מאמר:
קשה להיות יהודי/ דן אלבו



מלים אחדות על "דיוקנו של יהודי" ספרו של אלבר ממי.

בספרו "דיוקנו של יהודי" (הוצ' גלימאר, פריס 1962)  מסכם ממי את ניסיונו האישי. הוא חוקר באומץ את סיפורו הביוגרפי על רקע תולדותיו של העם היהודי ותולדותיה של הקהילה היהודית בתוניסיה בפרט.

הרוע מסתבר יכול להיות נחלתם גם של "עמים נאורים" כמו העם הגרמני והצרפתי. העוולות לא פסחו על מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה. הנאצים כבשו לזמן קצר את טוניסיה, הקימו בה מחנות עבודה ואף שלחו עשרות יהודים לאושוויץ. בספרו "נציב המלח" אלבר ממי מתאר את חיי הקהילה היהודית בטוניסיה ואת מאבקו של צעיר  מוכשר מלא חלומות המחפש נתיב אל העולם הגדול. בדומה ליהודים רבים אחרים ממי חש רגשות סותרים ביחס ליהדותו, בדומה לאידיאליסטים אחרים הוא קיווה שהמהפכה המרקסיסטית תביא בחיקה שוויון לכל ובכלל זה ליהודים, עם זאת השכיל לראות כי היהודים אף על פי שהתיישבו בטוניסיה בתקופה הרומית, זמן רב לפני הכיבוש המוסלמי לא נחשבו כשווים על ידי הכובשים החדשים ולא זכו לשוויון, ואף על פי שאמצו את תרבותה של צרפת לא התקבלו כשווים על ידי הצרפתים. בטוניסיה ובמרוקו הונהגו חוקי וישי. אך טוניסיה הייתה המדינה היחידה שנכבשה על ידי הנאצים ובה הוקמו מחנות עבודה. גם בעולם הקולוניאלי יהודים היו מטרה לרדיפה. בהתבגרו החליט ממי לפנות אל צרפת כדי למצוא בה מוצא ופתרון אולי בזכות חוקתה. ב"דיוקנו של יהודי" ממי חוקר באומץ את סיפורו הביוגראפי על רקע תולדותיו של העם היהודי וסיפור הדיכוי של קבוצות ומיעוטים בחברה האנושית, המחבר רואה את יהדותו כגורם מכריע ודומיננטי בחייו. זהות שהוא רוצה לקיימה ואף אינו יכול להימלט ממנה, משום שהדבר לא יינתן לו. מסקנתו של ממי היא שהאנטישמיות לא שבקה חיים וכי היהודי מוסיף להיות בכל מקום יהודי שלעולם אינו חלק שלם של ההיסטוריה של ארץ מושבו, אף על פי שהוא לעתים קרובות קורבנה הראשון. ממי יודע כי קיומה של מדינת ישראל הוא יסוד חשוב בחיים היהודיים של ימינו, הוא גם מזכיר את הילדים הישראלים הקרויים בפיו "ילדי החופש"  שבמהלך משפט אייכמן לא יכלו להבין מדוע הוריהם לא השיבו מלחמה נגד רודפיהם הנאצים. התיזה של ממי היא שאף על פי שהיהודי הוא אב טיפוס של המדוכא, הרי שכמעט בכל חברה ישנן קבוצות אחרות הסובלות ממשטר של דיכוי, בצורה דומה לדיכוי המניע את האנטישמיות. הוא מקדים ל"דיוקנו של יהודי" את דיוקן ילידי הקולוניות ומנתח את הדרכים בהן מצדיק הקולוניזטור את שלטונו כדי להשתחרר מרגשות אשם או למצער כדי להקל על עצמו לחיות עם מעשיו הנפשעים.

ממי מספר על מעמד היהודים כמיעוט מופלה ומדוכא בטוניסיה ובכלל מדינות ערב "הקהילות יהודיות חיו בצל ההיסטוריה, תחת משטר שרירותי ופחד ממלכים רבי-עוצמה אשר לא ניתן היה לבטל את החלטותיהם או אפילו לערער עליהם. אנו יכולים לומר שכולם נשלטו על ידי השליטים המוחלטים האלה: הסולטאנים, הביים והדיים.[1]

היהודים היו נתונים לחסדיהם לא רק של המלך, אלא גם לחסדיו של האיש ברחוב. סבי עדיין לבש תלבושת חובה יהודית שתכליתה הייתה להפלות יהודים, ובימיו כל יהודי יכול היה להיות מוכה בראשו[2] על ידי מוסלמי החולף בקרבתו. לטקס ה"נעים "הזה היה שם - הצ'טקה; ואיתו הייתה להם נוסחה מפלה ששכחתי (הערה מהמתרגם, שזוכר בדיוק את הנוסחה הזו, בערבית "Ya yehoudi hédi Shtaqet bouq ou jeddeq". בצרפתית "הו, יהודי, שטקה זו היא החבטה שקיבל אביך וסבך.").[3]

אלבר ממי בן למשפחה יהודית דלת אמצעים דוברת יהודית-ערבית, שנולד בגטו היהודי בטוניס, שלמד בילדותו בתלמוד-תורה ולאחר מכן בבית ספר צרפתי, נדון לחוות על בשרו את הסתירות המייחדות את חייו של יהודי צעיר בעולם הקולוניאלי. הוא חווה את שיברון הלב והנפילות שבאו עליו בכל אחת מהתמורות בחייו, אל מול ההתרחקות מעולם ילדותו, קהילתו, חבריו, בתי הכנסת שבהם התפלל לצד אביו ומשפחתו והגעגועים ואולי גם תחושות האשמה שחשים בעקבות נטישת אהובינו וחברינו מעולם האתמול. לדידו זהו שברון לב שלעולם אינו עוצם עיניים. בין האומץ להשתנות והכאבים הנגרמים לנוטש במהלך התרחקותו מעברו. כך תיאר ממי תקופה זו בחייו:

"לקראת סוף תקופת התבגרותי נמאס לי להיות יהודי, או לפחות כך העזתי לספר לעצמי. בהתחלה לפחות, לא היה מדובר בתחושה של כעס אלא יותר בחוסר סבלנות ואירוניה. פרטי חיי בגטו בתוניס שהעסיקו אותי כל כך קודם לכן, נראו לפתע נלעגים. “בעיות של ליליפוט”, כפי שציינתי אז ביומני והוספתי: "להיות יהודי זה יותר מכל גורל צר ומגביל" אז מדוע, כאשר חיי רק בראשיתם, אסכים לקבל על עצמי הגבלות כאלה? מדוע שאוותר על כל כך הרבה הרפתקאות נפלאות רק כדי להישאר מובס בקרב המובסים? רציתי לטעום כל מזון אפשרי וליהנות מכל עונג; אהיה גאה בגופי ובטוח במחשבתי, אתמודד בכל תחרות ספורט ואלמד על בוריה כל פילוסופיה."

ממי מציין, כי גיבוריו של קפקא, המחפשים תמיד את השופט-המאשים הבלתי נראה, נמחצים תחת כבדה של החרדה הנוצרת מחמת תחושת אשמה כלפי איזה שהוא "משגה" עלום, אשר רודף אותם, מבלי לדעת מהו. אגדת האשם שאין מפלט ממנו, רדפה את היהודים בכל הדורות. היהודי נחשב כנחות מבחינה ביולוגית, מכוער, חולני, השואף להדביק את הזולת במחלותיו מתוך רשעות. אין זה חשוב כלל, שהיהודים דומים לבני האוכלוסין שבקרבם הם חיים, אפילו  מבחינה גנטית, הרבה יותר  משהם דומים  ליהודים בחלקי תבל אחרים, כי במסגרת האגדה, אין מקום להגיון.

כך מתגלה היהודי כבעל חכמה שטנית, אף על פי שבעת ובעונה אחת מאשימים אותו, שהוא אינו מבין ואינו יוצר ערכי תרבות גבוהים כמותם ואם הוא אמנם חרוץ כפיים, הרי זה רק כדי לגזול את לקוחות מתחריו. בעת ובעונה אחת הוא קומוניסט וגם בנקאי בין לאומי, ואין זה חשוב, שיש סתירה בין שתי הטענות. משום שהמניע הוא לתלות אשמה ביהודי, כדי שתהיה סיבה להפלותו ולדכאו.

בעבר האשימו את היהודים בהריגתו של ישו וברצח פולחני של ילדים נוצרים. בעת החדשה מאשימים את היהודי, שהוא פועל כדי לערער סדרי עולם ולהרוס את עצם יסודות החברה, בדרך זו, ניתן כביכול צידוק לבודדו, להטיל עליו חרם חברתי, או אף הצדקה לחסלו בדרכי שמד אכזריות. מנגנון הדיכוי של קבוצות חברתיות, כותב ממי נובע מעצם מצבן המעורער של החברות. כל קבוצה מאורגנת מתייראת מפני האחרת, וכך מציין ממי, ברגע שעמים קולוניאליים מדוכאים השתחררו הם הפכו בן לילה למדכאים כדי לחשל את אחדותם החדשה. ושוב, כבעבר היה היהודי למטרה. היהודים, שחששו מפני תגובות מסוג זה, לא נתנו אמון רב בלאומנות הערבית, וזו לא ששה לקבל את היהודים לשורותיה כאזרחים בעלי זכויות שוות ומעמד משפטי שווה בפני החוק – וכך הוליך היחס המאופק להחרפת החשדות מצד הערבים.

אם כן, האם יתחדש הדיכוי כל-אימת שקבוצה אחת רואה עצמה בת חורין לדכא קבוצה אחרת? ישראל נותנת פתרון ספציפי למקרהו של היהודי, אולם  ממי מקווה, שהאנושות תבין מדוע היא מגיבה עדיין כעדר מבוהל. לדבריו אם רק ישלימו עם הרב גוניות של הקיום האנושי, ילמדו להשלים בין המגמות השונות עם הנאמנויות השונות הטמונות באדם. ממי עומד על זכותו  להיות כל מה שהוא: אינטלקטואל יהודי, יליד טוניסיה, ואזרח צרפתי בה בעת בלא לוותר על מרכיב זה או אחר בזהותו ותפיסת עצמו. הוא טוען לזכותו להיות שווה לכל אדם ושונה מכל אדם, בכל מקום שהוא בתבל.      

 



[1] ביי ודיי אלה שמות תואר של בעלי תפקידי שררה במערכת השלטון של האימפריה העות'מאנית. לפני הכיבוש הצרפתי, טוניסיה נשלטה על ידי האימפריה העות'מנית.

[2] היהודים הוכו בראש ברחוב על ידי ערבים-מוסלמים באופן שרירותי ללא שום הסבר או הצדקה.

[3] Les communautés juives vivaient dans l'ombre de l'histoire, sous un régime arbitraire et la peur des monarques tout-puissants dont les décisions ne pouvaient être annulées ni même contestées. On peut dire que tout le monde était gouverné par ces souverains absolus: les sultans, les beys et les deys.

Mais les Juifs étaient à la merci non seulement du monarque, mais aussi de l'homme de la rue. Mon grand-père portait encore le costume juif obligatoire et discriminatoire, et, à son époque, tout Juif pouvait s'attendre à être frappé à la tête par un musulman qui passait. Ce rituel "agréable" avait un nom – la chtaka; Et avec elle ils avaient  une formule sacramentelle que j'ai oublié (Note du traducteur, qui se rappelle exactement cette formule, en Arabe "Ya yehoudi hédi Shtaqet bouq ou jeddeq". En Français "Toi le juif, cette Shtaka est celle que recevaient ton père et ton grand père".").

חפש באתר

טואול - בניית אתרים