הגדול של הציבור טועה, כמו בלא מעט מקרים. כל אדם מן הישוב מכיר לא מעט שירים ונעימות מאופרות, אף אם אינו יודע שזהו מקורם. למרבה הצער יש רק עשרות בודדות של יצירות אופרה שהן ממש מוכרות, מתוך מאות.

 

אופרה היא מחזה תיאטרלי, שבו כל הטקסט מושר. הכל נאמר בשירה, בליווי תזמורת. באופרה לא מדברים. כל מה שיש להגיד אומרים בשירה. משהו כמו, "כל האולם אומר שירה". סיפורי המעשה של האופרות מוכרחים להיות סוערים, אף על גבול הלא סביר, אחרת על מה ישירו בתוגה, בהתלהמות, ביגון, ובהתרוממות הנפש? על עבודה פקידותית? על חומוס? ועל כך אמר המשורר האנגלי וִ'יסטְן היו אוֹוְ'דֶן (W. H. Auden 1907-1973), "עלילה של אופרה טובה אינה יכולה להיות הגיונית, כי אנשים לא שרים כשהם הגיוניים."

 

למידת ההיגיון שבאופרה התייחס גם מבקר הרדיו אד גארדנר (Ed Gardener) באמרו, "אופרה זה כשאדם נדקר בגבו ובמקום לדמם הוא שר." אבל, עולמנו מלא כל כך ב"איגיון", שאיש לא מחפש אותו דווקא באופרה.

 

אחד היתרונות הגדולים של האופרה - לגבי כולֵי עלמא חוץ מהאיטלקים - הוא שהשומעים לא מבינים את השפה. יותר טוב כך. רבים התייחסו, בנושא הליברית, לשפה. אני מניח שיהיו אך מעטים שיחלקו על הקביעה שכשמדובר בלשיר, אין כמו השפה האיטלקית. באף שפה אחרת אופרה לא נשמעת כה טבעית כמו באיטלקית. הגרוע מכל זה לשמוע אופרה בגרמנית, השפה שהמציאה את הסטאקאטו. בעניין השפה, יפה כתבה הסופרת האמריקנית אדית וַ'ארטְן (Edith Wharton 1862-1937) בספרה 'תקופת הבדידות', "חוק שאינו מוטל בספק, ושאינו ניתן לשינוי, של עולם המוזיקה, דורש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות, המושר בפי מבצעים שבדיים, יתורגם לאיטלקית, בכדי להבטיח הבנה טובה יותר של קהל דוברי האנגלית." וכמעט כקליעת המשך, היה מי שאמר בעניין דומה, "אופרה באנגלית, יש בה אותה מידה של היגיון כמו בייסבול באיטלקית."

 

אני אוהב לשמוע אופרה. אופרה טובה היא יצירה מופלאה. אבל לא אהבתי לראות אופרה. במקרים רבים עדיף היה שלא לראות מאיזו גוף היפופוטמי, וקלסתר פנים לא בדיוק אסתטי, בוקע הקול השמיימי הזה. במקרים רבים מדי, מימיקה נלעגת ופה פעור לרווחה בשירה, כמו מוסך של משאית, די היה בהם - לגבי - כדי לחסל כל אפשרות לחיות את העלילה בדמיון, וליהנות ממנה. אבל, זהו עניין של טעם, ויש מי שדווקא נהנים מן הדברים האלה.

 

פעם היו עומדים "הבחור הצעיר והתמיר" ו"היפיפיה הדקיקה, חולת השחפת" ולא מסוגלים אפילו להתחבק מרוב משמנים. טוב שהדברים השתנו. בדורותיים האחרונים מושם דגש ניכר על המיתאם בין הדמויות לצורה ולממדים של מי שמגלמים אותן, בכדי שלא יהיו גרוטסקיות.

 

לליברית יש אך חשיבות זניחה באופרה, משתי סיבות. האחת היא שהאופרה, על הסיפור שלה, משמשת בעצם רק כתירוץ המאפשר לזמרים לשיר ולתזמורת לנגן; והשניה היא, שממילא הרוב המוחלט של המאזינים לא מבין את המילים. לכן אין איש מתייחס לכותבי הליברית ואיש אינו זוכר את שמם. הנה הם מקבלים כאן את ההומאז' שלהם.

 

באופרות יש קטעים מרכזיים של שירת-סולו או דואט, המהווים רכיב חשוב בסיפור ובהצגה, וגם מאפשרים לזמר או זמרת הראשיים להפגין את מיטב קסמי כשרונם. שירים אלה קרויים אריה (aria), שהיא ברבים, ומשמשת גם כלשון יחיד. האריה מושרות לרוב בליווי התזמורת, אך יש גם אריות "נטו" לקול אדם בלבד. רבות מאוד מן האריות הן כה יפות, נעימות למשמע וקליטות, עד כי הפכו ברבות הימים למוּכָּרוֹת כמעט לכל, אף כי רוב המכירים אינו יודע כלל כי מקורן באופרה. חלק מהן מובא, כל אחת במקומה, בספר זה.

 

מעת לעת אביא פה את סיפור העלילה של אופרה מפורסמת ויפה. והפעם:

 

נאבוקו (נבוכדנצר)

Nabucco (Nabucodonosor)

 

מאת ג'וספה ורדי

Giuseppe Fortunino Francisco Verdi, 1813-1901

 

ליברית

מאת טמיסטוקלה סולרה (Temistocle Solera)

 

המקום: ירושלים

 

הזמן: 586 לפני-הספירה, חורבן הבית הראשון

 

הדמויות הראשיות: נָאבּוּקו (Nabucco - נבוכדנצר) מלך בבל; פֶנֶנָה (Fenena), בתו של נאבוקו; יִסמָעאֶלֶה (Ismaele -ישמעאל), יהודי; אַבִּיגָיילֶה (Abigaille - אביגיל), אָמָה; זַכָּרִיָה (Zaccaria - זכריה), הכהן הגדול.

 

אריה מפורסמת:

וא פנסיירו  Va, Pensieroהינשאי מחשבה

 

סיפור העלילה

שיר המקהלה המפורסם מתוך האופרה 'נאבוקו' הוא, לטעמי, אחד השירים היפים ביותר שיש.

 

העלילה מתרחשת בירושלים המקראית. נאבוקו כובש את העיר ומחריב את בית המקדש. הכהן הגדול זכריה מנסה לעודד את בני עמו ומספר להם שהצליח לקחת בשבי את פננה, בתו של נאבוקו. יסמעאלה, אחיינו של מלך ישראל, מתאהב בפננה הצעירה והיא מחזירה לו אהבה. הוא עושה נסיון לשחרר אותה. זכריה מאיים להרגה, אולם יסמעאלה מונע בעדו. העברים מאשימים אותו בבגידה ומקללים אותו.

 

נאבוקו מגיע, משחרר את בתו, וממנה אותה למשול בירושלים. אביגיילה, אמתה של פננה, טוענת שהיא בעצם אחותה, ומאוהבת אף היא ביסמעאלה. קנאתה של גבריאלה בפננה בוערת, הן בשל מעמדה והן על שזכתה בלבו של יסמעאלה, והיא חורשת מזימות כיצד לגזול ממנה את שניהם. היא מתכננת לרצוח את פננה, ולרשת את מקומה על כס השלטון ובלבו של יסמעאלה. פננה המאוהבת ביסמעאלה מקבלת עליה את הדת היהודית. נאבוקו מופיע, ולעיני העם הנדהם מכריז על עצמו אֵל.

 

מזימתה של אביגיילה עולה בידה חלקית. היא כובשת את כתר ירושלים וכולאת את נאבוקו ואת פננה. היא שולטת באכזריות, ומחליטה להקריב את השבויים העבריים, ופננה בכללם. נאבוקו חולם בתא כלאו כי עומדים להוציא את פננה להורג. הוא מצליח להשתחרר ומציל אותה. גם נאבוקו מתגייר ומקבל עליו את הדת היהודית. אביגיילה ניחמה על רוע דרכיה והיא מרעילה את עצמה. על סף מותה היא מבקשת מחילה, ומפצירה בנאבוקו לתת את ברכתו לנישואי פננה ויסמעאלה.

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים