פִּירָאניָה. טעים פחד./ יעקב שקד 


כשרוצים לתאר יצורים קטנים ומרושעים מן הגיהינום, מציירים יצור קטן עם פה גדול ומלא שיניים חדות וגדולות. כזה הוא הפיראניה. אבל, "מהאוֹכֵל יצא מאכל". ודווקא מאכל טעים מאוד. הפיראניה הוא דג קל תפיסה, קל הכנה, קל לעיכול. הנה כל מה שרצית לדעת על הפיראניה ופחדת, ממנו. וגם איך ליהנות ממנו, בצלחת

 


 

אפתח דווקא בשם. קוראים לו פִּירָאניָה. נכון, כותבים Piranha, אבל אין להתייחס לאיות הזה כאילו מדובר באנגלית. בברזיל מדברים פורטוגזית, ובפורטוגזית - כמו ביוונית - 'H' זה 'י', זה 'i'. שמעתי פעם בטלוויזיה מישהי, שמחזיקה מעצמה "טיליגנטית", מסבירה בידענות שאומרים פיראנהָה. כולנו מכירים טיליגנטים שוטים כאלה. מקור השם בשפת שבטי הגוָ'אראני של איזור האמאזונס, ופירושו דג השיניים. פִּירָה זה דג, וסאִיניָה זה שיניים.

 

כשרוצים לתאר יצורים קטנים ומרושעים מן הגיהינום, מציירים יצור קטן עם פה גדול ומלא שיניים חדות וגדולות. הפיראניה הוא כזה באופן טבעי. גם בפה סגור הוא נראה מאיים ומרושע. אבל כשהוא פותח את הפה, חרדת אלוהים. וכשלהק של עשרות כאלה שוחים לעברך, כמו כנופיית פיות רעבים משונני פגיונות, הרבה יותר כדאי לראות את זה מכורסת הטלוויזיה הנוחה, מאשר מבעד למסיכת הצלילה. הפחד מן השיניים האלו פומפם בסיפורים, באגדות, ובמיתוסים. הוליווד לקחה את אלה ופרשׂה אותם בענק על המסכים, לכאילו ממשות מאיימת ומבהילה. עקובה מדם. ראינו אותו בסרטי ג'יימס בונד, ובסרטי פעולה נוספים. יש אפילו סרט, מטופש וגרוע, בשם 'פיראנה'

 

לדוג פיראניה

בפרו ובקולומביה מגדלים דג ממשפחת הפיראניה בבריכות, לצרכי מאכל. בברזיל למשל מגדלים דגי פיראניה - מזן 'טאמבאקי' (Tambaqui) הפחות נשכני - בחוות גידול דגים. הם באים בשני תתי-זן, לבן ושחור. הדגים האלה הם אמנם קרובי הדג הטורף, אבל הם שוחרי שלום ופחדנים. גם הטעם שלהם שונה. הדבר האמיתי הוא הפיראניה הטורפת, אותה דגים תושבי איזור האמזונאס, למזונם. שיטות דֵיג הפיראניה שלהם מגוונות - חכות, רשתות, קשת וחץ, ואף ברעל משתק המופק מצמחים מתאימים. לסתות הדגים, עם השיניים בהן, משמשות לקישוט מסיכות שבטיות, טקסיות ופולחניות. אבל גם לצרכים מעשיים, לחיתוך כל מיני דברים.

 

דווקא בגלל שהפיראניאס תוקפים הכל, קל למדי לדוג אותם. הם פשוט מתנפלים על כל מה שנופל למים ונראה כמו אוכל, ואז הם עולים בחכה. בכדי לדוג אותם, הסבירו לי דייגים מקומיים, יש להשתמש בחוט פלדה. את חוט הניילון המשמש בדיג דגים "רגילים" הפיראניה חותכים בשיניהם כאילו היה חמאה. גם את חוט הפלדה הם חותכים לפעמים. הם יכולים לחתוך בשיניהם אפילו את הקרסים עצמם, ולפיכך עליהם להיות עבים מהרגיל, ועשויים מפלדה משובחת, שתעמוד בפני השיניים האלו. רעבתנותם הופכת אותם לדיג קל יחסית, והם מתנפלים על מרבית סוגי הפיתיונות. הם נוגסים ופוגמים בפיתיונות המלאכותיים, וגם מצליחים לפעמים להסתלק עם הפיתיון עצמו. יש לנהוג זהירות מרובה בפיראניאס שעלו בחכה, כשמשחררים אותם מן הקרס. ויש להתייחס במשנה זהירות לדגים שבסירה.

 

דרך אגב, עכשיו כשאנחנו דגים פיראניאס בנהר האמזונאס, הרשה לי להזהיר אותך מן הדג המסוכן ביותר בו. לא, זה לא הפיראניה. זה גם לא איזה דג ענקי עם לוע מלא בשיני חרב. דווקא אחד הדגים הזעירים ביותר בנהר הענק. כמה שהוא קטן, יש לו שמות רבים: קָאנדִירוּ , קָאניֵרוֹ, דג הערפד, דג קיסם-השיניים ועוד. הוא לא נושך אותך. הוא רק מחכה שתשתין במים, ואז הוא מבצע את זממו בזין הידיעה. הדגיגון הזה אוהב זרמים חמים, והוא פשוט מתביית על הזרם, שוחה באון במעלהו, וחודר לתוך המה-שמוק. כמה שהוא זעיר, יש לו סנפירים גדולים יחסית, שקצותיהם חדים כשיני פיראניה. כשהוא נתקע ומנסה לסגת, הסנפירים נפתחים  ולא מאפשרים להוציאו. המה-שמוק מתנפח מאוד. זה טוב להמון בדיחות, אבל זה ממש לא טוב למי שזה קורה לו. רק ניתוח יכול להרחיק את הדג, ויש לבצעו מהר ככל האפשר. הסיפור עם הדגיג הזה נכון גם לגבי נשים.

 

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל

כשאומרים פיראניה, יש לומר לאיזו פיראניה הכוונה. יש המון זנים ותת-זנים. אני מדבר כאן על אלה שהם הכי טורפנים, כי הם הכי טעימים. אולי גם בגלל שאתה אוכל אותם ולא הם אותך. אני מוכן להודות שאחרי ההכנה שהיתה לי על כמה שהפיראניה טעים, קצת התאכזבתי. זה לא שהוא לא טעים. בהחלט בהחלט טעים. רק מה, אחרי הבִּילד-אַפ הזה, ציפיתי ליותר. עם זאת, העובדה המשמחת שאני אוכל אותו ולא הוא אותי, היוותה תבלין נכון שהוסיף המון. הזכיר לי את מה שנאמר בחידה של שמשון לפלישתים: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" שופטים יד, יד. מה שגם מזכיר לי שהפיראניה הוא כמובן דג כשר.

 

בשרו של הפיראניה לבן ומוצק, והוא בעל טעם עדין ומעודן. הבשר מזכיר בטעמו ובמרקמו פארידה. את הקטנים יותר, עד אורך חמישה-עשר סנטימטר לא קל לאכול. אין עליהם הרבה בשר, אבל יש עליהם לעומת זאת המון עצמות קטנות וחדות, מה שהופך את כל העניין לכמעט לא כדאי. הגדולים יותר נוחים הרבה יותר לאכילה, ובשרם טעים מאוד. הם יכולים להגיע לשני קילו ומעלה, ומצויים בשפע גדול. אבל גם הם מלאים בעצמות. שיוֹאוּ כמה עצמות. הדג הזה נושך גם מבחוץ, וגם מבפנים. וגם אחרי שבושל.

 

הייתי שבוע בבלם - העיר שעל שפך האמזונאס לאטלנטי - כאן היו הפיראניה נדירים למדי במסעדות. אחר כך הייתי שבוע בשייט במעלה האמאזונס, במשהו כמו 'ספינת האהבה' מסידרת הטלוויזיה, של חברת 'קטמראן פארא'. חמש ארוחות מפנקות ביום. אבל לזכור, אני זוכר דווקא את הפיראניות שאכלתי לאורך הנהר. אכלתי אותם בכל עצירה וחניה, ובכל הזדמנות, בה יכול הייתי לחבור לדייגים, לדוג איתם, ולאכול איתם, לפעמים אף עם המשפחה. משפחת אינדיאנים אחת אפילו לימדתי לעשות חריימה פיראניה. אני חושב שיש לי זכות ראשונים על זה. במקומות שונים לאורך האמזונס קוראים לפיראניה גם קאריבֶּה (Caribe). המסע בספינת התענוגות הסתיים במָנָאוֹס. העיר מנאוס היא הסוף של אמצע העולם, כאלפיים קילומטר במעלה האמזונאס. כאן דגי הפיראניה הם חלק מתפריטן של מסעדות רבות, ואכלתי אותם בכמה מסעדות.

 

וכמובן, איך לא, הפיראניה נחשב לאפרודיזיאק. בטח אפרודיזיאק. איך לא? הרי אפשר לקבל זיקפה רק מהפחד! במיוחד נחשב לאפרודיזיאק הראש של הדג, זה עם כל השיניים. מה אמרתי? את הפיראניה מבשלים ומגישים לפיכך, תמיד, עם הראש. אחרת מה הטעם? תרתי משמע.

 

לא תאמין, אבל בסיום ארוחת הפיראניה הראשונה שלי, בבלם, כשהוצאתי סיגר והתכוננתי לקטום אותו עם הקוטם שלי, הגיע הבעלים של המסעדה, מחייך, והושיט לי מערכת שיניים של פיראניה בתוך מתקן מעץ, לקטום איתה את הסיגר. זה עבד מצויין וקטם את הסיגר חלק ובקלילות. הוא קוטם את הסיגרים שלו רק כך.

 

פיראניה - הכרה, תיאור ותכונות

מקור דגי הפיראניה בנהרות, בנחלים ובאגמים שממזרח להרי האנדים. יש זנים רבים של הדג הזה, וכולם קרובי משפחה של ה.... קרפיון! הם שורצים לרוב בנהרות האדירים של דרום-אמריקה - האמזונאס, ריו נגרו, אורינוקו, ריו סאו-פרנסיסקו, מאדיירה, גואיינה, ריו פראגוואי, פראנה, וברבים מן הנהרות המזינים אותם. יותר מכל מקושר השם פיראניה עם נהר האמזונאס האדיר. הוא מצוי בחלקים ניכרים של הנהר הזה, ובכל אגן האמזונאס.

 

הפיראניה הוא דג טרופי החי רק במים מתוקים. בגלילי המים הגדולים של יערות הגשם בדרום-אמריקה, יש שני תריסרי זנים מזוהים של דגי פיראניה. יש להם גוף צר ואובאלי, עם "ראש" גדול בעל לסת תחתונה מוצקה ובולטת. הצבעים השולטים במשפחת דגי הפיראניה הם כחול-שחור וזית-ירקרק, עם גחון כתום או אדום. אבל, כמו מינים רבים של דגים, גם במשפחת הפיראניאס מצויים דגים בצבעים שונים ובגוונים רבים. מכמעט שחור, ועד לצהוב עם אדומים, כחולים, ואפורים ביניהם. לרבים מהם כמה וכמה צבעים וגוונים על גופם. אדומי הגחון (Redbelly) הם התוקפניים מכולם. הם אלה אותם רואים בסרטים. הפֶּרוּוְיָאנִים קוראים להם פָּאניָה (Paña). בזנים השונים מידות הבוגרים נעות מ-15 עד 60 סנטימטר, ועד למשקל של כשני קילוגרם וחצי.

 

הפיראניאס הם קארניבורים - אוכלי בשר. כל סוגי הבשר - דגים, רכיכות, דו-חיים, חרקים ורמשים, יונקים, וכל מה שנע במים, רוחץ בהם, או נופל לתוכם. הם יכולים גם להיות אומניבורים - אוכלי כל. בלית ברירה יאכלו גם צמחים, אבל אז רואים עליהם שהם לא מרוצים. הפיראניאס אוכלים בשר הן מן החי, והן מן המת, אף אם הוא כבר מרקיב. בכך הם מהווים חוליה חשובה בשרשרת הנקיון והתקינות האקולוגית של מקומות חיותם.

 

בנהר האמזונאס פעילות ההיגיינה הסביבתית של הפיראניאס היא לא רק חשובה, כי אם ממש מכרעת. בנהר הענק הטרופי הזה יש תופעה שהינה ייחודית רק לנהרות דרום-אמריקה - ה'פורורוקה' (Pororoca). במרחק של 3,500 קילומטר מן האוקיאנוס, זורם האמזונאס בגובה של 150 מטר בלבד מעל לפני הים. הפרש גבהים זעום זה מאפשר למי האוקיאנוס, בשעת גֵאוּת, לגאות לתוך הנהר, כנגד הזרם, עד למרחק של מאות קילומטרים במעלה הנהר. במי הנהר נוצרת התנגדות הולכת וגוברת למי המלח. התנגדות זאת נאגרת בנהר, עד שהיא מגיעה לנקודת השיא. כעת מתרחשת הפורורוקה. גליל המים העצום של הנהר "מתפוצץ" בעוצמה אדירה על המים הפולשים, ונוצר גל ענק בגובה 7-8 מטרים. במעין מיני-צונאמי שועט הגל לעבר האוקיאנוס, סוחף וממית בדרכו בעלי חיים רבים מאוד. בעבור הפיראניאס זאת סיבה למסיבה גדולה של זלילה. הם עובדים בחריצות ובצוותים, ואוכלים הכל. מנקים את העצמות מכל שמץ של בשר, ומנקים אגב כך את מי הנהר, שאלמלא כן היו מזדהמים ברמות קריטיות.

 

גם בעבור שוכני הג'ונגל, על האמזונאס, הפיראניאס מהווים הן אוכל, והן סניטרים. האינדיאנים מייצרים, יחסית לשוכני הערים, מעט מאוד זבל. וגם זה נאכל ברובו על ידי הכלבים או על ידי הפיראניאס, אשר בפאזה הזאת משמשים כטוחן אשפה מהיר ויעיל, שאינו זקוק לחשמל. "בוא סניור, תִראה את ריקוד המוות של האמזונאס," אמר לי אחד מהם.. הם זרקו פנימה פגר של קָפִּיבָּארָה, בעל חיים מקומי, שהוא המכרסם הגדול ביותר בעולם, ובקיצור, חולדה ענקית בגודל כלב. היה רגע של שקט, ואז, כמו מים שעמדו על האש והגיעו לנקודת הרתיחה, התחילו מי האמזונאס כאילו לרתוח. הפיראניאס התנפלו על הקפיבארה, נעים בטירוף, זנבות וסנפירים וגופים חלקלקים, ואלפי שיניים ועיניים אדומות. זה נראה כאילו יש שם אלפי דגים, אף כי בפועל היו רק כמה עשרות. וכמו שהמים התחילו לרתוח, כך הם נדמו פתאום, כשפירור הבשר האחרון הוסר מן השלד השוקע.

 

כן, מה שהופך את הדג הזה מסתם נשכן ונגסן לאיום קשה, הינו העובדה שהוא לא תוקף לבד. הפיראניאס נעים בלהקות בנות עשרות דגים, ותוקפים ביחד.

 

הפיראניה מתרבה בהטלת ביצים. הביצים הן ממש בגודל מיקרוסקופי, ובוקעים מהן דגיגים זעירים המהווים חלק משרשרת המזון של דגים רבים שאוכלים אותם בשרשרת. עם האויבים הטבעיים של הפיראניה - בעיקר של הדגים הצעירים - נמנים תמסחי קַיימָן, נחשי מים, צבי מים, לוּטרוֹת, ציפורים, וגם דגי פיראניה בוגרים, ובני אדם. לתמסחי הקיימן, הפיראניאס, בכל הגדלים, מהווים את עיקר המזון.

 

הפיראניאס הטורפנים פעילים בעיקר ביום. הם נעים בדרך כלל בלהקות גדולות. עם זאת, "חיי הקהילה" אינם מתנהלים על מי מנוחות. הדגים חוששים זה מזה, ומתנהגים בהתאם. יש הרבה הפגנות של עוינות, והם קנאים למרחב האישי שלהם. הפרת הקוד וחדירה למרחב האישי, או התקרבות מאחור, מתקבלות בגילויי תוקפנות ברורים. הפיראניאס מסוכנים יותר בעונות היובש. בתקופות אלו מצטמצם מרחב המחיה שלהם ומתעצמת תוקפנותם. והם מסוכנים יותר מכל כשהם אחוזים בקדחת הטרִיפה. בהיותם במצב זה הם ינשכו וינגסו בכל דבר חי, בלי להתחשב בדבר. בהיותם אחוזי קדחת טריפה וזלילה ינגסו הפיראניאס גם זה בזה.

 

פראנויית פיראניה

האם הפיראניה הוא באמת יצור מן הגיהינום? רבים תולים את תדמיתו כדג טורפני וצמא-דם, בתיאור שמקורו בספר מסע. ב-1914 פרסם תאודור רוזוולט, מי שהיה נשיאה של ארה"ב בשנים 1901-1909, ספר בשם 'דרך אזורי הפרא של ברזיל' (Through the Brazilian Wilderness). בספר מובא תיאור עקוב מדם של להק פיראניות הטורף פרה שלמה תוך דקות ספורות. הדיווח מספר שהעניין היה מבויים, וכי המדריך המקומי זרק פרה שותתת דם למרכז להק דגי פיראניה מורעבים. או-קיי, אולי אלו נסיבות מקלות, אבל הם בכל זאת טרפו פרה שלמה, והותירו ממנה רק את עצמותיה הערומות.

 

לעומת הסיפורים הנוראים על הטורפים אוכלי-כל האלה, יש גם מרגיעים. יש כל מיני מומחים הטוענים שלא מינֵה ולא מקצתֵה. שהדג החמוד הזה משתמש בשיניו החדות רק לניקוי הציפורניים שלו. אחרי האוכל אני מניח. ממש דג חמוד. מה זה חמוד, לאכול אותו. או שהוא אוכל אותך! חמוד, עד שהוא פוער את לועו, שאז אתה רואה שמדובר ביותר שיניים מדג.

 

אני? כל מחשבה על רחצה באמזונאס עברה לי חיש קל כשהגעתי לברזיל בפעם הראשונה. שמעתי סיפורים שהוציאו ממני כל חשק לכך. באיזור האמזונאס שמעתי גם זמירות אחרות. שזה לא כל כך מסוכן. שהפיראניאס לא תוקפים בני-אדם. שרבים רחצו במים ושחו בהם ללא כל פגע. אבל לא עלה על דעתי כלל להעמיד את מזלי למבחן עם פורענות המים הזאת. והעובדה שיש לו עיניים אדומות לא מוסיפה נחת כשמסתכלים עליו. וגם לא העובדה שאחד מ"שמות החיבה" שלו בפי האינדיאנים הוא 'קאריבה קאפה בורו' (Caribe capa burro) - הדג שמסרס חמורים. ודי לחכימא. אז, הסיפורים אמיתיים או מוגזמים? מה דעתי? דעתי היא שלא כדאי לי להכניס את ראשי לסוגיה הזאת. אני פוחד שהפיראניאס יאכלו לי אותו.

 

פיהם מזכיר לא מעט פה של בולדוג, עם הלסת התחתונה המשורבבת כלפי חוץ והשיניים הבולטות ממנה כלפי מעלה. השיניים האלו משרתות אותם היטב, והם לא נזקקים לרופא שיניים, שכן אם אחת מהן נשברת או נפגעת, צומחת תחתיה שן חדשה. השיניים נראות לך קטנות? במציאות שיניו של דג פיראניה בינוני גדולות משיניו של אדם בוגר, ואת החדוּת שלהן אפשר לראות בתמונות. הן כמו פגיונות ממורטים. השיניים החדות, המשולשות, משתלבות בנשיכה, לנגיסה חלקה, כמו בתער.

 

הלהקות נמשכות אל ריח דם, ואל המולה במים. הם רעבתנים תמיד, ודם במים מטריף אותם. דגי הלהקה תוקפים אז הכל ללא הבחנה. קודם הם אוכלים אותו, ואחר כך יושבים, מחצצים את שיניהם, ודנים בשאלה מה זה היה שאכלו. כשלהק פיראניה עסוק בטריפה, יש המון געש בתוך המים, והם נראים כאילו הם רותחים. הוסף לכך את התאדמות המים מן הדם, וזה נראה כמו קדרה מבעבעת בתופת. הלהק עובד כמו מגרסה גדולה. בתוך דקות ספורות הם פושטים את בעל החיים מכל פיסת בשר. בטירוף הטריפה הם גם חוטפים פיסות בשר זה מפי זה, ופעמים גם זה מגופו של זה.

 

כן, כמובן, יש המון דגים טורפים אחרים. אבל הפיראניה מצליח להיות מפחיד יותר מכולם, אף כי הוא אחד הקטנים שבחבורה. במחשבה שניה, דווקא היותו קטן גורם לו להיות מפחיד כל כך. כי הדגים האחרים תוקפים בעלי-חיים קטנים מהם, בעוד השדים הקטנים האלה תוקפים הכל, וכמה שיותר גדול, יותר שמח להם. תמיד יהיו בני-אדם אמיצים, שמסיבות שונות יסכימו לרקוד עם זאבים, להיאבק בתנינים, לאלף נמרים, להתעמת עם מנהלי בנקים, ולשחות עם כרישים. אבל אין אף אמיץ או טיפש דיו לשחות עם פיראניאס.

 

מתכוני פיראניה

בכללי אני יכול להגיד לך שהכללים הטובים לדגים לבני בשר, חלים גם על הפיראניה. כך שאם יש מתכון החביב עליך, הכן את הפיראניה שלך לפיו.

 

מרק פיראניה ברזיליאני - Sopa Brasilleiro do Piranha

2-3 דגי פיראניה חתוכים לפרוסות, עם הראשים

שני ליטר ציר ירקות

ירקות העונה קצוצים, מה שיש

גזר גדול, חתוך לטבעות

בטטה, חתוכה לקוביות

בצל גדול חתוך לרבעים

שורש ג'ינג'ר קטן, קצוץ גס

שמונה רבעים של ליים

פלפל חריף, על פי הסיבולת

מלח ופלפל

 

הרתח את ציר הירקות עם הירקות הטריים והתבלינים. נקה את הדגים מקרביהם ומקשקשיהם, חתוך מהם את הסנפירים הגדולים יותר, ונקה ככל האפשר מעצמות. פרוס אותם לפרוסות, והוסף אותם למרק. בשל כעשרים דקות. הגש עם רבעי הליים.

 

פיראניה בג'ונגל על גדת האמזונאס

כמה יפה לשבת עם כמה דייגים אינדיאניים איפשהו במעלה הנהר הכביר, ולעשות איתם פיראניאס על האש. הם דגו את הדגים האלה זה עתה, ועכשיו אנחנו מנקים אותם מן הקשקשים ומכל מה שבפנים. חותכים את הסנפירים, עוקרים מהם את הזימים, ושוטפים אותם במים. תמורת העבודה המסורה שלי ותרומה של בקבוק אַגוָ'ארדייֶנטֶה - רום מקומי נחות שפירוש שמו הוא מֵי-אֵש - למצב הרוח, אני מוזמן לארוחה.

 

הגריל הפשוט מתבצע על חבית פח שנחתכה לשתיים לאורכה, ויצרה מעין אמבטיה. ה"בשלן התורן" חותך חתכים אלכסוניים בצידי הדגים ומורח אותם בתערובת של שמן-מלח-שום-פלפל חריף-ליים. הדגים נעטפים בעלי בננה שנרחצו והורטבו במים, ומונחים בצד, לשרות בתבלינים. אחרי חצי שעה כולנו כבר שרויים יפה באגוארדיינטה, הדגים שרויים יפה ב"מרינדה" שלהם, והעצים שבחבית הפכו לגחלים לוחשות.

 

שתיים-שלוש דקות מכל צד, הבשלן מוריד אותם לנוכחים. הדגים "התבשלו" כבר בתבלינים החזקים, והם זקוקים רק למכה של חום, ולניחוח הגחלים. היו גם דגים שנעשו על האש כשהם בתוך עלי הבננה. הם שהו על האש יותר זמן, ונאכלו אחרונים. טעים מאוד. אם לא הזבובים ועוד כל מיני חרקים שנמשכים לאש כמו לאש, הייתי נהנה עוד יותר. ואילו היה לאינדיאנים מקרר הייתי מלווה את הפיראניאס ביין שאבלי מקורר היטב, אילו היה לי שאבלי.

 

פיראניה בחמאת לימון על הגריל

שני דגי פיראניה במשקל 700-800 גרם

חצי כוס מיץ לימון

50 גרם חמאה

ארבעה גבעולי פטרוזיליה קצוצים

כפית פפריקה אדומה לא חריפה

פלפל חריף קטן, קצוץ דקיק

שתי שיני שום שמנמנות, קצוצות דק

בצל בינוני, קצוץ

גבעול טימין, קצוץ

גבעול אורגנו, קצוץ

פלפל שחור גרוס טרי

מלח

 

הכן את המנגל, כך שהגחלים יהיו במצב הנכון. הרחק מעט את שׂבכת האסכלה - כלומר את רשת הגריל - מלהט הגחלים, בכדי שהפיראניה לא יתבשל מהר מדי. ערבב את כל התבלינים עם חצי מקציץ הפטרוזיליה, ושים קצוץ - כלומר, כל מה שקצצת וערבבת - על הדגים, פנים וחוץ. חמם את מיץ הלימון והמס בתוכו את החמאה. בחש היטב.

 

צלה את הפיראניאס על הגריל, שלוש-ארבע דקות מכל צד. הוסף את החצי הנותר מקציץ הפטרוזיליה לחמאת הלימון. בחש היטב. צק - או הברש - את חמאת הלימון החמה על הדגים, פנים וחוץ.

 

מרק פיראניה - Sopa de piranha

אכלתי את המרק הזה בפרו. הוא נחשב לאחלה אפרודיזיאק.

 

ראש פיראניה

חצי כפית פלפל לבן

2 עגבניות

2 כפות שמן

בצל קצוץ

2 שיני שום

גבעול פטרוזיליה

כפית פפריקה אדומה חריפה

מלח

לתוספת: 50 גרם פטריות

 

טגן מעט את הבצל בשמן עד שהוא נהיה שקוף. הוסף את השום ואת הפטריות וטגן עד שהבצל מזהיב. הוצא את הפטריות, הוסף את יתר המרכיבים, וליטר מים. כסה את הסיר והנח להתבשל כארבעים דקות. הגש עם הפטריות.

 

פיראניה בסגנון וֶרָה קרוּז

ארבעה דגי פיראניה

כוס מיץ ליים סחוט טרי

חצי כוס מיץ לימון סחוט טרי

כף אבקת פפריקה חריפה

שן שום מעוכה

4 בצלים ירוקים חתוכים לטבעות של 1 ס"מ

פלפל חריף קצוץ גס - גודל הפלפל ומידת חריפותו, בהתאם לעמידות לחריף

עגבניה בינונית, קצוצה גס

פלפל מתוק קצוץ גס

8 גבעולי פטרוזיליה

 

השרה את הדגים במשרה של ליים-לימון-פפריקה-שום, כעשר דקות. הנח את הדגים בתבנית אפיה וכסה אותם בתערובת הירקות הקצוצים. כסה את התבנית ברדיד אלומיניום. אֲפֵה כשתיים-עשרה דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. הנח לעמוד מכוסה חמש דקות, לפני פתיחת הרדיד. בהגשה קשט בפטרוזיליה.

 

אמזונות, וואלקירות, וטבילה שכשלה

אורך האמזונאס 6,400 קילומטר. כשהוא נפגש בנהר הרִיוֹ נֶגרוֹ, גלילי המים שלהם כה אדירים, עד כי מימיהם אינם מתערבבים. מי האמזונאס בדרך כלל צהבהבים מסחף. מי הריו נגרו שחורים, ממש כשמו. שטנו לאורך "קו התפר" שביניהם במעלה האמזונס. תחילה היה קו התפר מטושטש, אבל ככל שהתקדמנו הוא הלך והפך להיות ברור יותר ויותר, עד שנראה בבירור ששני נהרות, בשני צבעים, זורמים זה לצד זה, מבלי שמימיהם יתערבבו. אחרי כחמישים קילומטר הגענו למקום החיבור בין שני הנהרות. מראה נדיר מאוד, ורב הוד מאוד. מזכיר את מה שנאמר ב'בראשית' א', ו': "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:" רק שבהפוכה.

 

אתם יודע מה? למה שלא ננצל הזדמנות זאת, כשאנחנו ברוחנו בנהר האמזונאס, בכדי לשוחח קצת על השם המוזר הזה, ומקורו? אני בעד דיון קצת יותר מעמיק. אה, גם אתם? מעולה. אתם לא תאמינו, אבל מקור השם הזה, מהגרמנים. מהשפה שלהם. בגרמנית - כמו בשפות אירופאיות רבות - a  זה בלי, נטול, ללא. ועכשיו בא השוס: mazos זה שדיים בגרמנית המיתולוגית. ואיך הסבירו השבטים הגרמניים את הסיפורים שלהם על נשים גדולות שהכניסו להם בקרבות באבי אבותיהם? הם סיפרו שהן חתכו את אחד משדיהן, בכדי שלא יפריע להן לירות בקשת וחץ. יש גם אסכולה הגורסת שמקור הסיפור במיתולוגיה היוונית. אבל, תגידו, מה אתם רוצים, סיפור או ויכוח? תודה. גם אני. אשר לגרמנים ההם, אני אפילו לא רוצה לחשוב איפה הם ראו נשים לוחמות גדולות בלי שדיים. אבל הגרמנים של פעם - אני יודע? אולי גם של היום - היו עם אפוף בערפילי מיתוסים לוטים בערפל. אוסף שבטים ששלושת המכנים המשותפים שלהם היו איזור מחיה משותף שהיו להם תמיד טענות שאין בו די, צבע שיער שנע מבלונד לשחור, וזה שהם היו רדופי שדים ורוחות, ואֵלים, וכמו אֵלים, וְוָאלהָאלָה, וְוָאלקִירוֹת, וְוָ'אללה איך הסתבכתי בזה. בואו נחזור לשאלה מאיפה השם הזה, אמאזונאס, ומה לשבטים גרמניים ולשבטי האינדיאנים באמזונאס? אז הנה:

 

הכובשים הספרדים שהגיעו בעברות קולומבוס האמינו משום מה, שגדות הנהר הקולוסאלי מאוכלסות בנשים לוחמות. האינטליגנטי שבהם - תמיד עם משלחות של רוצחים בשם ישו, היה גם אחד אינטליגנט, שיזכיר להם למה - קרא להן בשם א-מאזונות, דהיינו בלי שדיים, דהיינו אמאזונאס. והנה השם.

 

וכשאנחנו בעניין ישו; אנשי השבט שעימם התידדתי יותר מכל, הציגו עצמם כצ'אצ'אפּויָה, המתייחסים למלך האינקאס טוֹפָּאק אָמָארוּ, מן המאה ה-15. 'טופאק אמארו' הוא גם השם שאימצה לעצמה התנועה המהפכנית הפֶּרוּוְיָאנִית. יש לי גם ייחוס אישי לטופאק אמארו. הוטבלתי באמזונאס בשמו של מָאנקוֹ קָאפָּאק, אחד מצאצאיו. ויש לי תעודה נאה המעידה על כך. עם זאת, כנראה שההטבלה לא לגמרי הצליחה, כי נותרתי נימול.

 

שניפגש בדברים הטובים.

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים