איך להציל את הפלסטיק
אלי(אלחנן) פינגולד
מגיפת הקורונה שתקפה את המשק העולמי, שינתה במידה מסוימת את ההתנגדות לשימוש בפלסטיק. מסתבר כי השימוש במוצרים העטופים ביריעות פלסטיק, השימוש במחיצות פלסטיות, ולא פחות מכך בכלים רב-פעמיים מפלסטיק - משנה את המגמה
"אל תנסה להרוג את הזבוב ולשבור את שולחן האוכל באותה חבטה."
בשנים האחרונות מתחוללת ברחבי העולם מתקפה חסרת תקדים, מצד גורמים שונים, על שימוש בפלסטיק ומוצריו. המתקפה מתרחשת בצורה בוטה וכוללנית וגורמת לנזק רב לתעשיית הפלסטיק, למשתמשים ולמוצרים עצמם. ראשית, יש להבהיר כי המתקפה מתרכזת בעיקר בזיהום שמקורו במוצרים חד-פעמיים המושלכים לאשפה. מוצרים אלה ממגיעים אל הימים והנהרות, ושם אכן נגרם נזק עצום בהרס הדגה ובהכחדת הפאונה והפלורה - בעלי חיים וצמחייה. מדובר בעיקר במוצרי פלסטיק חד-פעמיים, שלא נאספים, לא ממוחזרים, ולא מוחזרים לשימוש נוסף. מוצרי פלסטיק אלה מוטמנים - במקרה הטוב - במטמנות ענק, עם תוחלת חיות של מאות שנים, או מושלכים לים ולמקורות המים ללא שליטה ופיקוח. כך למשל שמענו לא מכבר על אי ענקי שהתגלה באוקיאנוס. ה"אי" הזה משתרע על פני מאות אלפי קילומטרים רבועים, והופך במהירות להיות "היבשת השישית" - יבשת הזיהום.
כיום, אין כמעט תחום בחיינו שהפלסטיק אינו חלק ממנו. הקריאות המשונות ל"עיר ללא פלסטיק" או "סביבה ללא פלסטיק", אין להן לפיכך מקום, והן יוצרות תופעה של עליהום על ענף אדיר בהיקפו. צריך לזכור שאנחנו מוקפים במוצרי פלסטיק לא מזהמים שאינם חד-פעמיים, בהגדרה, כגון: צנרת מים, ציפויי כבלי חשמל ותקשורת, צינורות השקיה, וכמובן מוצרים בני-קיימא, בהם רהיטים, כלי רכב וחלקיהם, צבעים, חומרי בניין, אריגים, מוצרי ציפוי, ועוד ועוד.
שוו בנפשכם
אם נצמצם את הדיון נראה כי עיקר המעמס הטכני נופל על האריזות ועל מוצרי הלוואי החד-פעמיים שבדרך כלל באים בצמידות.
שוו בנפשכם, כיצד נחיה ללא פלסטיק?
* האם אנו רוצים לחזור לצנצנות הזכוכית הכבדות והשבירות?
* האם אנו רוצים לקחת את המוצרים מהסופר בשקיות נייר, כנהוג בארצות הברית?
* האם נחליף את הצנרת בבתים לצנרת ממתכת?
ברור לכל שאלה דברים בלתי סבירים, מפני שכל יתרונותיו של הפלסטיק ילכו לאיבוד. בטרם ניגע בהיבט הכלכלי, הבה נתבונן בחלק קטן מיתרונותיו וסגולותיו של הפלסטיק:
* הוא קל יותר מכל מוצר מתחרה ונוח להובלה ושינוע.
* הוא מגיע באלפי צורות ומצבי צבירה בהתאמה לשימוש בו.
* הוא עמיד ברטיבות.
* הוא מאפשר עיצוב בלתי מוגבל כמעט לכל צורה וגוון.
* הוא בעל תכונות משתנות כמבודד חשמלי.
הבה נחשוב על פתרון
בבדיקה שערכה רשת הטלוויזיה האמריקנית FOX הובהר, כי מקור רוב פסולת הפלסטיק מזהמת הימים, בחמש מדינות בדרום מזרח אסיה. (ראה בתמונה המראה את מרכזי הזיהום הימיים). הרכב זיהום באותן מדינות מהווה את החותמת הסופית שמדובר בעיקר במוצרי פלסטיק חד פעמיים, רשתות דייג מפלסטיק ואריזות מסוגים שונים.
אחרי שהבנו מה הבעיה, הבה נחשוב על הפתרון. ראשית, הטענה העיקרית שלנו היא שהלחימה בפלסטיק צריכה להיות אפקטיבית ומידתית, ולאו דווקא על ידי הפסקת השימוש בו. אגב הפסקת השימוש : האם נראה לכם כי מחיר של עשר אגורות לשקית, כפי שהונהג במרכולים בישראל הוא מחסום לשימוש? ברור לכולם שהמערכת מטפלת בעיקר בתחושת ההכרה ש"אנחנו תורמים לאיכות הסביבה". אבל האמת היא שכל כמות השקיות על הגלובוס מגיעה לכ-0.3 אחוז מכלל הפלסטיק הנמצא בעולמנו. אילו התכוונו ברצינות לחסל את נגע השימוש בשקיות קניות, צריך היה לקבוע מחיר גבוה בהרבה, שימנע באמת את הרכישה שלהן. חשוב לקרוא את עמדתו של ד"ר דניאל מישורי בעיתון 'הפלס': "אם הממשלה הייתה טורחת להוציא את הפלסטיק ממשרדיה, ובמקביל מלמדת על מגרעותיו העצומות של המוצר, ומוודאת שכל הקשור אליה אינו כרוך בשימוש בפלסטיק ובחד פעמי - המסר היה עובר," הוא בטוח, "אך אם ההתנהלות היא כמו במערכת החינוך הכללית, שאומרים לתלמידים משהו ופועלים בצורה שונה, הרי שהמסר המועבר לתלמידים אינו ברור דיו…"
שנית, הפתרונות המוצעים הם, ברובם, אכן ברמה גבוהה. אך מדובר בפתרונות לעתיד הרחוק, והאנושות לא יכולה לחכות. אין לנו זמן, ואנו מנסים לפתור את הנושא על ידי פיתוח מוצרים פלסטיים שיעמדו בתנאים קיימים עם יכולות לשימוש חוזר, לחזרה לטבע ופתרונות דומים אחרים. חשוב להדגיש, כי החיפוש אחר תחליף ממקור מתכלה לפלסטיק הוא נושא שנמצא על המדף כבר תקופה ארוכה, אך למרבה הצער לא הבשיל עדיין, בעיקר בהיבט הפונקציונלי והכלכלי.
לפני כעשר שנים כבר התבקשו יצואני תוצרת חקלאית לארוז חלק מהמוצרים ביריעות ממקור מתכלה - בעיקר תירס. זה אילץ את היצואנים לייבא חומר גלם וסלסלות מוכנות מאירופה ואף ממזרח אסיה. אך במהרה התברר כי האריזה הייתה לא רק יקרה מאוד, אלא גם לא החזיקה מעמד, בחלק מהמקרים, בהובלה. בנוסף לכך הסתבר, כי יכולת הייצור והמיכון הקיימים בארץ אינם מתאימים למוצרים אלה, מה שגרם לכך שכדאיות הייצוא ירדה והיצואנים צמצמו את השימוש בסוגי הפלסטיק ממקור מתכלה עד למינימום. ניסיון נוסף היה ייצור יריעות מפלסטיק גמיש, שעם תוסף מסוים יכלו להתכלות בטבע עד לרמה של כ-10% מהנפח הראשוני.
הצלע השלישית במשוואת הפתרון שייכת לתעשיית הפלסטיק העולמית, למשתמשי אריזות הפלסטיק, וגם לרשויות המחקר והייצור הישראליות שלקחו ברצינות את האיום על המשך קיומם וניסו להציע פתרונות ברמה יישומית ובקצב מהיר.
פתרון "less packaging"
הפתרון הראשון שהופעל, בעיקר בלחץ רשתות השיווק, ועל כל סוגי האריזה, הוא זה הקרוי "less packaging", ועיקרו צמצום נפחי האריזות ומשקלן, בלא לפגום באיכות האריזה. מוסכמות רבות נפלו במעבר להליך זה, שהוגדר באופן מדוייק על ידי שלבי צמצום וייעול בהתקדמות לפי שנים. ואכן אפשר לומר כיום, כי כמות הפלסטיק הנדרשת לאריזה של אותה יחידת מזון או מוצר צריכה ירדה ברמות של עשרות אחוזים. זהו אמנם חלק מתהליך, אך הוא בא להקל על המלחמה בעודפי הפסולת. תהליך ההפחתה באריזה, שייך ברובו למתכנני האריזות וליצרניהן, והוא מחייב ביצוע בדיקות מקיפות לקביעת רמת ההגעה של המוצרים ללקוחות ולאיתור כהשלים האפשריים במישור הלוגיסטי.
חווינו בעולם מקרים, שבהם ירידה בעובי האריזה הגמישה או בחוזק הקרטון, הובילה לתלונות מהמערכת השיווקית, מה שאילץ את המהנדסים ללכת אחורה ולהקטין את ההפחתה.
עכשיו, משצמצמנו בהרבה את כמות הפלסטיק באריזות, עברנו לשלב הבא: מה יעשה הלקוח עם האריזה לאחר שרכש את המוצר? הפתרון השני הוא שימוש באריזות בנות-קיימא, דהיינו אריזות לשימוש חוזר. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ארגזי הפלסטיק ברשתות השיווק. הפתרון השלישי הוא המיחזור המהיר והיעיל – פתרון המחייב שיתוף פעולה מצד המשתמשים.
לאחר שהבנו את הבעיה ואת הפתרונות המוצעים – ננסה להבין כיצד כל זה משליך על היצרנים והצרכנים בעיקר בנושא הקריטי של אריזות מפלסטיק שהוא כאמור הבעיה המרכזית בכל הנושא של זיהום סביבתי ברחבי העולם.
כאן נכנסו המערכות הרגולטוריות בשווקי היעד אשר חייבות את היצואן ואת היבואן לקחת אחריות על האריזה שלו.
יש שלוש שיטות בסיסיות לשמירה על הסביבה בכל הקשור למוצרי אריזה. השיטה האירופאית בהובלת גרמניה : כל כללי האיסוף והמיחזור נקבעים על ידי חוקי המדינה, ואי-ציות להם כרוך בדרך כלל בעונש כספי או כלכלי. בגרמניה גם אומצה שיטה של אחריות כפולה: בשלב האחריות הראשונה, עד לרשת השיווק ועד בכלל חלה האחריות לפסולת על הרשת, ועליה לדאוג להעברת האריזות למרכזי מיחזור ושיקום. ברגע שהמוצר עוזב את רשת השיווק מתחיל שלב האחריות השנייה, ובה נושא הצרכן שעליו לדאוג להפרדת פסולת הפלסטיק ולפינוייה. כבר כאן נדרשת הרשות המקומית לטפל בפינוי האריזות. נושא זה - הנמצא כבר עמוק בתודעה של האזרחים במרכז אירופה - הינו עדיין בתהליך התפתחות מתקדם בארץ. דוגמא מצויינת לכך הם מכלי האיסוף הצבעוניים הפזורים בשטחן של רשויות מקומיות ונתונים לפיקוח המשרד לאיכות הסביבה.
מערכת קשוחה הופעלה ברואנדה
שיטה זו יוצרת רשת הגנה על המדינה. מה גם שרשתות השיווק רשאיות להוסיף תקנות משלהן. תופעה זו של "תקנות רשתיות" מקובלת מאוד בבריטניה. בארה"ב הגישה הרבה יותר סלחנית, ומבוססת על חינוך מהגיל הרך למשמעויות של זיהום הסביבה. תהליך זה הוא ארוך, אך הוא מסתמך על העובדה שלימוד במסלול חופשי והיררכי מחדיר את התודעה עמוק יותר וחזק יותר. וישנה הגישה השלישית, שבה חלק מהמדינות מפעיל תהליכים מבודדים שהם שולפים ממדינות שונות, המתקדמות יותר ובעלות הנסיון בכל הקשור לאיכות הסביבה, והנראים להם כפתרונות הטובים ביותר. אחת הדוגמאות הבולטות בניהול מערכת קשוחה כנגד השימוש בשקיות הופעלה ברואנדה - איסור מוחלט על שימוש בשקיות וביריעות גמישות. האכיפה היא קיצונית עד כדי כך שיש "הברחות" של שקיות פלסטיק, עבירה הגוררת ענישה קשה.
אין מנוס מן ההכרה בעובדה שהפלסטיק הוא מוצר חיוני הארוג במגוון עצום של תעשיות וחיי היום יום שלנו. כל מי שמנסה לשוות לו את האיום המרכזי בזיהום העולם טועה ומטעה גם יחד. הקטע האחרון במאמר זה חשוב לא פחות מהתמונה של איכות הסביבה. מוצרי הפלסטיק חסכו מיליארדי דולרים בתהליך היישום שלהם. ועם כל ההכרה בבעיות הזיהום - שכפי שהוכחנו אפשר להתגבר עליהן - העולם לא ינטוש את ההישגים המדהימים שהביאה תעשיית הפלסטיק לאנושות.
