סיפור:

צריכים וצריחים / יעקב שקד

 

הייתי בשדה התעופה הענקי של מיאמי. מחכה לטיסה שהתאחרה. אני כבר לא זוכר לאן הייתי אמור לטוס, אבל אני זוכר היטב את הסיפור ששמעתי שם.

 

יללות סופת ההוריקן חדרו עד לטרקלין העסקים. ישבתי, על כוס הו'יסקי השלישית, עם סיגר שנותר ממנו השליש האחרון, הכי טעים. המתנתי להודעה לגבי הטיסה שלי, שהתעכבה בציפייה לחלון הזדמנות בסופה. מלבדי היו בטרקלין רק אנשים ספורים. כנראה שלא רבים יכלו להרשות לעצמם את הביזנס, בגלל הביזנס. עולם העסקים היה נתון, שוב, באחד מן המיתונים הקשים. נכנס אדם נוסף, גורר את הטרולי שלו. הוא העמיד אותו בפינה, וניגש לבאר. שם מזג לעצמו מנה נאה של סקוץ', הסתובב עם הכוס בידו, ועמד נשען בגבו אל הבאר, בוחן את המקום. מבטו עצר על הסיגר שבידי.

 

חובב סיגרים? שאלתי ממקומי.

 

כן, ענה וצעד אלי. דיק, הוא אמר, מושיט ידו ללחיצה.

 

ג'יימס. לחצתי את ידו. כל אדם שנותן שיקראו לו דיק, אינו יכול להיות ברנש גרוע. החוויתי בתנועת יד מזמינה על הכורסה מעברו השני של השולחן הקטן.

 

דיק רחרח בהנאה. הבאנה? שאל ניחש בחיוך.

 

כן.

 

אין לי סיגרים כאלה. אני אזרח שומר חוק.

 

גם אני שומר חוק, אמרתי, יש לי חוק שאני מעשן רק סיגרים משובחים ולקובאנים יש סיגרים משובחים מאוד.

 

הוא הוציא מכיס מקטורנו פאוץ' מעור ושלף סיגר.

 

אל תטרח, אמרתי והושטתי לו את הפאוץ' שלי, שהיה על השולחן.

 

לא נעים לי, אמר, בוודאי לא קל לך להשיג אותם.

 

לא קל. זה רק הופך אותם לטעימים עוד יותר. קח, אמרתי לו, ובקשר ללא נעים - אני צַיָּד-לַקָּט של סיפורים. אתה נראה כמי שעשה לא מעט בחייו. ספר לי סיפור טוב, ואני עוד אהיה חייב לך.

 

אוֹה, סיפור? הוא חייך בהנאה. מצאת את האיש המתאים. אני אספר לך סיפור שקרה לי. סיפור שהנינים שלי עוד יספרו לנכדיהם. דיק לגם לגימה גדולה מכוסו. אני חובב גדול של שחמט, אמר, ואני שחקן בכלל לא רע. אתה משחק שחמט?

 

לא ממש. כלומר, אני יודע לשחק, אבל אף פעם לא נתפסתי לזה כמו המשוגעים לשח, שמסתובבים עם ערכה ניידת. יש מי שחושבים שהמשחק הזה הוא שעמום גדול.

 

ומה אתה חושב?

 

משכתי בכתפי. שיחקתי פעם עם חבר. אחרי שני משחקים הוא אמר, "מה דעתך שנעשה את זה יותר מעניין?" הסכמתי, והפסקנו לשחק. אני מקווה שהסיפור שלך אינו על שחמט. משחק משובח, אבל לא סיפור...

 

הסיפור הוא על שחמט, והאמן לי, לא תתחרט.

 

התרווחתי לי לאחור בכורסה הנוחה. כולי אוזן.

 

הייתי כרגיל, פתח דיק, בבאר של שדה תעופה, תקוע בגלל איחור של מטוס.

 

אה, אתה טס הרבה?

 

אני טס המון. אני חוקר פרטי, והעיסוק שלי מביא אותי למקומות שאדם רגיל לא חולם עליהם אפילו.

 

אז מה, היית תקוע בנמל תעופה גדול? בעיר גדולה? בחו"ל?

 

לא ולא ולא, הוא ענה, לא חו"ל ולא עיר ולא נמל. זה היה איפשהו בדרום ג'ורג'יה, בעיירה נידחת, ושדה התעופה הזעיר שם היה בגודל מגרש בייסבול. הוא הזכיר לי יותר כמה מנחתים עלובים באפריקה, שעיסוקי הביא אותי אליהם, מאשר מקום בארצות הברית של גוֹד בּלֶס אמריקה.

 

צריכים צריחים

 

הייתי כרגיל בבאר של שדה תעופה, תקוע בגלל איחור של מטוס. היגעתי לעיירה הזאת יומיים קודם לכן במטוס פרטי שכור קטן, שטייסו הניח לי בקושי לרדת ממנו, לפני שנפנה להמריא שוב כשהוא צועק אלי שישוב לקחת אותי בעוד יומיים באותה השעה. כעת ישבתי בבאר הקטן שהיה שם, ממתין לבואו. בעצם היה זה מזנון-מכולת-סידקית-קפה-מסעדה, הכל בצריף קטן. אבל בגלל שהיו בו משקאות, העדפתי לראות בו באר.

 

****

 

הבעלים קיבל אותי בחיוך ונכנס לעמדתו מאחורי הדלפק. התיישבתי על הכסא הגבוה, והוצאתי את יומני. הייתי האורח היחיד במקום, ולא נראה לי שיש סכנה שהמולת לקוחות תפריע לי.

 

ו'יסקי, ביקשתי מהבארמן. החלטתי שהוא בארמן. סקוץ', עם קצת מים קרים.

 

הבארמן מזג לי. אתה יודע לשחק שחמט? שאל.

 

כן. בהחלט. זה ההובי שלי.

 

גם שלי. מה דעתך על כמה משחקים עד שהמטוס שלך יגיע.

 

לא, תודה. אני מצטער, אני מוכרח לכתוב את הדוח שלי כל עוד הפרטים רעננים בזכרוני, וגם המטוס שלי יכול להגיע בכל רגע. אני שחקן איטי וחושב הרבה. ככה אני רגיל, ורק ככה אני נהנה לשחק. ואני לא רוצה להתחיל משחק שלא אוכל לסיים אותו. אני אוהב שחמט יותר מדי.

 

כמה חבל. חברי לשחמט נסע לכמה ימים לחתונת בתו, ואני משתגע פה. שחמט זה החיים שלי במקום המחורבן הזה.

 

שחק נגד עצמך, הצעתי, רבים עושים זאת.

 

עזוב, לא מתאים לי. אני יריב גרוע וכעסן, ואני גם מרמה כשאני לא מסתכל.

 

לא ידעתי אם הוא רציני או מתחכם. כנראה רציני.

 

הבארמן ניסה לשכנע אותי עוד כמה פעמים, לשחק עימו. אבל אני סירבתי בנימוס. לבסוף רכנתי על יומני, כותב, מבלי לענות לו, והוא הרפה ממני ונפנה לענייניו.

 

דקות ארוכות חלפו, והדוח התקדם יפה.

 

ואז נפתחת הדלת ונכנס אדם.

 

****

 

העפתי בו מבט אגבי, האיש נראה כמי שאינו שווה מבט שני. עבדקן, גבוה וגרום, פרוע, מהוּה, שחוּק. אבל משהו גרם לי לתת בו בכל זאת מבט שני, ואז נפערו עיני מתדהמה. דברים כאלה לא קורים. כלומר, לא במציאות. גם לא בסרט. אין סרט עם התחלה כל כך משעממת. האיש שנכנס היה בובי פישר. לא פחות ולא יותר. בובי פישר! שחקן השחמט הגדול לדעתי מכולם. הגראנדמאסטר של הגראנדמאסטרס. אלוף העולם. הגדול מכולם.

 

לא קל היה לזהותו. כשחקן שחמט, הוא היה גאון. אבל כאדם, הוא היה דפוק ומתוסבך מרות,  וקנאי דתי כמעט לפרטיותו. האיש נודע בחמקנותו וברצונו להיות בדרך כלל אינקוגניטו - בלתי מזוהה. אבל היכרתיו. חייכתי אליו בכוונה לברכו, אבל הוא סימן לי בתנועה קלה של ידו, לא לעשות עניין, ואז סב ממני בהתעלמות. הבנתי וכיבדתי את רצונו.

 

בובי פישר התיישב אל שולחן כשגבו אלי. קפה בבקשה, אמר כשהבארמן ניגש אליו. לא נראה שהבארמן מזהה אותו או מתייחס להזמנתו. הוא לא המתין הרבה בכדי להתלבש עליו כמו קרציה.

 

נורא משעמם פה, אמר, בא לך לשחק איתי שחמט?

 

סליחה? מה? לא, תודה.

 

מה איכפת לך, משחק אחד והקפה עלי.

 

לא, תודה. אני רק רוצה לשתות לי את הקפה בשקט, עד שהאוטובוס הבא יגיע.

 

לאן אתה נוסע? שאל הבארמן בלי להראות כל סימן שהוא מתכוון לכבד את רצונו.

 

בובי פישר נקב קצרות בשם עיר המחוז.

 

האוטובוס הזה? יש לך לפחות שעתיים עד שהוא יגיע. בוא, משחק אחד.

 

בבקשה, עזוב אותי במנוחה. אני בכלל לא יודע לשחק שחמט.

 

ככה? הבלעתי חיוך.

 

אבל הבארמן לא התכוון להניח למכשול פעוט כזה להרתיע אותו.

 

אין בעייה, אני אלמד אותך. אני שחקן מצויין, ותוכל ללמוד ממני.

 

לא. עזוב אותי בבקשה.

 

****

 

הבארמן הניח לו, עשה סיבוב בחדר, נכנס מאחורי הדלפק ושב אל לקוחו עם ספל קפה. הוא עמד והביט בו כשזה לגם בשקיקה. בובי פישר נשא אליו את עיניו. אולי בכל זאת? אמר הבארמן.

 

לא, תודה.

 

הבארמן שב אל מאחורי הדלפק, ויצא משם עם לוח שחמט שהכלים היו מסודרים עליו.

 

הנה, תראה, הכל מוכן. לא צריך אפילו לסדר. כדאי לך. זה משחק נהדר. מחדד את השכל. משחק של אסטרטגיה. נורא מעניין. אתה תראה. אתה תודה לי שלימדתי אותך.

 

בובי פישר היטה את הספל, כדי ללגום ממנו את הטיפות האחרונות. עזוב, אין לי ראש לאסטרטגיה. אני עייף ולא בא לי לאמץ את הראש.

 

הבארמן הניח את הלוח על השולחן ושב לבאר. הוא חזר משם עם קנקן קפה מלא ומהביל וצלחת עם עוגיות. הוא מזג לספל הריק. "הנה, כל הקפה שתרצה, ועוגיות שאישתי אפתה. בוא, משחק אחד. אני אלמד אותך. תראה שיהיה לך מעניין.

 

ניכר היה על בובי פישר שברור לו, כמו לי, שהאיש לא יוותר.

 

בסדר, אמר בעייפות, תלמד אותי. אבל רק משחק אחד.

 

כן, כן. הבארמן הזדרז להתיישב לפני שקורבנו יתחרט. שחמט, הוא משחק מלחמה בין שני מחנות, החל להסביר, המטרה היא להפיל את המלך של היריב. העיקרון הוא שכל מהלך טוב שלך הוא מהלך רע ליריבך. ממש משחק סכום אפס. גבותי התרוממו. יש לנו כאן פילוסוף. הנה, ראה, זהו מלך, זאת המלכה, אלה הם חיילים. הוא המשיך לתאר את הכלים והבהיר את אופן תנועתם ואת מטרת המשחק. בובי פישר נראה מתעניין, והנהן פה ושם, לאות שהבין את ההסבר.

 

או קיי, אמר הבארמן, להוט, נראה לי שתפסת. בוא נשחק. הוא סידר מחדש את הלוח. הנה, שחק בלבנים, שיהיה לך יתרון, בתור מתחיל.

 

בובי פישר הסתכל בלוח, מקמט את מצחו כחושב ומתעמק. הבארמן ציפה במתח למהלך הפתיחה שלו. ואז הושיט פישר את ידו אל הצריח.

 

לא. אמר הבארמן, אתה לא יכול להזיז את הצריח בתחילת המשחק.

 

אני לא רוצה להזיז אותו, אמר בובי פישר. הוא לא מוצא חן בעיני. אני לא רוצה אותו. גם לא את החבר שלו. הוא הוריד את שני הצריחים מן הלוח.

 

מה אתה עושה? נזעק הבארמן. אלה כלים מאוד חשובים. אי אפשר לנצח בלעדיהם.

 

לא מעניין אותי. הם לא מוצאים חן בעיני. אני לא רוצה אותם, או שאני מפסיק לשחק.

 

הבארמן משך בכתפיו. זה לא טוב. אבל, לא רוצה, לא צריך. רק תזכור שהזהרתי אותך.

 

אזכור. הוא הניע את ידו בריחוף מעל הכלים, כמהסס במה לבחור. לבסוף אחז בחייל הימני והזיז אותו שני צעדים לפנים.

 

הבארמן הניע את ראשו כגוער. אני רואה שהחלטת לתת לי ניצחון קל. הוא הסיע את הפרש שלו.

 

****

 

הם שיחקו דקות אחדות, ואני הסתכלתי מוקסם, כמו במחזה תעתועים. נהייתי צמא. בארקיפּ, אמרתי, ו'יסקי בבקשה.

 

תמזוג לך בעצמך, אמר הבארמן ממקומו. הוא לא התכוון להרפות מטרפו אף לרגע.

 

מזגתי לי בעין יפה. שכחתי מהדוח שלי. הוא יחכה. הכל יחכה. לנגד עיני מתרחש דבר שיסופר לנינים של נינַי. המשכתי להתבונן במשחק תוך כדי לגימת הו'יסקי.

 

הבארמן שיחק בבטחון נחוש. נהנה ממעמדו כמומחה. כשולט במשחק. פישר שיחק בהססנות, כלא מבין בכלל מה הולך.

 

טוב. גאון הוא גאון. אין מה לעשות. אחרי סידרה ארוכה למדי של מהלכים, בהם כאלה של פישר שנראו שטותיים לחלוטין, היה הבארמן בצרות. איכשהו נותר לו רק חייל אחד, לעומת חמישה של פישר, וגם באגף הכלים הכבדים מצבו היה עגום. אולם כל זה החוויר לעומת העמדות של השניים. אפילו הבארמן, שלא התגלה כשחקן מזהיר, הבין כנראה שבתוך מהלכים אחדים הוא יפסיד. הוא מזג מהקפה לספל של פישר ולגם את כולו באחת, כמו בכדי לחדד את מוחו. זה לא עזר כמובן. עוד שני מהלכים, ודחוק לפינה הוא נאלץ להיכנע כשפישר אמר-שאל בהססנות מט?

 

הבארמן היה המום. ראשו בין ידיו הוא המשיך לשבת, מתבונן בריכוז בלוח, כאילו להפנט את הכלים. אבל החייל הקטן של פישר הוסיף לעמוד שם מול המלך שלו, כלועג לו.

 

הוא הניע את ראשו שוב ושוב, כמסרב להאמין. "מה היה פה?" הוא שאל שוב ושוב. אתה הרי לא יודע לשחק. אתה יודע כמה שטויות עשית במשחק? אתה אפילו לא יכול להתחיל להבין. איך הפסדתי? איך זה יכול להיות? ועוד נגדך..."

 

בובי פישר מזג לעצמו עוד קפה בנחת, כשהוא מכרסם עוגיה. "אני לא יודע. הכלים שלך היו כנראה חלשים."

 

איזה שטויות. כלים חלשים... אין דבר כזה. רואים שאתה לא מבין. איך זה קרה? איך זה יכול להיות? שמע, אתה מוכרח לשחק איתי שוב. עוד רק משחק אחד.

 

****

 

כאן עשה דיק הפסקה בשטף דיבורו, בכדי ללגום מהו'יסקי. ואני פלטתי את האויר שמסתבר שאצרתי בריאותי, כשהקשבתי בנשימה עצורה.

 

הרשיתי לעצמי אתנחתא קומית קלה. כלים חלשים... חייכתי, יפה. אבל, אולי פישר שיחק בכלים מסומנים?

 

שיחק בכלים מסומנים. הממ... בדיחה טובה, הגיב דיק, אני צריך לזכור אותה ולמכור אותה.

 

טובה? אז הנה עוד אחת. אתמול סעדתי במסעדה עם גארי קספארוב. השולחן היה מכוסה במפה משובצת, וכשביקשתי ממנו להעביר לי את המלח, זה לקח לו רבע שעה."

 

את זאת אני מכיר, אמר דיק, אבל עם מיכאיל בוטביניק.

 

מיכאיל בוטביניק, הפגנתי את הידע שלי, הוא זה שאמר "משחק השחמט הוא אמנות המביאה לידי ביטוי את המדע של ההיגיון."

 

אתה מתחיל עם אימרות על שחמט? אז גם לי יש: אחרי המשחק, המלך והחייל חוזרים לאותה הקופסה.

 

כן, אמרתי. זאת היא אימרה שנכונה לכל כך הרבה דברים ומצבים בחיים.

 

כחובב שוקולד, אמר דיק, גם שיחקתי במשחק שהכלים בו היו עשויים משוקולד, לבן וכהה כמובן, וכשאחד מאיתנו "אכל" ליריבו כלי, הוא באמת אכל אותו.

 

כן, מכיר. גם אני שיחקתי ככה. גם אכלתי כלים וגם "אכלתי אותה" מיריב טוב ממני. שיחקתי גם במשחק שבו שתינו את הכלים שהִכִּינוּּ. כלי המשחק היו כוסיות עם משקאות שונים

 

כן, שיחקתי ככה, חייך דיק, הבעייה היא שככל שאתה שחקן טוב יותר, כן פוחתים סיכוייך לנצח. הוא הניח מידו את כוס הו'יסקי. נמשיך בסיפור? שאל.

 

הו, יש עוד? הסיפור באמת מדהים.

 

מדהים? חכה, עכשיו מגיעה הפואנטה!

 

****

 

הרב אמן המפורסם נעתר לתחנוני הבארמן. הוא משך בכתפיו בהשלמה. בסדר, אמר באיטיות בעוד הבארמן מסדר את הכלים בלהיטות. "זה לא משחק משעמם כמו שחשבתי. מעביר את הזמן. לא. אל תסדר לי את הדברים האלה, נו, הצריחים. אני לא רוצה אותם. אמרתי לך שהם לא מוצאים חן בעיני.

 

שיהיה. הפעם נעתר הבארמן ברצון.

 

התחלתי לקוות שהמטוס שלי ימשיך להתאחר. אני לא זז מכאן, החלטתי. זה הסרט הכי טוב שראיתי.

 

והם שיחקו שוב. הבארמן היה מרוכז כל כולו. ממלמל לעצמו פה ושם. שוקל את צעדיו. מתכנן. בובי פישר עשה מהלכים מגוחכים. אחרי חמישה מהלכים הבארמן הצליח אפילו "לאכול" לו את המלכה וחיכך את ידיו בשביעות רצון. והבארמן הפסיד שוב.

 

די. זה לא יכול להיות! הבארמן קפץ ממקומו והתהלך בחדר הלוך ושוב, פוכר את אצבעותיו. זה לא יכול להיות. זה לא יתכן. הוא בכלל לא מבין את המשחק. הוא שב בנחישות אל פישר. עוד משחק אחד, אחרון. הפעם אני מבטיח. רק עוד משחק אחד ודי. אתה מוכרח. אתה מוכרח. אתה לא יכול להשאיר אותי ככה. יש לך עוד זמן עד שהאוטובוס יבוא.

 

שמע, כבר לא נעים לי לסרב לך. אני מתנצל שניצחתי.

 

אתה לא צריך להתנצל, ענה הבארמן זעוף, מסדר את הכלים באיטיות. נראה שהתלהבותו לשחק עם הטירון המוזר הזה, התפוגגה מה. רק הכבוד דחף אותו לשחק שוב.

 

רגע, אמר בובי פישר, אמרתי לך. אני לא אוהב את הצריחים.

 

והבארמן ענה לו. ולא יכולתי להאמין למשמע אוזני. כשרואים משהו שלא ייאמן, נהוג לומר, "שיפשפתי את עיני". ובכן, אני כמעט שיפשפתי את אוזני.

 

לא מעניין אותי, אמר הבארמן בטון ארסי, הצריחים שלך נשארים! הפעם אני אשחק בלי הצריחים....

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים